מיה היא האהבה הכי גדולה שלי. שנים רציתי להיות אבא. זה התפקיד שהכי חיכיתי לו בחיים. גם אני וגם אשתי אהובתי שירן אוהבים לבלות איתה כמה שיותר. מיה מאוד אוהבת לבקר את סבא וסבתא. לא מזמן נסענו לבקר בסט של "זהו זה!", וזה היה כמו חלון לילדות שלי. זה מה שהייתי עושה כילד. אבא הוא סבא אדיר. הוא בא לבקר אותה ולשחק איתה בכל רגע שהוא יכול והיא מטורפת עליו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הפכת לאבא בגיל מבוגר יחסית.
הפכתי לאבא בגיל 37 וחצי. אמא ילדה אותי בגיל 36 ואת אלמה אחותי בגיל 32. אתה יודע איך זה שחקנים – לוקחים הכל לאט. אני שמח שזה נפל לי בזמן הנכון. כששירן, הצלת הנפשות שלי, נכנסה לחיים שלי, משהו בי נרפא והתייצב. עד שפגשתי אותה הייתי משוכנע שאולי אישאר לבד. כשנפגשנו היא כל כך חיבקה אותי, עד שפתאום זה נראה לי הדבר הכי ברור בעולם.
למה חשבת שלא תתחתן?
היו לי הרבה מערכות זוגיות והיו לי גם הרבה שיברונות לב, ובסוף אתה אומר לעצמך, יכול להיות שהפורמט הזה הוא לא הדבר הכי אידיאלי. זוגות שנשארים ביחד, כמו ההורים שלי, שעובדים כדי לשמר את הזוגיות שלהם, הם מודל והשראה. משהו במפגש עם שירן ריפא אצלי את המקום הזה ואת האכזבות. לפניה, חשבתי שאצטרך לעשות ילד בצורה אחרת. שירן צעירה ממני ב-12 שנה. נפגשנו בהתחלה לקפה, התיידדנו מאוד עד שהבנו שבאמת נועדנו זה לזו. זה שיש לי יתד חזקה בבית, במיוחד במקצוע כמו שלי, זה הדבר הכי חשוב שיש.
ההורים שלך עבדו לא מעט יחד.
בגלל זה לא רציתי להתחתן עם שחקנית. המשבר הגדול של ההורים שלי היה בהצגה "מותו של סוכן", שם הם שיחקו יחד. כשהם חזרו הביתה מהחזרות, כל אחד התכנס בפינה שלו. אבל האהבה ניצחה ובגדול, והם ידעו להתגבר על הקשיים ולפרגן מאוד האחד לשני – מה שמאוד לא אופייני לזוג שעוסק באותו מקצוע. פעם זאת הייתה סנדרה, האישה של מוני, והיום זה מתהפך או מתאזן. היום היא ריקי שכולם אוהבים מ"סברי מרנן”.
אמא שלי היא טיפוס אחר בנוף. אני קורא לה לפעמים סנדי - ככה עדנה מזי"א הייתה קוראת לה. היא קורעת מצחוק ויש בה משהו אלגנטי, תיאטרלי מאוד. אשתי עושה מלא חיקויים של אמא שלי וזה קורע מצחוק. אני גם שמח לראות איך היא עובדת. היא רצה מהפקה להצגה, ובגיל שלה, 75, זה מעורר השראה. החיים של אמא הם הצגה בפני עצמה. עכשיו היו לי קטעים איתה. אמרתי לה, “אמא, כשאת באה לראות אותי בהצגה, אני לא רוצה שתהיי סנדרה שדה השחקנית עם הביקורת, תהיי אמא שלי”. תמיד יש לה מה להגיד. דרך אגב, היא אומרת הרבה פעמים דברים נכונים ומדויקים, אבל לי לא תמיד פשוט עם זה.
רגע, היא הסכימה?
כן, וזה היה ממש כיף.
מה עם מרד הנעורים?
לא היה שום דבר כזה. ההורים שלי היו מאוד קשובים ופתוחים, לא היה לי במה למרוד. את כל האנרגיה הזאת, את כל הכעסים שהיו לי בראש והטרידו אותי, ניתבתי למשחק.
