דקה אחרי יום הולדתו ה-40, איתי לוקץ' מניח את כף ידו הימנית על ספר תורה וירטואלי ונשבע, שבפעם הראשונה בחייו הוא מאושר. "סוף-סוף מ-או-שר", הוא מדגיש כל הברה. "אני חי את החלום. יש לי את שרה, אהבת חיי, ואת פאי, הכלבה שלי. אני בקשר מדהים עם אשתי לשעבר, יש לי חברים ומשפחה וקריירה מצליחה. הוריי קנו לי דירה, יש לי כסף, ברוך השם, נגד עין רעה, הכל מושלם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ראפר מצוי לא אמור לחיות מ"אכלו לי שתו לי"?
"אז אולי אני ראפר שחורג מההגדרה. אני ממש רך ועדין, ג'נטל ג'יינט כזה, בוכה בכמויות, רגיש ברמות ונפגע מכל דבר".
תיפגע אם אגלה לך, שאני מכירה יותר טוב את הסנסציות שקשורות בך ופחות את המוזיקה שלך?
"לא, זה דווקא זה מסתדר לי הגיוני כי הלהיטים הכי גדולים שלי, אלה שהגיעו לעשרה מיליון צפיות - 'אצלנו בשכונה', 'אחותך עושה לי את זה', 'אייל שני', 'אסף גרניט' ו'שיר השמנה' – התפוצצו באינטרנט וקהל היעד שלהם היה נוער פלוס. כשנכנסתי לראפ הוא עוד היה בשוליים והיום, בכל ישיבת פלייליסט בגלגלצ יש לפחות ראפ אחד. ראפ הוא הז'אנר השני הכי מצליח בארץ, אחרי מזרחית".
ב-5/4 יופיע בגגרין בתל-אביב שם יארח את פלד, טל טירנגל ועוד. לאלבומו החדש, השישי שלו, קרא "הבדואי מצהלה" מפני שזה מי שהוא. בנם של שני אנשי עסקים, אחיהם הקטן של שני הייטקיסטים, לא מחייך כשהוא מגדיר את עצמו בתור "הכבשה או הפרה השחורה של המשפחה שנמשכה למוזיקה שחורה. בגיל עשר רצתי למועצת התלמידים של בית הספר בצהלה וכתבתי שיר 'שלום / אני איתי/ ולבחור אותי למועצה / כדאי-כדאי / קונים קבוע / ומרוויחים שומנים בריבוע'. לקחתי את המקום הראשון ומאז, ראפ וקומדיה הולכים איתי יד ביד. בגיל 14 התחלתי להופיע בתור ראפר קומי, שרתי שאני איש המערות, שרתי על חומוס, בעטתי במוסכמות, הכי הומור שחור, הכי קיצוני, הכי מה שאסור להגיד. 'אצלנו בשכונה' זה שיר שאני לעולם לא אשיר, אני אפילו לא מסוגל לחזור בקול רם על המילים שלו, אבל הוא תפס".
ולמה "בדואי"?
"בסלון שלי עומד מקרר מלא במשקאות למרות שאני כבר לא נוגע בשתייה מתוקה, כי כל המהות שלי כבן אדם היא לארח. אני לא אוהב להיות לבד. ביום הראשון שלי באיזשהו חו"ל אני נהנה להיות אנונימי, אבל אחרי שבוע אני משתגע מזה שאף אחד לא עוצר אותי ברחוב. אהבת הציבור היא כמו סם ממכר".
באלבום הזה, יש שיר שיעבור את משוכת הפלייליסט?
"זה האלבום הכי חשוף שלי. בפעם הראשונה בחיי אני מדבר על כל מה שעובר עליי. 'כוסומו' הוא שיר היציאה שלי מהארון כביסקסואל. 'אני בי ואני לא פחות גבר ממך / אני בי ואני לא פחות בסדר ממך'. אני מדבר בו על החוויה שלי כהומו וכביסקסואל ועד לפני כמה חודשים התלבטתי אם בכלל להוציא אותו. למה התלבטתי? בגלל שידעתי שיתחילו לדבר על 'לוקץ' מחפש כותרות".
זה נכון?
"לא, זה משהו שמתבשל בתוך עצמי יותר ממחצית חיי. 23 שנה חייתי בארון של ביסקסואל ואף אחד לא ידע. בסוף אזרתי אומץ, סיפרתי להילה, אשתי לשעבר, היא הייתה הכי חמודה לגבי זה, ואז סיפרתי להורים שלי ולכל הסביבה. אחרי שהילה ואני נפרדנו כתבתי את 'כוסומו' והרגשתי שאני לא יכול להוציא שיר כזה כועס ובוטה וזועם בלי להסביר. אז כתבתי פוסט ב'סיקרט תל-אביב', זה הרגיש לי יותר נכון מאשר אצלי בפייסבוק כי העיר הזאת עזרה לי לצאת מהארון. כשנסעתי לספר להורים שלי פחדתי נורא, כל הדרך בכיתי, אבל זה היה ביוני, חודש הגאווה, והדגלים נתנו לי המון כוח. הלוואי שישמיעו את 'כוסומו', אבל אני די בטוח שזה לא יקרה. זה שיר גס".
