"את לא תאמיני מה בעל הבית שלי עשה", ד' אומר כשהוא קושר את האופניים החשמליים שלו לעמוד בכניסה. "רגע", אני אומרת, "תכף תספר לי, קודם נזמין קפה". אנחנו נעמדים יחד בתור, ואני מספיקה לחשוב שבית הקפה שבחרנו לשבת בו כל כך תל-אביבי טיפוסי שזה כמעט מעורר גיחוך. זה מתחיל במיקום שלו, באמצע שוק לוינסקי בואכה פלורנטין, כי מה יותר סקסי מלשתות את הקפה שלך מטר מחבית עם דגים מלוחים כבושים שעולה ממנה צחנה של נמל במרסיי. זה ממשיך בבריסטה שרוכן עכשיו על המכונה, צעיר עם גופייה מלאת חורים שלא הייתי לובשת אפילו כדי לצחצח כלי כסף בבית. יש לו כל כך הרבה קעקועים על הגוף שנדמה לי שהוא לא ראה את המרפק המקורי שלו כבר יובלות. ועכשיו הבריסטה, שנראה כמו מפה של ווייז בשעת העומס, מרים גבה לעברנו ולוקח מד' את ההזמנה שלו. הזמנה שמה לעשות, גם היא תל-אביבית בטירוף, כי היא מורכבת ותובענית ויש בה לפחות שתי דרישות ייחודיות. "קורטאדו", הוא אומר לבריסטה, "אבל שיהיה עם חלב רותח במאה מעלות מלמעלה ובכוס מנהלים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
שנינו בני 50 ושנינו חיים בעיר הזו, כמובן שבשכירות, כבר 30 שנה. אז ברור שאני צוחקת עליו שהוא מזמין קורטאדו ואפילו מפַתח שמץ של מבטא ספרדי מוזר כשהוא אומר את זה, בדיוק כמו שהוא לועג לי כשאני בכל זאת מזמינה את עוגת הפיסטוק-דובדבני אמרנה שעולה לא פחות מ-42 שקלים. אנחנו מכירים כל כך טוב את העיר הזו שלנו, את הדרך שבה גם אם הגעת אליה אחרי הצבא ישר מקיבוץ נידח בגבול הגולן כמו שד' עשה, היא בכל זאת מצליחה לחלץ ממך איזה פלצן אנין טעם שחייב לבקש שיוסיפו גוג'י ברי לשייק שלו. כתל-אביבים מזה יותר משלושה עשורים, אנחנו גם מכירים בעל פה את רוב השיחות שאנחנו שומעים מכל השולחנות מסביבנו. כמו תמיד, האנשים הצעירים שיושבים לידנו על ארגזי ירקות הפוכים, כי זה מזמן כבר נהיה סטנדרט, מדברים בעיקר על שני דברים: כמה הכל יקר פה במדינה, איזה מחיר מטורף משלמים על אשכול ענבים, ומיד אחרי זה מספרים איך אתמול הם הזמינו כרטיס טיסה לתאילנד, לקיץ.
יש אנשים שלועגים לכפילות התל-אביבית הזו - מצד אחד מתבכיינים על כמה נורא במדינה והכל קורס, מצד שני חוגגים, טסים לחו"ל ומזמינים בלי בעיה מנת רביולי סרטנים, שעולה פי שניים מהמחיר של אשכול הענבים המושמץ. "חמוצים", הם קוראים לנו בקופירייטינג המבריק שעשה פעם ראש הממשלה. כלומר, אלו שמתעקשים לחפש רק את מה שרע ומבאס במדינה ולא יזהו שמחה אמיתית או הישג מדיני מופלא גם אם ייפול עליהם מהשמיים. יש בביקורת הזו לא מעט אמת, שנינו מודעים לזה וגם מוכנים ללגלג על עצמנו לגביה. שזה מזכיר לי איך פעם ישבנו לפיקניק באיזו חורשה ליד הרי ירושלים, ואז באה והתיישבה לידנו קבוצת אנשים עליזים שהביאו איתם מערכת קריוקי ביתית ולא הפסיקו לשיר בקולי קולות עומר אדם. "בא לי להזמין להם משטרה מרוב שהם מרעישים", ד' אמר ומיד תיקן את עצמו, "מה יש לי? זה כל כך מגעיל, הפכתי אלרגי לשמחה".
