המלחמה תפסה את דרור משעני בטולוז. הוא השתתף בפסטיבל ספרות מתח שהתקיים שם, ובשבת 7 באוקטובר היה אמור להיות בפגישות עם קוראים. אלא שמוקדם בבוקר, עוד לפני שיצא לריצה, קיבל סמס מאשתו: "בלגן רציני כאן". תחילה חשב ששוב מכונת הכביסה התקלקלה והציפה את הבית. לקח לו, כמו לרבים מאיתנו, כמה שעות טובות להבין את ממדי האסון. תחושת הבטן כבר הייתה אצלו זמן רב: המלחמה הגדולה החלה, מילמל לעצמו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
משעני — סופר, מתרגם, עורך, חוקר ספרות וראש התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל-אביב — החל לכתוב יומן. הוא מתאר בזמן הווה את מה שעובר עליו בשבועות האלה, את מה שהמלחמה עושה לו, למשפחה שלו, לחברה הישראלית. היוזמה באה מעורך שבועון שוויצרי, שהציע לו לכתוב יומן ולפרסמו בסוף 2023. משעני המשיך לכתוב את היומן עד אפריל 2024, ופירסם אותו כספר בגרמנית. כעת הוא רואה אור בעברית, "התמונה הקטנה: יומן לא-הרואי" (אחוזת בית).
"אני משתתף בשתי שיחות על ספרות בלשים, אבל מרגיש שהן חסרות משמעות, כמו הספרים שלי, שעליהם אני נאלץ לשוחח. מה הטעם לקרוא רומן בדיוני על בן שנרצח על ידי אביו, או אישה על ידי בעלה, כשבבוקר אחד נטבחו מאות נשים, גברים וילדים בבתיהם או ברחוב שהם גרים בו?" הוא שואל ביומנו, ובהמשך מבין: השריון של הבדיון הוסר. נשארה המציאות.
לפני המלחמה ביקש מהאוניברסיטה לצאת לשנה של חל"ת. התוכנית הייתה לכתוב רומן מתח, אבל הכל התהפך. "לא הייתי פנוי לזה", הוא מספר. "ניסיתי, ואני עדיין מנסה, לכתוב את הרומן הזה. אני כן מאמין שאפשר לכתוב פיקשן גם על הרגע הזה. יש טענה שצריך את מרחק הזמן, אני לא בטוח שזה נכון. יש לא מעט יצירות גדולות שנכתבו מיד אחרי. אני חושב על 'המאהב' של א"ב יהושע, שנכתב ממש כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור, עם משפט הפתיחה המפורסם 'ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב'. או על ס' יזהר שכותב את 'השבוי' ואת 'חירבת חיזעה' בזמן המלחמה ממש. שלא לדבר על יצירות שנכתבו בזמן מלחמת העולם השנייה, פרימו לוי, איטלו קאלווינו. אני לא בטוח שצריך לחכות. אבל אני מודה שעוד לא מצאתי את הדרכים לדבר בבדיון על הרגע הזה. זה מה שאני עושה כל בוקר; מנסה לדבר על הרגע הזה באמצעות רומן. זה הכלי שלי וזה מה שאני יודע לעשות. אבל זה מסובך. המציאות מבקשת שנתבונן בה ונכתוב אותה כמו שהיא".
דרור משעני הוא הכוח השקט. יש בכתיבה שלו, גם בדיבור שלו, מוזיקה שקטה. מוזיקה של מתינות. מכיוון שבחר בראשית דרכו הספרותית בז'אנר הבלש כערוץ כתיבה מרכזי, הוא מיומן בראיית רנטגן של בני אדם, של חברות אנושיות. קצת כמו הבלש, הוא מבין מהלכים, חשדן מספיק כדי לחפש את מה שסמוי מן העין, קורא את הסבטקסט. הוא עשה את זה ברומנים הבלשיים המוצלחים והמצליחים שלו, "תיק נעדר", "אפשרות של אלימות", "האיש שרצה לדעת הכל", "שלוש", "אמונה".