אמא נורא מאמינה בזה. זה עושה לה ממש טוב וזה מה שחשוב. החלום של אמא שלי הוא שאני אעשה את כל הניתוחים שהיא עשתה. היא גם רצתה שאבא יעשה, כי היא באמת אוהבת את זה, אבל הוא מעולם לא רצה. היא הולכת למכולת ואומרת לכל בן אדם שהיא רואה, תעשה ניתוח פלסטי. היא בטח גם אמרה לך. אני לא מספיק מבין בניתוחים פלסטיים, למרות שאני חי עם פרופסורית בבית. אתה רואה היום שחקנים בחו"ל שמתמכרים לזה. יש גבול עדין, כמו במשחק, שלפעמים אתה יכול להיראות פתטי כשאתה עובר אותו, ולא בא לי.
חלומם של כל שחקן ושחקנית הוא לגלם דמות כמו ה"באבא בובה" שאבא שלי עשה או כמו ריקי מ"סברי מרנן". זה קרה לאמא בגיל מאוחר והיא מאוד נהנית מהדמות הזאת. אנשים לא מאמינים לי שהיא נשמה טובה ולא קלפטע. היא הכי פליזרית בעולם. כל הזמן שאלו אותי, "איך אמא שלך קיבלה את אשתך? איך הן מסתדרות?" הם בטח חשבו שהיא עושה לה את המוות. אבל אין בן אדם שנכנס אלינו הביתה או שאמא שלי פוגשת שהיא לא אוהבת אותו במלוא ליבה. עכשיו אמא ואני עושים פודקאסט. אנחנו מדברים שם על מגדר והורות. זה סופר-מעניין וסופר-כיף לדבר איתה.
אצלך המגדר תמיד היה ברור?
היה לי מאוד ברור שאני לא נמשך לבנים. אמא תמיד הייתה עושה צחוקים. היא הייתה אומרת לי, "מיכאל, כל אחד הוא קצת הומו”. יש בי המון נשיות שאני אוהב ומחבק, ויש בי גם המון גבריות שאני מחבק. אמא גרמה לי לא לפחד להביע את הנשיות שבי. היא בכלל רצתה שאהיה רקדן.
אתם רבים לפעמים?
כל אמא יודעת לעצבן את הילד שלה, אבל אני כל הזמן אומר לאמא כשאנחנו רבים, 'אני לא אוהב לריב איתך'. היא שמרה עליי כשעברתי משבר נפשי בתחילת הקריירה שלי. תמיד היה באמא משהו מגונן, אבל לפעמים זה קשה כשמגוננים עליך יותר מדי. מה לעשות, אני ילד של אמא. אני מטורף עליה. תמיד אנשים מנסים לעשות איתי תחרות למי יש אמא יותר דאגנית ומטורפת, ואני אומר להם, חבר'ה, אני מנצח בגדול. אני יודע בלב שניצחתי. אין עליה. היא אישה מאוד חזקה.
זה יתרון או חיסרון שההורים שלך מפורסמים כל כך?
זה סגר לי הרבה דלתות כמו שזה פתח לי הרבה דלתות. לפעמים אתה לומד לחיות עם זה ולפעמים זה יושב לך כמו משקולת. גם כשההורים הם ההורים הכי טובים בעולם, זה תיק. לא משנה שזכיתי בשני פרסי אופיר ושאני כל החיים דוחף לעבוד, הדבר הזה יהיה תמיד מעליי ואני צריך ללמוד לחיות איתו באהבה ובשלום. כשאני עולה על הבמה, אני שומע הרבה פעמים התלחשויות, "הנה הבן של מוני וסנדרה”. אתה עם פאה על הראש, בתוך איזו דמות, שונה כל כך ממי שאתה, וזה הדבר הראשון שצץ לאנשים. בכל צעד שאני עושה על הבמה אני מרגיש את כל הזיכרונות של ההורים שלי, את הרגעים שבהם הייתי מחכה לאמא שלי מאחורי הקלעים.
המשבר בגיל הנעורים היה סוג של דיכאון. היום אני מבין כמה הדיכאון היה קשה. לא יצאתי אז מהבית. זה גיל קשה להרבה אנשים, ולי הוא היה יותר קשה. למזלי הכרתי קבוצה של חברים שמאוד עזרו לי. הייתי גם רוצה להאמין שכאבא יש לי יותר כלים, בעקבות התקופה הקשה, לעזור לילדה שלי ולחברים. ההורים שלי אף פעם לא הפנו לי גב. הם קיבלו אותי עם כל החולשות והבעיות. לפעמים זה לא הגיע לי. ילד שעוזב את בית הספר, שמגיע למקום נמוך מבחינה נפשית, זה בטח לא משהו שקל להתמודד איתו.
