לא נחמדים / זה יהיה טור מוזר. כבר בהתחלה כשהתחלתי לכתוב אותו ידעתי את זה. אולי בגלל שהימים נראו לי מוזרים כפי שאפרט בהמשך.
למשל בבוקר יום שני השבוע התברר שמומלץ לא להיות נחמדים לכולם כדברי הסופר הצרפתי מישל וולבק שמגיע לארץ לקבל פרס. קודם לא להיות נחמדים לחות'ים ולאיראנים שהפילו טיל ליד נתב"גנו היקר. אחר כך בכדורגל מכבי ובאר-שבע על התואר, פיטורי בכר ואלברמן מחיפה, וצריך היה להקשיב למשתהפחות החטופים שנהיו פחות נחמדות ומתנגדות להרחבת הלחימה. וכמובן הרבה מילואימניקים, שעזבו עבודה והחלו להתגייס, למורת רוחן של נשותיהן היפות שכעסו מול אלה שרובם לא יתגייסו לעולם. וכמובן המורים ששבתו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
הכי לא נחמדה הייתה הטיסה הלא-נחמדה של יפתח שלנו שעמד לשוב מהודו. כי כשהטיל החות'י נפל הטיסה של יפתח הייתה מעל שמי ירדן ואז "אייר אינדיה" ההודית החליטה לחזור על עקביה והם טסו לאבו-דאבי. שם יפתח (שיצא בסך הכל לעשות ריטריט באשראם הודי) נתקע לריטריט בן שמונה שעות במטוס המחניק ומשם הם טסו חזרה להודו לבית מלון. זה נקרא טיול לא נחמד… אירוניה. מערבולת.
השייכות / הוא נכנס עם הצ'ימידן הענק שלו, אמר שהוא נוסע לקחת את הרכב מהוריו, כי בבוקר הוא מתייצב בבקעה למילואים. בא לך? שאלתי. אני שרוף על זה, אמר.
אז אם טקסי הזיכרון והעצמאות העלו פה בעיקר את שאלת השייכות למדינה, הוא היה מאלה שלא היה להם ספק שאם קוראים להם הם באים. מצד שני, מישהי בכירה לשעבר (כמו שאומרים) במשרד הביטחון, בחורה נפלאה, יפה, לוחמת עזת נפש. שכאשר שאלתי אותה ביום העצמאות מה קורה אצלה בחיים, נאנחה ישר באנחה: המדינה. המדינה.
נו די כבר עם המדינה-המדינה, לחצתי עליה. מה קורה אצלך באישי.
על האישי נדבר ביום שישי, ענתה.
ימי עצמאות / אני בכלל לא חשבתי כלום, אלא בעיקר על כל אלה שנתקעו לי מחוץ למדינה עקב ביטולי הטיסות של החברות הזרות. אמרתי לכם שזו ארץ אוכלת טסיה, שמעתי בדמיוני את קולה של סבתא רוחל'ה צועקת מלמעלה. בכל מקרה לפני הטיל, נכחתי ביום העצמאות הזה בארוחת ערב בקריית-אונו, הרוב היו בני חמישים. הילד של זאת שישבה לידי בארוחה, טייס קרב של אף-16. השני קצין באיזה גדוד. כולם ככה. אמהות דואגות. אבות מעמידי פנים שזה בסדר.
וביום הזיכרון אחר הצהריים כשעלינו כמה חברים לקברו של אחד מאהובנו שנפל ביום כיפור 1973, חשבתי שבעיניים עצומות הייתי מזהה אותו לו היה צץ עכשיו מבין הקברים. אבל מעניין איך היה נראה בתור מבוגר? אמרה מישהי.
אפשר לנסות ב-AI כמו שעשו לעפרה חזה, שושנה דמארי ועוזי חיטמן גיבורי ה-AI במשואות, אמר מישהו. "אני לא איי איי, אני איי ביי", לחשתי לעצמי והלכתי.
ערב מול הגלעד / במוצאי החג בארוחת יומולדת ליהלי, נכדי הטוב, ביקש האחרון שכל אחד מהנוכחים ישיר לו שיר כמתנה. ומה השיר שהכי תפס? לא נניח "ליל חניה" של אלתרמן השטר המפורסם בן 200 השקלים (שהציעו להוציא מהשוק כנגד חמאס). אלא דווקא השיר ששייך לשטר בן 100 השקלים של גברת לאה גולדברג.
כולם עצמו עיניים ושרנו יחד בהרמוניה עם גיטרות את "ערב מול הגלעד" על "השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים".
“לאה גולדברג ראתה את הרי הגלעד מחלונה וכתבה ת'שיר", הסברתי לאחד הילדים.
ומי הלחין? שאל. מיקי גבריאלוב הגאון עניתי.
מה זה כאב המדינה שכולם מדברים עליו? שאל הנער והסברתי.
זה כמו שלפעמים אי-אפשר לשאת את שעות אחר הצהריים המאוחרות למרות שהן נהדרות. ככה לפעמים קשה לך עם מה שאתה הכי אוהב. וזו למעשה ההשתקפות הפנימית שלך.
