במשך יותר מעשור חקר מרסל דירסוס את חייהם של דיקטטורים, מה מניע אותם, איך הם מגיעים לשלטון, נשארים בו או מאבדים אותו. כשסיים ללמוד, מצויד בתואר מאוניברסיטת אוקספורד והצעות עבודה לרוב, עשה את הצעד המתבקש: נסע לקונגו לעבוד במבשלת בירה. הוא רצה להתאוורר קצת ולא חשב שהנושא האפל שמעניין אותו כל חייו ירדוף אותו לשם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ב-30 בדצמבר 2013 תקפו חמושים, שהונהגו בידי איש דת בשם פול-ג'וזף מוקונגובילה, את אולפני הטלוויזיה הלאומית בקינשאסה, השתלטו על השידורים והודיעו לנשיא, ג'וזף קבילה, כי הוא סיים את תפקידו. דירסוס גר בקצה האחר של קונגו, בעיר לובומבאשי, ומאחר שנדמה היה שהאלימות רחוקה ממנו, החל ללכת לכיוון העבודה. בדרך כלל זו הייתה צעידה נעימה ושקטה, אבל עכשיו הוא שמע יריות ופיצוצים. דירסוס היה רחוק יותר מ-1,500 קילומטרים מהשגרירות הגרמנית בקינשאסה, ושדות התעופה היו סגורים.
למרות היותו אדם קר רוח, המצב בהחלט הצדיק פאניקה קלה. הוא שאל קולגות מה הם מתכוונים לעשות, ואלה ענו: "שום דבר, זו לא פעם ראשונה". ניסיון ההפיכה נכשל בתוך יום, הצבא הרג עשרות מורדים ופול-ג‘וזף מוקונגובילה ברח מקונגו עם חמש מ-18 נשותיו ותריסר מ-19 ילדיו. "אני זוכר שחשבתי, שהתגובות השלוות היו מוזרות", אומר עכשיו דירסוס, "אבל מצד שני, מה כבר אפשר לעשות בעימות כזה? שום דבר. רק להמתין ולראות אם הרודן ייפול ויפנה את הדרך לרודן אחר".
חודשים ספורים לאחר מכן חזר דירסוס לגרמניה ולא הפסיק לחשוב על אותו יום. היה לו רעיון לספר, אבל הוא לא היה בטוח שהעולם רוצה לקרוא על דיקטטורים. הרי רק בעשור הקודם היה די ברור שהדמוקרטיה ניצחה. "הפלישה של ולדימיר פוטין לאוקראינה שינתה הכל", הוא אומר, "אנשים הבינו שיש לנו בעיה ומאז היא רק מחמירה. דמוקרטיה היא משהו שצריך לטפח, וכשהיא מתה זה לא רק קורה מהר, גם קשה מאוד להחזיר אותה. צריך לעבוד כל יום כדי לשמר אותה. הרעיון הזה שדמוקרטיה היא מתת אלוהים והיא תמיד תהיה כאן, זה שקר שאנחנו מספרים לעצמנו יותר מדי זמן".

מרסל דירסוס, 34, נולד בגרמניה של אחרי נפילת החומה. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של מדינתו הפכה אותו סקרן במיוחד בענייני רודנים ומלכים וכל מה שביניהם. כשפירסם בסוף השנה שעברה את הספר "איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות", הרלוונטיות הייתה כל כך בוטה, שהוא הפך לרב-מכר ונבחר בידי "האקונומיסט" לאחד מספרי השנה. כמי שזה לו ספר ראשון וגם כאקדמאי גבה-מצח — ונחמד מאוד — הוא התייסר בהנגשתו לקוראים שאליהם כיוון. כשאישה אחת אמרה לו שמאז שקראה את הספר היא צופה בחדשות "קצת אחרת", הרגיש דירסוס שעשה את שלו. "הספר יכול להיות תוכנית אב מקיאווליסטית לשמירה על השלטון", כתב 'הגרדיאן' בסוג של מחמאה.
"אחרי תום המלחמה הקרה", כותב דירסוס, "הדמוקרטיה פרחה. בשנת 2012, פחות מ-12 אחוזים ממדינות העולם נותרו אוטוקרטיות סגורות. אבל, כמובן, הרודנות לא נעלמה מעולם — פשוט היה קל יותר להתעלם ממנה. במאה ה-21 הדבר הפך לבלתי אפשרי. העולם אינו יכול להתעלם מקים ג'ונג-און, שיש לו ארסנל נשק גרעיני. ולדימיר פוטין עירער את יציבותה של יבשת שלמה וביצע פשעי מלחמה. הרודנים הסעודים שלחו יחידת מחסלים לבתר עיתונאי של 'הוושינגטון פוסט'".
"איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות", שיוצא בישראל בתרגום דפנה לוי בהוצאת רדיקל, מתחיל מאוד פסימי ומסתיים די אופטימי. דירסוס לא מייפה כלום — המצב לא טוב — אבל מסרב להישאב לייאוש קיומי. "ככל שיש יותר דמוקרטיות, כך גדל הסיכוי שחלקן ימותו", הוא אומר בשיחה מניו-זילנד, שם הוא נמצא בסיבוב הופעות והרצאות, "אנחנו נוטים לשכוח שההיסטוריה של האנושות היא בעיקר היסטוריה של עריצות, בעבר לא היו בכלל דמוקרטיות שנוכל להתאבל על מותן".