אנחנו נפגשים במשרד שלו ברחוב לילינבלום בתל-אביב. מאחורינו תצלום דיוקן גדול של רולאן בארת — התיאורטיקן הצרפתי, שאת ספריו "ערבי פריז" ו"מות המחבר" תירגם לעברית. ממנו גם שאב השראה לכתיבת יומן. על הקיר ממול לוח לבן ועליו הערות כתובות בטוש לקראת צילומי סדרת הדרמה החדשה, שמשעני עסוק בה כעת. הסדרה, על תחנת המשטרה בשדרות, מיועדת לשידור בקשת 12, והוא מפתח אותה עם הבמאים מויש גולדברג ועדי ארבל.
4 צפייה בגלריה
משעני: "לא מצאתי את הדרכים לדבר בבדיון על הרגע הזה" | 'מתקפת הטרור בפסטיבל המוזיקה נובה', ציור מאת זויה צ'רקסקי
"תנסי למחוק את הלוח", הוא מציע. אני מנסה עם הספוג אבל האותיות לא נמחקות. "כשכתבנו את זה הייתי פה בחדר עם שני היוצרים השותפים לסדרה, וכתבנו בלי לשים לב בטוש לא מחיק. ניסיתי לקרצף וזה לא נמחק. פתאום חשבתי, מה זה אומר שזה מסרב להימחק, האירוע הזה שהתרחש ב-7 באוקטובר. הסדרה מבקשת לספר את הסיפורים של האנשים בתחנה, לא רק את סיפור הגבורה אלא את סיפור החיים שלהם, לפעמים שנים לפני 7 באוקטובר. ממש להכיר את האנשים האלה ואת החיים שהם נלחמו עבורם".
משעני, אוטוטו בן 50, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל בחולון. אביו, מרדכי משעני ז"ל, היה ח"כ במפלגות "ישראל אחת" ו"גשר". הוא למד לתואר ראשון בספרות עברית ומשפטים באוניברסיטה העברית, ולתואר שני בספרות עברית בבן-גוריון. הוא עבר כמה תחנות עריכה ותירגם ספרות והגות צרפתית. אבל את עיקר פרסומו קיבל מספריו, שתורגמו לשפות זרות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.
היומן כתוב בזמן הווה מתמשך, כאילו האירועים ממשיכים להתרחש. גם עכשיו.
"כשהתחלתי לכתוב את היומן לא ידעתי כמה זמן זה יימשך. חשבתי שתוך חודש זה יסתיים ולא יהיה ספר. הייתי מאוד שמח אם המלחמה הייתה מסתיימת אחרי חודש ולא היה ספר. אבל ככל שהמלחמה נמשכה היה ברור שיש עכשיו שאלה טכנית, איך לגמור את היומן הזה. הסיום הוא די שרירותי. אני מאוד עסוק בשאלה מתי מלחמה בכלל נגמרת".
נמשכת באיזה מובן?
"הרציתי לא מזמן על סיפור יפני קצר שגיליתי השנה במקרה, 'הזחל' מאת אדוגווה ראנפו. הוא מספר על פצוע מלחמה, לא ברור איזו מלחמה, ועל מערכת היחסים שלו עם אשתו שמטפלת בו. הוא מתרחש שלוש שנים אחרי המלחמה, אבל ברור שהיא עוד נמשכת אצלם, בתוך הבית ומחוצה לו. השדה עזוב, צומח פרא, הגדרות התמוטטו. את רואה איך שדה הקרב פולש לתוך הבית. גם ב'האיליאדה', שמוזכרת ביומן, לקח לאודיסאוס עשר שנים לחזור הביתה אחרי המלחמה. עכשיו אני קורא את ה'אינאיס' של וירגיליוס, ושם עברו שבע שנים מהמלחמה והוא עדיין פליט, עדיין מחפש את חוף המבטחים. החיפוש אחרי חוף המבטחים שאחרי המלחמה הוא לפעמים יותר אלים, יותר מסוכן, יותר אובדני מאשר המלחמה עצמה. אני לא יודע אם למלחמה יש סוף. הסוף הוא לא רק אחרי שיורים את הכדור האחרון או אחרי שכל החטופים חוזרים, זה נמשך עוד שנים אחר כך".
ב-7 באוקטובר עוד היינו עסוקים בציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ובעיבוד הטראומה ההיא.
"לי יש הרגשה שנמשיך להיות בתוך המלחמה הנוכחית עוד הרבה זמן".