הלכתי הרבה פעמים להפגנות עם אבא ועם חברים. אבא שלי, איש עם לב ענק, לוקח קשה מאוד את כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות. ברור ומוכח שההליכה להפגנות לזעוק את זעקתם של החטופים נותנת להם תקווה במנהרות. הם חייבים לדעת שנלחמים למענם ושלא שכחו אותם. לא יהיה פה ניצחון עד שיחזירו את כולם, וכמה שיותר מהר. המצב כאן מדכא, ולא נוכל להיות שמחים בלעדיהם.
אחרי שיחזירו אותם הביתה צריך להתעסק בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור מה בדיוק קרה. ב-7 באוקטובר הפסדנו. במאה אחוז. בעיניי, יש משהו מאוד עוצמתי בלהגיד שהפסדנו, ומתוך זה לגדול ולצמוח. עמית שני, בן דוד של עמיחי גיסי, נחטף וחזר בפעימה הראשונה. אחותי נלחמה מאוד קשה למענו, ונפגשה בין השאר עם הקנצלר הגרמני כדי שיסייע להחזיר אותו. אני לא יודע עד כמה אנשים מבינים שתושבי העוטף עברו שואה, הזנחה ופשע.
עצוב לי מאוד גם על הפילוג בעם. יש כאן המון כעס ושנאה בין אחד לשני וזה קורע לי את הלב. נוראי בעיניי גם שעושים סדרות וסרטים עלילתיים על 7 באוקטובר כל עוד יש חטופים בעזה. מוזר מאוד לדרוש מאנשים לשחק חטופים. אני לא הייתי מסכים.
רוב שולחן השבת של אמא שלי כבר איננו. היו שם אנשים שנורא השפיעו על החיים שלי כמו אריק הניג, עדנה מזי"א, הסוכנת שלי פרי כפרי, וכמובן שתי הסבתות המדהימות שלי. אריק, שהיה איש מדהים, פתח לי את הראש לכל כך הרבה כיוונים. הוא נסע איתי ועם אבא לטיול בר-המצווה שלי. כשהייתי ילד אמרתי, עד שיש לי זמן להיות לבד עם אבא, מה פתאום אריק הניג נוסע איתנו? והיום אני אומר, איזה מזל שאריק היה בטיול הזה. עדנה מזי"א ביימה אותי ב"יומן חוף ברייטון". היא הייתה אישה נורא ביקורתית, חזקה, עוצמתית ופורצת דרך, ומעל לַכל מחזאית אדירה. כשהייתי בן עשר היא דיברה איתי על נושאים כמו "ספרות זולה". הכי חשובות הן שתי הסבתות שלי - אמא של אמא שלי, שהייתה טיפוס ומורה לפיתוח קול; וסבתא מצד אבא, שהייתה ראש המשפחה.
הגיל של ההורים מעסיק אותך?
אמא בת 75 ואבא בן 73, אני בהחלט חושב על היום שהם לא יהיו כאן יותר וזה מעציב אותי. הזמן שלנו על כדור הארץ מוגבל, כשאני מסתכל על ההורים שלי אני רוצה לחוות איתם כמה שיותר שיחות ורגעים משותפים, ולהגיד תודה על כל יום שאנחנו חיים פה ועל מה שהם בחיי.
אלמה אחותי, שהיא זמרת אופרה נפלאה שחיה בברלין ותופיע בחודש הבא בלה סקאלה במילאנו, היא הילדה של מוני אבל בסוף גם של סנדרה. יש תמונה מאוד מפורסמת של אלמה ואבא שלי בברית שלי, כשאבא לקח אותה לגג וצילם את התמונה. הרגשתי אחר כך שהם כרתו ביניהם ברית. הוא כל כך דאג לה שיהיה לה קשה עם האח החדש שהצטרף למשפחה, אבל מעולם לא היה לה קשה איתי.
אלמה נתנה לי המון השראה ורגישות. בעיניי היא יהלום. היא הגיעה למקום הכי גבוה בעולם המוזיקה הקלאסית, וגם התרחקה קצת מהייחוס המשפחתי. קשה לחיות רחוק. בכל פעם שאנחנו יכולים אנחנו נוסעים אליה, ובכל פעם שהיא יכולה היא באה אלינו.
הסט הראשון שהייתי בו היה עם אריק איינשטיין ושיסל ב"כמו גדולים". הייתי צריך לשחק אח גדול שמקנא לאחיו הקטן. בתקופה ההיא אבא היה כל הזמן בצילומים והתגעגעתי אליו מאוד. מהבוקר עד הלילה הוא הצטלם ל"זהו זה!", ואז נסע להצגות עם בראבא או בקאמרי. בזכות “כמו גדולים” לפחות הצלחנו להיות יחד.