מעיון בקורות חייו הסוערים נראה שלוקץ' פיצח את השיטה. החשיפות שלו מתרחשות בטיימינג מדויק. כשיש פרויקט על הפרק, כשיש סיבה. "ברור", הוא מגחך, "תן וקח, זה המשחק, וברור שאני נהנה מהרעש שמתחולל בתקשורת, הוא מרחיב לי את מנעד הקהל, אבל לתרנגולת ולביצה יש סדר. הידיעה שעלולים לרדת עליי בגלל הטיימינג שבחרתי כמעט גרמה לי לוותר על ה'ביצה', שהיא השיר, עד שהרגשתי שכבר נמאס לי מהסודות. 23 שנה התנהלתי עם המחשבות של מה יגידו".
אתה מוכן לפרט?
"בהחלט. אחרי הילה, אשתי לשעבר, ולפני שרה הייתה לי תקופת רווקות מאוד הוללת והייתי עם גברים, ולא בא לי שפתאום ייצא מישהו ויגיד 'הייתי עם לוקץ', לוקץ' התחיל איתי'. לְמה זה טוב? היה לי קשה לראות מהצד את שרית חדד ועדן חסון, אמנים שכולם מדברים עליהם וזה מה שטורק להם בפרצוף את הדלת של הארון. אני מעדיף לשלוט בנרטיב. לכן אמרתי לעצמי, 'אגיד את זה פעם אחת וגם הסערה הזאת תחלוף'. אגב, היא כבר כמעט חלפה. לשרה, בת זוגי כבר שנתיים וחצי, סיפרתי בדייט הראשון שאני בי וזה נראה לה מוזר שאני שולף את זה כל כך מוקדם. הסברתי שאני רוצה לחיות בלי סודות, וזה לא מפריע לה בכלל. אני לא נמשך לבנות אחרות כי יש לי חברה, אני נמשך גם לבנים ואין סתירה".
"הדרך לגיהינום מתחילה בכיף. בשתיים בלילה הייתי יוצא ל'דיקסי', אוכל פנקייק, מקיא ברחוב ולוקח מונית הביתה כי לא יכולתי לנהוג. הייתי נרקומן בדרגה של דקה לפני המוות. ברוך השם שברתי את הרגל והיום אני מכור נקי"
שיחרר אותך לספר?
"הפכתי לבן אדם נטול סודות. כבר סיפרתי על הכדורים הפסיכיאטריים שמאזנים אותי וסיפרתי על הגברים שהייתי איתם והכל בחוץ, לא יתפסו אותי ולא יאיימו עליי ולא יגידו מה היה או לא היה. הקלה מטורפת. אני לא יכול להמליץ לכולם על יציאה מהארון, במגזר הערבי עלולים להגיב על צעד כזה באלימות, ובמגזר החרדי זה עלול להוביל לנידוי, אבל השחרור שווה את זה. בשבועיים שאחרי הפוסט הייתי בכל ערוצי התקשורת על תקן ה'גיי אייטם' התורן".
נהנית מזה?
"נהניתי מהחשיפה שהמוזיקה שלי קיבלה. הרווחתי אותה ביושר. היום אני כבר לא ה'גיי אייטם', אבל יהיה לי נחמד לקחת איזשהו חלק פעיל בקהילה שעד עכשיו עקצה אותי ב'למה אתה יוצא בתור בי כשאתה חי עם אישה?' סליחה, רן דנקר הוא הומו? לא, הוא בי, הוא יצא עם נינט. כשאני מסתובב בדיזנגוף סנטר ניגשים אליי נערים ונערות ואומרים לי, 'גם אני יצאתי מהארון, תודה, נתת לי כוח', וזה נחמד. כן, זה נעים. מאז ומתמיד רציתי להיות מודל לחיקוי כי לי לא היה".
ב"בדואי מצהלה" ("האלבום הכי יקר שלי") השקיע יותר מ-200 אלף שקל. "רביד פלוטניק, חבר יקר שלי, עשה לי את הטובה הכי גדולה שעשו לי בחיים, הוא בא לתפקיד המנהל האמנותי בחינם, ואמרתי לעצמי שאם רביד מאמין בי אני חייב לעשות הכל דה לוקס".
מה הסיכוי שתיכנס לרדיו?
"מדי שבוע מגיעים לגלגלצ 500 סינגלים ורק ארבעה עוברים, הסיכוי שלך לעבור הוא אחד ל-125, וברור שיש עדיפות למי שיש לו יותר קהל או שהתחנה יותר מחבבת, זה משחק קשוח. למען האמת, הרדיו כבר לא משפיע כמו בעבר. פעם עשיתי קאבר לגלגלצ לאיזה ספיישל והוא הושמע מאה פעם והתמוגגתי מהתגובות, אבל הוא לא הביא לי יותר הופעות. עכשיו אני משקיע בהופעה. אולי יהיו 400 איש, אולי 800 ואולי יהיה סולד אאוט".