בחודשי המלחמה הראשונים לימד משעני בזום קורס באוניברסיטה. הסטודנטים הדעתנים בדרך כלל פתאום השתתקו. הם ציפו מהמרצה להגיד משהו, אבל הוא לא ידע מה. ברגע של אינטואיציה שלף מהמדף ספר של נטליה גינצבורג, וקרא להם פסקה מתוכו: "מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנחנו לא נחלים לעולם" (מתוך "בנו של אדם", בספר "המידות הקטנות"/ הספריה החדשה).
אתה חושב שלא נחלים לעולם?
"אני פסימי כרגע לגבי אפשרות ההחלמה. בסיפור היפני הזה, 'הזחל', הפצוע חוזר בלי גפיים ורוב הפנים שלו נמחקו. אין לו יכולת לתקשר חוץ מאשר עם העיניים. אשתו מתארת אותו כמפלצת, זחל, חרק, אבל בעצם הסיפור חושף את המפלצתיות שלה, איך המלחמה הולידה בה דחפים של התאכזרות. ברגע השיא של הסיפור היא עוקרת את עיניו ומצטערת על זה. אבל זה כבר מאוחר מדי. ניסיתי לכפות על עצמי קריאה אופטימית בסיפור. אם יש תקווה להחלים היא באמת עוברת דרך הרגע שבו אנחנו מכירים בדחפי ההתאכזרות שהמלחמה הולידה בנו, במפלצתיות שבתוכנו, ומבקשים עליהם סליחה. נדמה לי שאנחנו רחוקים משם כרגע. אני מרגיש שאנחנו ברגע נורא מסוכן".
למה מסוכן?
"אני נוסע לכאן בבוקר ורואה באיילון שלטי חוצות ענקיים שקוראים לרילוקיישן למיליוני פלסטינים. אין דרך לקרוא אותם מבלי להיזכר בשלטים באירופה בשנות ה-30, שקראו לרילוקיישן למיליוני אנשים. ואנחנו לא נאבקים בשלטים האלה".
אולי אנחנו עדיין בתודעת קורבן, ולא לגמרי בלי סיבה.
"אין שום ספק שאנחנו פצועים מ-7 באוקטובר, ונהיה פצועים עוד הרבה זמן. אבל ההחלמה לא תלויה רק בחבישה של הפצעים אלא בהכרה שאנחנו פצענו בעצמנו, לפני 7 באוקטובר ואחרי זה. וצריך לעזור לצד השני לחבוש את פצעיו".
הצד השני השנוא כל כך?
"אין דרך לחיות פה בלי ההכרה שהפלסטינים ראויים לחיים שוויוניים במקום הזה. הדרך האחרת היא זו של טראמפ, וההצעה הזאת שלו כל כך מפחידה. גם כי היא מהדהדת רעיונות מגרמניה הנאצית, וגם כי זה עוד עלול להתהפך עלינו. אנשים אומרים שלא צריך לקחת את זה ברצינות, טראמפ אולי יקום מחר עם רעיון אחר, אבל הרעיון הזה כבר נזרע בדמיון הפוליטי בישראל, אנשים מדמיינים שזה אפשרי ולא מתנגדים לזה. אומרים 'זה לא פרקטי', 'לא ריאלי', אבל אף אחד לא אומר שזה לא לגיטימי ולא מוסרי. אנחנו משתעשעים ברעיון הרילוקיישן לפלסטינים, אבל השלטון בארה"ב עוד יתחלף יום אחד, יכול להיות שתהיה באזור מעצמה אחרת, ואם אפשר לעשות רילוקיישן לכמה מיליוני אנשים, למה אי-אפשר לעשות את זה לחמישה מיליון יהודים?"
יש שיאמרו, ניסינו להגיע לפתרון — אוסלו, קמפ דיוויד, הנסיגה מעזה ב-2005.
"לא ניסינו באף רגע לשים סוף אמיתי לשליטה בגורל של העם הפלסטיני. אוסלו היה אולי התחלה של משהו. בחברה הישראלית אין הכרה בזכות של העם הפלסטיני לחיות פה חיים עצמאיים".
זה בגלל הפחד והחשד המתמיד.
"אז על הפחד הזה צריך להתגבר. נדמה לי שגם לפלסטינים יש לא פחות סיבות לפחד מהישראלים. ההתגברות על הפחד צריכה להיות הדדית. אני לא יודע אם היא אפשרית".