אריק היה יותר הקול בטלפון שמתקשר לשאול איפה אבא ומדבר עם אבא שלי בטלפון שיחות ארוכות. הם היו מדברים שעות על ספורט, דברים שלא עניינו ולא מעניינים אותי. רק בדיעבד הבנתי מיהו באמת החבר הזה של אבא שלי ואיזו אגדה הוא היה. אבא אהב אותו אהבה מטורפת. אריק ושיסל תמיד היו מסביבי בזכות "כמו גדולים". יש לי את כל התקליטים של אריק. הם מאוד השפיעו עליי מוזיקלית.
שיסל היה דמות המצחיקן. עד היום, כשאני מגיע לכל מיני מקומות, מצטטים לי את "כבלים" ואומרים לי כמה זה היה כיף. אנחנו מכירים את הילדים שלהם, אבל לא היינו איתם בחבורה. כשהיינו ילדים היו להורים חבר'ה. אלה היו גידי וענת גוב, הילדים שלהם דניאל, יותם ורונה, שלמה ואליענה יידוב והילדים יונתן ושירה, דבורי ריס ושמואל, ועדנה מזי"א.
אני כבר הרבה שנים בתיאטרון וכמעט עשור שלא משחק בתל-אביב. התקופה הכי טובה שלי בתיאטרון החלה עכשיו, בתיאטרון באר-שבע. אני משחק בו ב"השוורץ האחרון" שביימה מור פרנק, עם קאסט מדהים. ההצגה השנייה היא "האמת" של פלוריאן זלר, שעולה עוד מעט - קומדיה קורעת מצחוק ומותחת על מישהו שיש לו רומן עם אשתו של החבר הכי טוב שלו, וישחקו בה מיכאל אלוני, אורי בלופרב, שני קליין ונעמי לבוב. מולי שולמן הוא הבמאי. מה שמדהים בבאר-שבע הוא הכוח הנשי העצום שקיים שם – שיר גולדברג, המנהלת האמנותית לשעבר; מור פרנק, וכמובן איה קפלן, המנהלת האמנותית החדשה שיש לה ראש מדהים. אני מקווה שהתיאטרון הזה יהיה הבית שלי לעוד הרבה הצגות.
8 צפייה בגלריה
“כמעט עשור שאני לא משחק בתל־אביב". מתוך ההצגה “השוורץ האחרון" בתיאטרון באר־שבע | צילום: אילן בשור
מה מפריע לך בתיאטרון בארץ?
זה שיש מנהלי תיאטרון שנשארים בתפקיד יותר מ-30 שנה, זה בעיניי פשע. כחברה לא למדנו להראות לאנשים שדבוקים לכיסא את הדרך החוצה. ברגע שאתה מתיישב על כיסא שיש בו כוח גדול ומשכורת גדולה, מאוד ממכר לשבת עליו. אני חושב שחובה לחוקק חוק שבו מנהלים אמנותיים מתחלפים כל שבע או שמונה שנים.
לפני המון שנים זכיתי בשני פרסי אופיר – על הסרט "איים אבודים" של רשף לוי ועל "מבול" של גיא נתיב. הסרט האחרון שעשיתי הוא פרויקט עם ניצן גלעדי. יעל אלקנה ואני שיחקנו שם זוג חרדי. הפקתי גם סרט קצר של בחור בשם אלון לוי, ואני משחק שם עם נעמי הררי ודניאל ליטמן.
הייתי אחד מהשליחים של ישו באפוס ההיסטורי "מריה מגדלנה" ושיחקתי לצד חואקין פיניקס. הוא לא אנטיפת בכלל. איש מאוד מיוחד, מאוד מרוכז בתפקיד, נדיב ומקסים. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה, Oh… So you're the son of Moni? That's great, ואמרתי לעצמי, “איזה הזוי זה שאני בצילומים באיטליה, משחק עם חואקין פיניקס, ודווקא הוא זה שמזהה אותי ואומר לי ‘הנה הבן של מוני!’”, כאילו שאנחנו באיזו סדרה בארץ. זה קרע אותי מצחוק. אנשים חושבים שאני ממציא את זה, אבל זה היה בדיוק ככה.
