לפני בערך שבועיים בא לי רעיון לשתף פעולה עם – איך נגדיר – סלבריטאית מדרגה שנייה, בואכה ראשונה, ולהרים ביחד איזה מיזם למטרות רווח.
הפרטים לא חשובים, בעיקר כי אני עצמי לא הייתי סגור עליהם עד הסוף.
אבל נראה היה לי שזה יכול לעבוד. מה, היא ואני, יחד, במיזם? מי לא ירצה לבוא? זה להיט מובטח, הצלחה ידועה מראש, שלאגר למי שהמילה שלאגר עוד מפילה להם אסימון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
עכשיו תראו; הכל הסתדר לי בראש, לרגע נראה היה שעליתי על הדבר הנכון, שהכל פה ווין-ווין, סגור, גמור, משגשג – אולי מלבד בעיה אחת קטנה: שאני לא מכיר את הסלבריטאית הזאת. בכלל. מעולם לא החלפנו מילה, לדעתי אפילו לא נתקלנו בשום אירוע. כלום. מה לה ולי.
אבל – כמו שנהוג לומר בחוגים מסוימים שאליהם מעולם לא נרשמתי – לא אלמן ישראל. אנחנו בעידן תקשורתי מופלא שבו בינך לבין הסלבריטאית החביבה עליך מפרידה רק הודעה קטנה במסנג'ר של פייסבוק, ומה, היא בטוח תשמח לשמוע שחשבתי עליה ושיש לי רעיון.
שיגרתי לה הודעה שנפתחה במילים "אנחנו לא מכירים. רוצה מכירים?" – חשבתי שזה משעשע (בעיקר במבטא רוסי), וצדקתי: זה יופי של משפט פתיחה אם אתם מעריץ מקריפ, סטוקר אובססיבי או סתם טעות במספר.
באופן שיש צפוי ממנו, היא לא הגיבה להודעה, ולכן הנחתי בטבעיות שהיא לא ראתה אותה, כי מי עוד בכלל בודק היום הודעות בפייס – ולכן החלטתי פשוט לשלוח לה ווטסאפ כאחד האדם. הייתה רק בעיה קטנה – שאין לי את מספר הטלפון שלה – אבל כמו שאומרים בחוגים מהסיקסטיז: בשביל מה יש חברים.
השגתי דרך חבר לא לגמרי משותף – ולמעשה גם לא ממש חבר – את הטלפון שלה, עשיתי קופי-פייסט להודעה מהפייס, ושיגרתי ללא עלויות נוספות. מה שקרה אחר כך המם אותי:
כלום. כלום לא קרה.
חלפו יומיים, שלושה, חמישה – שום כלום.
אני לא רגיל שלא חוזרים אליי תוך פרק זמן סביר (בין מיד לדקה), בעיקר כי אנשים לרוב מתרגזים כשהם רואים את השם שלי על המסך ורק רוצים להיפטר מזה, אבל אמרתי לעצמי: בסדר, מדובר באישה סופר-עסוקה, מצליחה, בטח בין ישיבות, סוכנים, מנהלים, תן לה דקה.
כעבור שבוע – כשכבר הפסקתי בכלל לחשוב על זה מלבד בהפסקות שבין דברים ובדברים שבין הפסקות – פתאום הגיע ממנה ווטסאפ: "תודה שחשבת עליי. זה לא כל כך רלוונטי. שיהיה המון בהצלחה".
בהיתי בהודעה הזו כמו שאדם קדמון בוהה בטלפון סלולרי.
כלומר, מה זה-זה? ברגע הראשון לא הבנתי. ברגע השני הבנתי. ברגע השלישי זה הכה בי כמו פסנתר נופל: היא דחתה אותי. שיהיה לי המון בהצלחה.
בהתחלה אמרתי לעצמי: נו, מה חשבת, מדובר בסלבריטאית ליגה ארצית (אולי כבר לאומית), ומי אתה בכלל, יבחוש בן שלולית, אף-אחד-במיוחד, יחסית אליה, בטח גיגלה אותך – בעצם מה אתה מחמיא לעצמך; העוזרת האישית שלה גיגלה; בעצם מה אתה מעליב את העוזרת האישית: שירות המענה האוטומטי שלה שיגר לך את ההודעה שמשוגרת לכל פנייה ממספר או שם לא מזוהים.
כל זה לא ניחם אותי, ואחרי תקופות של הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה (שלוש דקות כל אחת), נאלצתי לבשר לעצמי חד-משמעית:
זו הייתה דחייה. דחייה אישית, מקצועית, קרירה. זה היה "לא" לפרצוף.