בתחילת המלחמה פירסמת מאמר ב"הארץ", שקרא להודות בתבוסה ולהימנע ממלחמה. להחזיר את החטופים, לא להיכנס לעזה. דרישה נשגבת, יחסית למומנטום.
"למה נשגבת?"
אתה מתאר ביומן איך אתה מתווכח עם הבת שלך, עם אחיך, שמציגים עמדה ריאליסטית רווחת. אפשר להבין אנשים שרוצים שעזה תתפרז מנשקה.
"אז שיתפרזו גם".
זה לא ריאלי.
"אז כל זמן שהקיום שלנו במקום הזה הוא קיום של עם עליון, צריך להתמודד עם התוצאות. הסיפור של שמשון הפך בשבילי למטאפורה כמעט לכל מה שקורה. שמשון שמפיל את הבניין על הפלישתים ועל עצמו הוא אנחנו. אם מישהו חושב שהעובדה שהחרבנו את עזה מקרבת אותנו לחיים בטוחים פה, נראה לי שהוא טועה. תוצאות המלחמה הזאת היו ברורות מהרגע הראשון. אפשר היה לחשוב אחרת: איך מחזירים את החטופים, נלחמים במי שלא מעוניין שנישאר פה — וצריך להילחם — אבל גם להילחם במי שבתוכנו לא מעוניין שהפלסטינים יישארו פה. אם היינו עושים את זה אולי חלק מהאסון היה נמנע".
היום הזה תפס אותך בטולוז, ומיד רצית לחזור. מה פשר האינסטינקט הישראלי להיות בארץ בזמן האסון?
"זו כנראה תחושת שייכות. זה הבית שלך, הוא נמצא בסכנה, אתה רוצה להיות בו כדי לעזור למי שצריך ולעשות הכל כדי שלא ייחרב. ב-7 באוקטובר, בשעה 7 בבוקר, שאלתי את עצמי איך אני משיג כרטיס טיסה לארץ. אבל השאלה ממשיכה להישאל; במקרה שלי גם מסיבות ביוגרפיות, זה לא קשור לניידים והנייחים של גדי טאוב. אשתי לא ישראלית, ילדיי הם רק חצי ישראלים וגם לא יהודים, ולהיות פה זו תוצאה של בחירה משפחתית. לבחירה הזאת יש משמעות — אם היא לא כניעה לייאוש או אינרציה. יש בה משמעות וממד של תקווה רק אם נלחמים על המקום הזה, שהבית לא ייחרב, והבית הזה מורכב משני חדרים: אי-אפשר להחריב חדר אחד מבלי שגם החדר השני ייחרב. אנחנו כבר יודעים את זה".
הבת שלך שואלת אותך שאלות על הזהות היהודית שלה. אתה אומר לה שלפי היטלר היא יהודייה.
"אלה שאלות שהתחדדו אצלם מאז תחילת המלחמה. ההורים שלהם רק חצי מפה. מרתה אמנם הרבה שנים בישראל והתערתה בחיים כאן, אך היא קתולית אדוקה. הם מרגישים כמובן ישראלים, ושאלת היהודיות שלהם מעסיקה אותם".
מצד אחד אתה שואל, למי יש כוח לספרות עכשיו כשהמציאות מדממת. מצד אחר אתה נושם אותה כמו חמצן. קורא בנביא יחזקאל, בסיפור שמשון, ב"האיליאדה", ב"אינאיס", בסופרים איטלקים.
"זה גם ממשי, חדר העבודה בבית שלנו הוא הממ"ד, והממ"ד עשוי באמת מספרים. בתחילת המלחמה הרגשתי שהספרים עוזרים לי גם להבין את הרגע הזה, להעניק לו משמעות. 'האיליאדה' שמה את המלחמה הזאת בהקשר רחב של מלחמות, העיוורון הוא לא רק שלנו ושל הפלסטינים, הוא של בני אדם זה שנים. ב'אינאיס' הוא נמצא בקרתגו ודידו מתאהבת בו ורוצה שיישאר. אחרי לילה ביחד הוא מחליט לעזוב כי הוא צריך להגיע לאיטליה ולייסד את רומא. הוא עוזב והיא מלאת זעם ופגועה. היא אומרת לו, תישאר רק עוד דקה, היא רוצה שהוא יכיר בסבל שנגרם לה מכך שהוא מפר את ההבטחה, אבל הוא הולך לספינות ומפליג. היא נשבעת, דורי דורות של העם הלובי בני קרתגו יילחמו בכם. המלחמה הנצחית הזאת נולדת מהרגע של הסירוב להכיר בזה שמישהו נפגע ממך".