"אחרי שתשמעי מה בעל הבית שלי עשה", ד' אומר עכשיו, "תביני למה לא היה לי שום חשק לחגוג אפילו לשנייה את יום העצמאות". אני מסתכלת עליו ורואה כמה שהוא עצוב, העיניים שלו ממש מלאות בייאוש מתחת למשקפיים שלו. "כשהוא התקשר אליי, יום לפני החג, חשבתי שהוא שוב מעלה לי את שכר הדירה. אבל לא. את לא תאמיני מה הוא ביקש ממני". כיוון שד' הוא חבר של רן ושלי כבר שנים, שמעתי על בעל הבית שלו. אני יודעת שהוא רואה חשבון עשיר כקורח ושיש לו איזה 800 דירות שמפוזרות בכל העיר. יודעת גם שלמרות שד' די תיעב אותו בהתחלה - במהלך השנים בעל הבית הזה התגלה כבן אדם הגון. נכון, הוא העלה לו את שכר הדירה, אבל לא באחוזים גבוהים מדי, וכל תיקון שד' רצה הוא ביצע בלי לשאול פעמיים.
"הוא התקשר כדי להגיד לי להוריד את שלטי החטופים מהמרפסת", ד' אומר עכשיו, "הוא אמר שאם אעז לתלות עוד תמונה אחת או סרט צהוב, הוא אישית ידאג להעיף אותי מהדירה". "מה?!" אני המומה. "כן", ד' אומר, "את לא מבינה באיזה כעס הוא דיבר אליי, נשמע כאילו הוא ממש שונא אותי. 'לא אכפת לי שאתה הולך להפגנות', הוא אמר לי, 'אבל אתה לא תתלה את הזבל הפוליטי שלך על המרפסת שלי, שמעת? בפעם הבאה שאני שומע שעל הקירות של הבית שלי הופיעו דברים כאלו אתה חוטף ממני תביעה!'"
ד', חשוב להבהיר, לא תלה מעולם שלט פוליטי על המרפסת שלו. הוא מעולם לא חיבב את השלטים שיש בהם איזו קיצוניות אלימה. ד' הוא קצין שריון במיל', במלחמה הזאת יצא לו לשבת בטנק עם כל סוגי הישראלים שיש, ימנים, דתיים לאומיים, שמאלנים ומתנגדי כיבוש, כולם הגיעו לפלוגת הזקנים שלו שאליה הוא התעקש להתגייס למרות שיש לו בלט בחוליה L4. "יש בעם הזה אנשים מדהימים, באמת", הוא אמר לנו כשחזר מעזה, "בזמן אמת כולנו נלחמים ביחד ומלווים האחד לשני מעיל 'סופטשל' כשקפוא בלילה".
כפועל יוצא מהאמונה הזו שלו, הוא נוהג להתרחק כמו מאש מכל מה שמריח אפילו קצת משיסוי ופילוג. ולכן, כל מה שתלה במרפסת שלו היו תמונות נוגעות ללב של החטופים שעדיין נשארו שם: אבינתן אור, תמיר נמרודי, עמרי מירן ואחרים. וליד התמונות הוא הוסיף רק דבר אחד: סרטים צהובים. זה כל מה שהוא תלה שם, בבית בן שלושת החדרים שעליו הוא משלם 8,000 שקלים בחודש תמורת הזכות שיטיפו לו מה מותר לו לחשוב. ד' ניסה להסביר לבעל הבית שלו בשקט. הוא אמר לו שכל מה שהוא מפגין שם במרפסת הוא דאגה ואכפתיות לשלום החטופים. אבל המשכיר לא הקשיב. "הוא המשיך לצרוח עליי שכולם יודעים שמטה החטופים זה האמ-אמא של השמאלנים, הוא אמר שחבל שאני מאמין לכל מה שאני שומע בערוצי התשקורת, וכשסיים לצרוח את זה הוא אמר משהו שלא יוצא לי מהראש עד עכשיו. 'אתם, אתם היחידים שהורסים לכולנו. אתם, עם הבוגדנות שלכם והדרך שבה אתם מעדיפים את חמאס כי העיקר להפיל את ביבי, אתם במו ידיכם מחריבים לכולנו פה את המדינה'".
אני מסתכלת עליו ורואה שהוא על סף דמעות. "המדינה שלי שוברת לי את הלב", הוא אומר. ועם זה אני כבר מזדהה, כי ככה בדיוק אני מרגישה בתקופה האחרונה. שאני כבר לא אזרחית אמיתית במדינה הזו, כבר לא חלק חשוב ואהוב מהחברה הישראלית, שחוגג את החגים כמו כולם ושמגיעות לו זכויות. במקום זה, אני סוג של בת חורגת למדינה, בת חורגת מגעילה ומכוערת עם יבלות על הפנים. ככה זה כשהמדינה שלנו מתחלקת כבר כמה שנים לשני סוגים של אנשים - אזרחים טובים ואזרחים אויבים. שומעים את זה כמעט בכל נאום של חברי הממשלה הזו, איך הם מכוונים את הלב והאהבה שלהם רק למי ששייך לבייס שתומך. וכל מי ששייך לשבט האחר? הוא יזכה מהם למטח השמצות מרושע.