עכשיו תראו; קיבלתי כבר דחיות בחיים. אני בן אדם דחוי לא פחות מכל אחד אחר. אחד מהישגיי הגדולים בתחום הוא שדחו אותי פעמיים מלימודים בהרווארד (לעזאזל, רק על הגשת מועמדות לשם – אחת הפרוצדורות המסובכות, המאתגרות והמתישות ביותר שבהן נתקלתי – הם אמורים לקבל אותך ולהבין שיש לך את כל הכישורים להצלחה!). דחו תסריטים שכתבתי (לא הבנתי את הרמז. כתבתי עוד. גם אותם דחו). דחו כתבי יד. דחו ציוצים (אפילו לא פיברוט אחד!). דחו אותי מגלצ. דחו משכפ"ץ (טענו שאני לא נוסע מספיק צפונה בשביל לקבל אחד מהמערכת). דחו אותי מלהיות שי אביבי! (היה איזה אודישן לתפקיד קריין ב"בואו לאכול איתי", בחיי).
מה עוד? דחו אותי ממתמטיקה חמש יחידות. גם מארבע. היו דוחים גם משלוש אם רק הייתה אפשרות. דחו את כל הרעיונות שלי שלא היו קשורים לכתיבה, ואת רוב הרעיונות שהיו קשורים אליה. דחו לי צ'קים. דחו פגישות. דחו בחורות. כשגרתי בארה"ב דחו אותי מכל דבר שביקשתי – ממשרות ועד תוספת קטשופ – בעשרות מכתבים ומונולוגים שנפתחו במילה unfortunately – שהיא המילה השנואה ביותר בשפה האנגלית ומשמעותה: אתה מוזמן לקפוץ לנו, זה כל כך לא הולך לקרות, אבל תראה באיזה נימוס מופלג אנחנו מסוגלים לנסח את זה!
דחו אותי ממתמטיקה חמש יחידות. גם מארבע. היו דוחים גם משלוש אם רק הייתה אפשרות. דחו את כל הרעיונות שלי שלא היו קשורים לכתיבה, ואת רוב הרעיונות שכן קשורים. דחו לי צ'קים. דחו פגישות. דחו בחורות
רק שבשנים האחרונות משהו קרה: הדחיות הפסיקו להגיע. לא בגלל שהשתפרתי, מה פתאום; בגלל שעשיתי את מה שרובנו, בשלב מסוים, עושים: הפסקתי לשים את עצמי במקום שבו אני עשוי בכלל לקבל דחייה. הפסקתי להעז להציע. הפכתי את החיים שלי למכרז תפור בול למידותיי; אני עושה רק את מה שכבר התקבלתי לעשות, ובכלל לא מביא את עצמי למצבים שבהם עשויים שלא לרצות בי.
זה משהו שרובנו עושים מתישהו: פשוט לומדים את מקומנו, את טווח האפשרויות שלנו, את מה שסביר שנצליח בו, ומנתבים את חיינו בהתאם. אנחנו מפסיקים לנסות לקפוץ – כמו שאומרים בחוגים מהסבנטיז – מעל הפופיק.
זה בדיוק השלב שבו אנחנו מתחילים למות קצת מבפנים, והיומיום שלנו – על שלל כישורינו ונפלאותינו – מתחיל להרגיש טיפה סתמי, נוח מדי, תפל. שום דבר גדול ומסעיר באמת כבר לא יקרה בחיינו, שום טוויסט מוטרף בעלילה, מהסיבה הפשוטה שאנחנו אפילו לא נרשמים להגרלה. אנחנו פשוט לא מסתכנים בדחייה.
וזה, עקרונית, השלב שבו נתקעתי.
השלב שבו אני מוכרח להסתכן במשהו, קטן ככל שיהיה. מוכרח לקחת ברצינות את הצעתו של החוקר והסופר האמריקאי ארתור סי. ברוקס (במאמר שפירסם לאחרונה ב"אטלנטיק"), להסתכל על חיינו כמו אל מסע חיפוש, או מסע גיבור ספרותי, מסע שמתחיל ב"קריאה להרפתקה, עובר דרך סדרה של מבחנים ומכשולים, ולבסוף מסתיים בניצחון".
או בדחייה, כן? את זה הוא שכח לציין. תמיד יש מצב – סביר אפילו – לדחייה.
אבל לפחות לנסות משהו. "הכרזה על חיפוש עבודה, חזרה ללימודים, הרשמה לחצי מרתון", כמו שלואיס מציע ממעמקי מה שנשמע כמו משבר אמצע חיים שגרתי. אבל להסתכל על החיים כמו אל אירוע נרטיבי שמשהו, מתישהו, חייב לקרות בו. וניצחון או הפסד או דחייה פחות קריטיים – כי ההפסד המוחלט הוא לא לצאת אליו בכלל, פשוט להישאר בבית ולעשות רק את מה שכבר עשית.
אז הנה, בבקשה. אני מסתכן בדחייה ופונה מפה לכל ידועני ישראל שאינם ההיא שכבר דחתה אותי: אנחנו לא מכירים. רוצים מכירים? יש לי אכבר רעיון לשיתוף פעולה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