"יעשה טוב למוסד הזה של הסופר בציבוריות הישראלית אם נחזור להשמיע קול עוד יותר פוליטי. הייתה תחושה שאולי עדיף להיות פחות פוליטיים כדי לא לעבור תהליך של שוליות, שממילא הספרות עוברת. יש לי תחושה שזה הפוך — אם הקול שלך לא אומר משהו מאוד ברור בספרות שאתה כותב או במאמרים שאתה מפרסם, אז למה בעצם צריך להקשיב לך?"
אתה שואל אם אפשר לכתוב היום רומן ישראלי מבלי להתייחס למלחמה.
"אני מרגיש שייך לשתי מסורות ספרותיות — מסורת הספרות העברית, ומסורת הבלש הגלובלי. יש בי צד שקשור למסורת הבלש הגלובלי, שאומר, מה הבעיה לכתוב רומן שלא קשור לשום דבר? ז'ורז' סימנון כתב בזמן מלחמת העולם השנייה רומנים שאין לך דרך לדעת שנכתבו בכלל בזמן מלחמה. גם אגאתה כריסטי. פטרישיה הייסמית האמריקאית גלתה מארצות-הברית וכתבה רומנים עם גיבורים אמריקאים שאין בהם רמז להיסטוריה האמריקאית. אבל אני לא יכול כרגע לכתוב במנותק. אולי זה קשור לחצי השני שלי, של מסורת הספרות העברית. כמו הילדים שלי, גם אני מרגיש חצי-חצי, חצי סופר עברי חצי גלובלי, בלי קשר לז'אנר. האמת היא שלסופרים מספרויות מינוריות כמו זו שאני בא ממנה מאוד קשה להתעלם מההיסטוריה".
אתה נוסע בעולם עם הספרים, באיזה סנטימנט מקהל הקוראים אתה נתקל?
"אני מוכרח להודות שעד עכשיו לא נתקלתי בעוינות. מובן שיש אנטישמיות".
מה שקרה עם השמאל הפרוגרסיבי לא היה גילוי מכאיב מבחינתך?
"למה זה גילוי? לא ידענו שיש אנטישמיות בעולם?"
לא בקרב אנשים צעירים ומשכילים.
"אני לא מכחיש את קיומם של גילויי אנטישמיות, אבל בעיניי ביקורת כלפי ישראל וכלפי המלחמה היא לא אנטישמיות. אני לא מצליח להבין את ציד האנטישמים מאז 7 באוקטובר; הולכים ומוצאים גילויי אנטשימיות בכל מיני מקומות, וזה נעשה בשם חברה גזענית מאוד. הגזענות היחידה שאנחנו מתנגדים לה היא כלפי יהודים, כלפי כל השאר זה בסדר. אני לא עברתי תהליך התפכחות ביחס לשמאל הרדיקלי בעולם. תנועות שמאל מבוססות על הנחה אוניברסלית, שהאדם זכאי לחיות חיים חופשיים ושעמים זכאים להשתחרר משליטה של עמים אחרים. השמאל ידע להזדהות לאורך ההיסטוריה עם המאבק של היהודים, ולכן רוב היהודים בעולם — באמריקה ובאירופה — הזדהו עם השמאל. ברגע שמישהו מזדהה עם המאבק של הפלסטינים לשחרור הוא נהיה אנטישמי וגזעני".
למשעני יש רומן ארוך עם הטלוויזיה והקולנוע. ב-2017 עלתה לשידור ברשת CBS האמריקאית הסדרה "חוכמת ההמונים", שמבוססת על תסריט שלו ושל שירה חדד. ספרו "תיק נעדר" עובד באותה שנה לסרט קולנוע צרפתי, ואחר כך עובדו ספריו "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות" לסדרת טלוויזיה ישראלית, ששודרה בכאן 11 וקשת 12. ספרו "האיש שרצה לדעת הכ"' עובד גם הוא השנה לסדרת טלוויזיה באותו שם. וכעת, כאמור, הסדרה המתהווה על תחנת המשטרה בשדרות.