הייתה לי זוגיות מוזיקלית ארוכה עם כהן, והוצאנו שלושה אלבומים ואי-פי. עד היום המוזיקה הזאת משפיעה על הרבה אנשים. אחר כך עשיתי אלבום עם עומר ג'ו נוה, "קריסטלים" שיצא לפני שנה, וחיברנו יחד את המוזיקה להצגה "טרטיף" בקאמרי. המוזיקה היא תמיד משהו חשוב אצלי, אבל היום אני קצת בהילוך ראשון איתה. העיקר זה המשחק. קשה לי להגדיר את עצמי כמוזיקאי כשאני מגיע ממשפחה של אנשים שמתעסקים במוזיקה קלאסית, אבל המוזיקה הייתה ונשארה בשבילי משהו שאני מאוד אוהב.
לפחות בראפ אתה לא הבן של.
תתפלא. כשהייתי ילד והתחלתי לאהוב היפ-הופ, הייתה להקה שמאוד הערצתי, חלוצי החלל, עם מירו וחמי משבק ס'. יום אחד אבא שלי אמר לי, "אני הולך להופעה". עם מי? שאלתי. "עם חלוצי החלל. אני מופיע איתם, עושה היפ-הופ”. אמרתי, הנה, על עוד טריטוריה הוא השתלט לי. הוא ראפר אדיר אבא שלי.
איך הגעת להיות ראפר?
תמיד אהבתי את הז'אנר הזה. הרגשתי שזה מקום טוב לבטא את הנשמה, ובמובן מסוים יצרתי איזו דמות, מייק מושון, שהיא גם אני וגם רחוקה ממני. האלבום "קריסטלים" הוא לגמרי ריפוי נפשי שלי ושל עומר. שנינו נפגשנו בצומת דרכים שבו איזה פרק גדול נסגר בחיים שלנו.
נפגשתם בתקופה קשה?
לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד, אבל בסביבות 2018 גילו אצלי דלקת קרום הלב. צילמתי בחו"ל במשך תקופה ארוכה סדרה בשם "המתופפת הקטנה”. שיחקתי שם עם מייקל שאנון, דני ליטמן ואמיר ח’ורי. הייתה שם באמת הפקה מאוד גדולה ומשמעותית. הגעתי לפרמיירה לבד. הלכתי ברחוב וכל הגוף שלי סבל מכאבים מטורפים. הדלקת הזאת הייתה צומת בחיים שלי, שבו הבנתי שאני רוצה להתחיל משהו חדש, יותר טוב, יותר בריא. קצת אחרי זה נפגשתי עם עומר והרבה מהטקסטים שכתבנו ל"קריסטלים” היו על החשש לסוף, אבל קבלה של סוף ממקום של אהבה וחמלה.
חששת שהמצב שלך מסוכן?
"כן, גם אמרו לי שאם אני עובר דופק מסוים הדלקת יכולה לחדור ללב. נפגשתי אז עם רופא מדהים שאמר לי, "מיכאל, אתה צריך לשאול את עצמך למה זה פגע לך דווקא בלב?" הבנתי ויצאתי למסע חדש, של שינוי תנועה בחיים שלי.
נחמד להתקרב לגיל 40 כשאתה מטפל בעצמך, ואני בטיפול פסיכולוגי ובטיפולים מיוחדים ועושה מדיטציה. אני עדיין נאבק עם תדמית הילד. תמיד רואים בי ילד, ומצד שני אני לא רוצה להרוג לגמרי את הילד הפנימי שקיים בתוכי. מה שנחמד בגילים האלה הוא שאתה כבר יודע להכיר את עצמך טוב, יודע להבין מה אתה רוצה לעשות, ועדיין הקשיים קיימים. העשור הזה שבין 30 ל-39 מרגיש לי כמו 24 שעות. הכל עבר בטיל.
אני חושב שעד שנות ה-30 אדם חי באיזו מחשבה שהוא יחיה לנצח, ופתאום המוות כבר מתחיל לדפוק בדלת מכל מיני כיוונים. ואז אתה אומר לעצמך, רגע, אנחנו פה להשתלמות קצרה. בשבילי, לעבוד עם אבא שלי זה באמת חלום. למזלי הרב, משה נאור ואילן רונן נתנו לי את ההזדמנות המטורפת הזאת לשחק עם אבא ובראבא ב"הקומיקאים" בתיאטרון חיפה. הייתי עד לחברות בין אבא לבראבא במשך שנים והייתי צמא לשיחות עם בראבא. לפעמים אתה צריך לשמוע משהו לא מההורים שלך, ובראבא היה שם תמיד. זאת הייתה סגירת מעגל מאוד יפה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