אני לא מתכוון ללקק לאיש בחיים האלה, אמר הנכד להפתעתי. וגם אם זה היה מוזר המשפט הזה חדר עמוק לתודעתי.
זה כמו שלפעמים אי–אפשר לשאת את שעות אחר הצהריים המאוחרות למרות שהן נהדרות. ככה לפעמים קשה לך עם מה שאתה הכי אוהב. וזו למעשה ההשתקפות הפנימית שלך
התחלקנו לשניים / אמרתי לכם שהטור יהיה מוזר. עובדה שבלילה, יומיים לפני פרוץ הטיל, לקחתי לנתב"ג את הבנות שטסו לתאילנד לשבועיים לחפש אוויר לנשימה.
היית בתאילנד? נשאלתי בדרך.
בחיים לא. ואין לי כוונה.
למה?
כי בשבילי לשכב מול הים התאילנדי, זה כמו לשכב בחדר מלא עשן משריפה.
אוי באמת אתה סתם פרובוקטור. אמרו כולם.
טוב זמן רב לא הרשיתי לעצמי כלום. שנה וחצי שותקתי מכאב. ובפרץ של השראה כתבתי על פתק שורה של לאונרד כהן הרגיש: "אני לא אשכח את מה שידעתי... כשהייתי חבר של אחד או שניים שארזו מעט…".
מזל שלקחתן רק טרולים וארזתן מעט אמרתי לבנות הנוסעות.
אבק המכונית / כשאני נכנס לאחרונה בבקרים למכונית החדשה שלי, יש בה ריח נוראי של חתול מת. לפני שבוע פירקו אותה לגזרים במוסך למצוא מה לא בסדר והתייאשו בחוסר אונים כי מסריח זה מסריח באבואה.
כן, חוסר אונים. אש מלפנים ומאחור. טיל בליסטי שפיקששנו. מלחמה גדולה ולא נגמרת. שאלת המדינה או האהבה האישית. ובשנה הבאה בטח יהיו 72 מדליקי משואות כי זה הולך וגדל. אגב, הכי התרגשתי שמיכה שטרית חברי נבחר להדליק. הוא אחד מכותבי הטקסטים הכי גדולים (ראו שירי נטאשה, או "באביב" או "שמחות קטנות" עם עמיר בניון).
לפחות תגיד משהו, אמרתי לזה ששתק וישב מולי. "לפחות תענה כבר לווטסאפים שלי יא חרא", השיב לי בעצבים והבנתי שנפגע מהשתיקות המוזרות שלי...
זיכרונות / בשנת העשור למדינה בטרם היו טילים, בטרם הגשמיות הפשיטה עורה לטובת הרוחניות. הלכנו ארבעה ילדים צוציקים לבמת בידור בכיכר העירייה לראות את הבדרן סעדיה דמארי (אח של שושנה) עושה מערכונים. אחר כך אכלנו פלאפל אצל "המיואש" ומשם פסענו לכיוון הטריבונות של מצעד צה"ל כדי לתפוס מקום טוב באמצע. אני אהבתי ילדה אחת. היא אהבה אותי אבל לא גילתה לי. ימי העצמאות היו אז מפוארים. כל אחד תפס את מקומו במדינה. ב-70 למדינה התרגשתי מזה שהדלקתי משואה לכבוד המדינה שלי וב-75 התרגשתי שנתנו לי את פרס ישראל שלצערי לא יכולתי לקבל.
וב-77 למדנו כבר שכמו שאין עשן בלי אש, ככה נותרו שם החטופים אבודים בספירה ובמנהרות התהום.
שירו של הילד / בלילה ישב בני הצעיר על הספה וג'ימג'ם שירים. האינטואיציה אמרה לי שהוא עצוב ושזו התקופה. ואז ממעמקי תיבת התהודה שלי הקשבתי לשיר ששר ונקרא כמו גל אבוד בים.
כמה מילים כבר שמעתי שלא אומרות דבר /
האנשים שהלכו לי, איש מהם לא חזר /
אני בעולם כמו גל אבוד בים.
ככה הוא שר ואני השלתי מעצמי את מנת הציניות הציונית האחרונה שנותרה לי והקשבתי נרגש עד כדי דמעות.
הגורל / "תנסה למצוא חן בעיני אלוהים ואדם", אמר לי מישהו. אלא שזה נהיה קשה. ולא היה בפני מי למצוא חן, מלבד בפני הגורל. עובדה שלפי הגורל יפתח חזר בעל כורחו להודו (ובינתיים שב ארצה). עובדה שהטייס של ההיא מארוחת הערב יצא להפציץ את נמל חודיידה ושדה התעופה צנעא בתימן. עובדה שכשהבנות הגיעו בשלום לתאילנד נותרתי לבדי במטבח מחפש אוויר לנשימה, ואולי מצטער שלא נסעתי גם.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