"אלה יחסים עמוקים ואמביוולנטיים. יש לי פנטזיה רומנטית לכתוב רק ספרות. להיות סופר שבא בבוקר לחדר, מתחיל לכתוב רומן וזה הדבר היחיד שהוא עושה בחייו. החל"ת הלא-מוצלח שלקחתי הוא תוצאה של הפנטזיה הזאת. מצד שני, מול הפנטזיה הזאת יש בי צד שאני קצת מסרב להכיר בו, שבעצם כל הזמן רוצה לעשות עוד דברים — ללמד, לכתוב מאמרים פוליטיים, לכתוב ביקורות ספרות, לכתוב לטלוויזיה, וגם לפגוש אנשים ולא להיות סגור בחדר".
כבר כמה שנים מתנהל קרב שקט בין הספרות לטלוויזיה על אופן צריכת הנרטיב. הטלוויזיה עונה לאנשים על הצורך בסיפור. כרגע נראה שהספרות מפסידה.
"יש לי משבר עמוק עם הטלוויזיה כמדיום. בשנה הזאת הרגשתי שהמלחמה נחוצה לטלוויזיה".
ריאליטי שואו בחינם.
"ברור שסוף המלחמה הוא האינטרס של כל אזרחי ישראל והפלסטינים שחיים בעזה, אבל זה לא בדיוק האינטרס של ערוצי הטלוויזיה. אם היינו מנהלים את השיחה הזאת לפני שנתיים, על הטלוויזיה בתור הרומן הבא, יכול להיות שהייתי יותר פתוח לרעיונות האלה. אבל המלחמה החזירה אותי לגמרי לצד של הספרות. גם בנוגע לדרמה בטלוויזיה, שדורשת את הריגוש המהיר והמיידי. הספרות היא המקום היחיד שאני מכיר היום שמאפשר קצב אחר של סיפור, ודווקא על רקע הרעש הכללי היא נעשית יותר ויותר נחוצה. נכון שזה גם מה שמקשה על אנשים לצלול לתוכה, אבל זה היתרון שלה. המחשבה השקטה שמתפתחת לאט, הסיפור של הדמות שאתה מקשיב לו לאורך זמן".
נפרדנו מדור של סופרים שהיו בעלי משקל סגולי עצום. אתה התחלת לפרסם בעשור השני של שנות ה-2000, ושייך לדור הבא שמוביל את הספרות הישראלית. איך היא נראית לך כרגע?
"קשה לי להיות בעמדת הרופא או המאבחן כי אני גם הפציינט. יש סופרות וסופרים מעניינים וקורים דברים מעניינים בספרות הישראלית. האם הסופר הישראלי כמוסד איבד את השפעתו הפוליטית, את ההון שלו בשיח הציבורי? כן. זה קשור באיבוד ההון של הספרות כמדיום, וזה קורה לא רק לספרות הישראלית. יכול להיות שיש מגמה חזקה יותר של החלשת הקולות של סופרות וסופרים, אולי מסיבות פוליטיות, אלה בדרך כלל קולות שלממשלה הנוכחית פחות נעים לשמוע. אבל זה לא אומר שהספרות פחות מעניינת בעיניי. יש סופרים גדולים שאני מאוד מתגעגע אליהם ומצטער שהם כבר לא מפרסמים ספרים — בולי, רונית מטלון, אפלפלד, שמעון בלס. אבל יש סופרים שאני סקרן לקרוא את הרומנים הבאים שלהם דווקא עכשיו, אורלי קסטל-בלום, תהילה חכימי, איילת גונדר גושן, יובל שמעוני. ויש הרבה סופרים שאני לא מכיר, שכותבים עכשיו ואולי עוד אקרא.
"בגדול יעשה טוב למוסד הזה של הסופר או הסופרת בציבוריות הישראלית אם נחזור להשמיע קול עוד יותר פוליטי. הייתה תחושה שאולי עדיף להיות פחות פוליטיים כדי לא לעבור תהליך של שוליות, שממילא הספרות עוברת. יש לי תחושה שזה הפוך — אם הקול שלך לא אומר משהו מאוד ברור בספרות שאתה כותב או במאמרים שאתה מפרסם, אז למה בעצם צריך להקשיב לך?".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