הנה מה שכתבה עידית סילמן, השרה שלנו לאיכות הסביבה, יום אחד בלבד אחרי שנגמר פסח. "השמאל, הלשעברים למיניהם, והסרבנים - כולם מגויסים למטרה אחת: לשרת את האויב ולהחליש אותנו מבפנים". אני זוכרת שקראתי את זה שלוש פעמים, פשוט לא יכולתי להאמין שככה מברכת אותי שרה במדינה שלי וגם חשבתי לעצמי שמה שהיא פלטה ככה, זו פשוט יצירת מופת של הכללה. כי נגיד שיש לסילמן זכות לצאת נגד ה”לשעברים”, כל הגנרלים ואנשי מוסד ושב"כ במיל' שמתארחים באולפנים ומשמיצים את הממשלה. ונגיד שמותר לה גם לכעוס על המשתמטים. אבל למה לעזאזל היא הייתה צריכה לכתוב "השמאל" לפני זה, כורכת את כל הבוגדים כולם בסרט גדול ואדום של מתנה אחת? אמא שלי, ואבא שלי, והחברים שלי מתל-אביב. כל מי שמתנגד לממשלה הזו או לפחות לא מסכים עם סדרי העדיפויות המקוממים שלה, הוא מבחינתה אויב. ולא סתם, בוגד שמחליש ומשרת את חמאס. ככה אנחנו, שותי הקורטאדו וזוללי האוכמניות מתל-אביב, פשוט בוערים מרוב הערצה למחבלים.
אפשר לחיות עם כל דבר רע, אבל לא עם תחושה שרוצים ממני את המסים ואת הילדים שישרתו, את הקנסות על המעבר באור אדום, אבל בשאר הדברים אני אמורה לסתום את הפה ולפחד
זה מוזר לי להרגיש כל כך שנואה, אולי כי אני אדם מתון ורגוע פוליטית כמו גוש טופו במרק. אני מתקשה ללכת להפגנות ולכתוב דברים בוטים מדי נגד תומכי הממשלה ברשתות. עד כדי כך אני מאמינה שהדבר הכי חשוב כרגע זה לעודד כמה שיותר אחדות וחיבור, כי הפילוג הוא זה שהביא עלינו את הטבח. ועכשיו אני מקללת את עצמי על שהייתי כל כך סתומה, על ששתקתי כשאנשים עצרו את החברות שלי שכן מפגינות בקפלן. קראו להן 'זונות של ערבים' ו'בוגדות' וירקו עליהן. שתקתי גם כשראיתי איך חברי הממשלה הולכים ומאבדים את הברקסים על הלשון שלהם, חשבתי שגם לשבט שלי בטח יש אחריות, שבגלל שדיברנו בצורה כל כך חסרת כבוד נגדם, אפשר להבין למה הם פונים נגדנו. אבל עכשיו? כשאני רואה איך ד' מקבל שיחה מבעל הבית שלו ושומע בה שהוא מחריב ישראל בגלל מרפסת מקושטת בתמונה של מקסים הרקין? עכשיו אני כבר לא יכולה לשתוק יותר. מה שקורה פה הוא לא רק אחד מהסימנים הכי מרכזיים של פשיזם, החלוקה לאזרחים טובים ואזרחים אויבים היא טקטיקה שמאוד מאפיינת את השלטון הזה. אפשר לחיות עם כל דבר רע לאורך זמן, אבל לא עם תחושה שרוצים ממני את המסים ואת הילדים שישרתו, את החוקים ואת הקנסות על המעבר באור אדום, אבל בשאר הדברים אני אמורה לסתום את הפה ולפחד.
"לפחות פה בתל-אביב אנחנו בבית", ד' אומר, ואני רואה שהוא עצוב כשהוא אומר את זה, כי מי בכלל רוצה לחיות בגטו של אנשים זהים במקום להסתובב בכל המדינה ולהרגיש שכל הר וכל נוף, כל עגלת קפה וכל אדם שהוא פוגש בדרך, הם חלק מפאזל שלם של שייכות ואהבה. זה שבזכותו הוא מסכים להיכנס לטנק מטונף. ולפני יומיים הבן של ד' קיבל צו שמונה. כמובן שהוא הולך מאהבת המדינה הזו, למרות שביזבז את כל השנה האחרונה בעזה. ואשתו של ד' מורה, היא מאלו שצריכות לספוג הורדה במשכורת כי סמוטריץ' רוצה שהתלוש העלוב ממילא שלה יסחוב גם הוא את האלונקה. זה מה שקורה עכשיו בבית של האיש שמבחינת כל כך הרבה אנשים הוא האספסוף השנוא, רק כי תלה כרזה של חטוף על מרפסת הבית.