אחרי שפתח בר בכיכר אתרים והפסיד 900 אלף שקל בארבעה חודשים ("בגלל בירוקרטיה של עיריית תל-אביב") הוא נמלט מחיי הלילה ("תחום נוראי") ועבר לצד השני של המתרס כמבקר מסעדות. בשנת הקורונה התחיל את 'לוקץ' הולך לאכול' ולדבריו, "הייתי "מבקר המסעדות" הכי מצליח בישראל במקביל לניב גלבוע, כשכל המהות של גלבוע היא ביקורת קשה ונוקבת וכל המהות שלי היא המבקר החיובי. בהתחלה קטלו אותי על הגישה החיובית, אמרו שאני חיובי בשביל הכסף, אבל בתור מי שניסה מסעדנות והפסיד את התחתונים לא רציתי להפיל אחרים. כל 'ביקורת' שלי עלתה למסעדה 3,600 שקל פלוס מע"מ והיה לי דיל, אם לא טעים לי אני הולך ולא מסקר. לא מקבל תשלום מהמסעדה ומשלם לצלם מכיסי רק כדי לא לשקר".
מדי שבוע הוא העלה לרשת ארבע-חמש ביקורות, "כי בשבת אני לא עובד. יש מסעדות ששילשו את המחזור שלהן במשך שנה, וגם אני הבאתי הביתה ארגזים של כסף, אבל היה לזה מחיר. מי שראה אותי אוכל כבר לא רצה לראות אותי כראפר. לכן חשפתי שמגיל חמש אני מתמודד עם התמכרות קשה לאוכל, לא ידעתי לעצור את עצמי מול מתוקים. כשאמא שלי הודיעה ש'לא מכניסים מתוקים הביתה' בכיתי, הבאתי מתוק מחברים, וכשאח שלי זרק את המתוק לפח הוצאתי אותו משם וקילפתי את העטיפה. הוריי לא ידעו מה לעשות איתי, כבר בגיל עשר נשלחתי לדיאטנים, וצחוק הגורל, דווקא אני התחלתי להתפרנס מאוכל".
בשלוש וחצי שנותיו בין מסעדות הוא נהג ללכת 12 ק"מ ביום "כדי לאזן את כמויות האוכל, עד שנפלתי בדיזנגוף, היה בור, ושברתי את הרגל בשני מקומות. ישבתי בבית, עליתי 40 קילו, חטפתי סוכרת, הגעתי ל-232 קילו, במשקל הזה המחוג לא ממש נעצר, הוא זז. היום אני 180 בערך, ירדתי 52 בזכות זה שכבר שנה אני לא נוגע במתוק. פגישה באברמסון וזו הייתה הפעם האחרונה שאכלתי מתוק. כשיצאתי משם לא האמנתי שזה יעבוד, אמרתי לשרה, 'בואי נלך לאכול גלידה' וכשנכנסנו לגלידרייה חטפתי בחילה. הדרך לגיהינום מתחילה בכיף. בשתיים בלילה הייתי יוצא ל'דיקסי', אוכל פנקייק, מקיא ברחוב ולוקח מונית הביתה כי לא יכולתי לנהוג. הייתי נרקומן בדרגה של דקה לפני המוות. ברוך השם שברתי את הרגל והיום אני מכור נקי".
החשיפות, לדבריו, נובעות מתחושה של מחויבות לקהל. "במשך שנים נתתי לקהל שלי להכיר אותי על קצה הקרחון, ומגיע לו להכיר אותי לעומק. אני מתמודד נפש ברמה קלה, מטופל פסיכיאטרית מגיל 17. בתיכון עישנתי סמים קלים ובעקבותיהם התחילו לי התקפי חרדה. הכדורים מאזנים אותי.
בעקבות הנפילה הוא קיבל 15 אחוז נכות ברגל. "אני לא יודע אם מתישהו אוכל לחזור ללכת ברגל כמו בעבר, עם המקל אני הולך הרבה יותר לאט, אבל אני מאושר כי בעקבות הנפילה שרה עברה לגור איתי וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
שרה פרי (37) בעלת עסק פרטי לליווי וייעוץ בתהליכי סיעוד, גרושה פלוס שניים, עקרה אליו מירושלים. "לא תיכננו לגור ביחד, חששנו שזה לא יסתדר בגלל הילדים וזה הסתדר מדהים. הבת שלה לומדת בתל-אביב ובסופי שבוע נוסעת לאבא שלה, בירושלים. הבן שלה לומד בירושלים ובסופי שבוע בא אלינו. כיף לי להרגיש שיש כאן משפחה. לא הרגשתי הרבה משפחתיות בצהלה ואף פעם לא רציתי ילדים משלי. גם החתולה של שרה עברה לגור כאן עם הכלבה שלי, פאי, שעליה יש לי משמורת משותפת עם הילה, אשתי לשעבר. אפילו הגירושים שלי לא היו סטנדרטיים. הילה ואני נשארנו החברים הכי טובים בעולם. אתמול, שרה והילה בישלו כאן ארוחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