פסיכולוגית, מה הופך אדם לדיקטטור? פרנויה ונרקיסיזם ושושלות כמובן, אבל האם הם גם משוגעים?
"הרוב המכריע לא משוגעים. עריצות היא שיטה שברירית מאוד, וכדי לשרוד בשלטון במשך תקופה ארוכה את צריכה להיות רציונלית. כמובן שהם לא רציונליים במובן שאת ואני עשויים להיות, אבל בסביבתם זה רציונלי לענות, להרוג ולהעלים אנשים. כשאנחנו מסתכלים על אלימות אכזרית נגד אזרחים חפים מפשע, אנחנו רוצים לחשוב שהרודן איבד את שפיותו כי זה הסבר נוח יותר מלהכיר במציאות שלפיה בני אדם יכולים להיות כאלה".
המילה "דיקטטור" נזרקת די בקלות היום. מה היו הקריטריונים שלך להחלטה מי נכנס לספר ומי לא?
"בחרתי סקאלה די רחבה, אבל זה לא פיזיקה, תמיד יהיה ויכוח מי נכנס להגדרה של דיקטטור. קחי מישהו כמו ארדואן, הוא לא 'רודן' במובן הקלאסי, רוב המומחים יגידו שהוא מנהל שלטון של אוטוקרטיה תחרותית. בטורקיה עדיין יש בחירות משמעותיות בצורה כלשהי, אז יש דרך להיפטר ממנו בקלפי, אבל בפועל קשה מאוד לאופוזיציה לנצח. הוא לא נכנס לספר, אבל כשמתחילים לעצור את מנהיג האופוזיציה הפופולרי ביותר, זו כבר הסלמה של ממש".
הוא יהיה בספר ההמשך.
"בקצב הזה, כן".
היטלר היה דיקטטור בפרמטרים המוכרים, או שהוא נמצא במעמד שאין אפילו הגדרה בשבילו?
"אני תמיד מהסס לעשות השוואות להיטלר, כי ההרג התעשייתי של מיליוני אנשים הוא ייחודי בהיסטוריה האנושית. עם זאת, הדרך שבה היטלר תפס את הכוח שלו כבר יותר דומה לרודנים אחרים. הייתה לו תמיכה של חלק גדול מהאוכלוסייה, אבל מאוחר יותר הוא לא בהכרח היה צריך את זה. לדיקטטורים לא משנה אם הרוב תומך בהם או לא, זה לא הכרחי עבורם לשרוד בשלטון".
כלומר?
"רודן יכול להתעלם מהרוב המכריע של האוכלוסייה. מישהו כמו קים ג‘ונג-און תלוי אולי ב-200 משפחות, וכולן גרות בפיונגיאנג, אז כמעט כל תושבי צפון קוריאה לא רלוונטיים עבורו. בהתחלה זה נשמע נהדר לרודן, אבל זה יכול גם להפוך למלכודת. במדינות מסוימות מנהיגים דמוקרטיים יכולים להפסיד מיליוני מצביעים ועדיין יהיה להם סיכוי לנצח בבחירות, אבל אם קים ג‘ונג-און יאבד עשרה גנרלים, הוא יכול להפסיד את כל הכוח".
4 צפייה בגלריה


קים ג'ונג און. תלוי ב-200 משפחות
(צילום: Kristina Kormilitsyna, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)
אנשים אוהבים להשתמש בסינגפור כדוגמה לדיקטטורה חמודה.
"כן, סינגפור היא מקום נעים לחיות בו: היא משגשגת ונקייה ויש בה אוכל טוב, אבל זו עדיין דיקטטורה. מה אם מחר ממשלת סינגפור תתחיל לענות אנשים או להעלים אותם? לתושבי סינגפור אין פתרון לדבר הזה כמו בדמוקרטיות".
אתה כותב ש-69 אחוז מכל הדיקטטורים מסיימים את הקריירה בגלות, בכלא או בקבר.
"אנחנו נוטים להפריז בהערכת היציבות של המשטרים האלה. הם נראים יציבים עד שהם ממש לא. ראינו את זה עם אסד. הוא יכול היה להישאר בשלטון כי אנשים לא חשבו שיש אלטרנטיבה אמיתית או שאפשר להפיל אותו. בגלל זה סורים רבים תמכו בו, למרות שהוא לא עשה שום דבר טוב בשבילם. ברגע שהתברר שהוא באמת חלש והחיילים שלו הורידו את המדים, זרקו אותם בצד הדרך בדמשק ופשוט הלכו הביתה, הוא נפל תוך כמה ימים".
הנפילה של אסד משנה את תפיסת הכישלון של האביב הערבי?
"מוקדם לומר. לעיתים קרובות השינויים האלה כל כך דרסטיים ודרמטיים, שלוקח הרבה זמן להבין את השפעה שלהם. במהפכה הצרפתית מתו הרבה אנשים מוות מחריד מאוד, אבל עכשיו כשאנחנו מסתכלים אחורה, זה היה רגע מפתח בדרך לדמוקרטיה הצרפתית. אז אני יכול בקלות לדמיין תרחיש שבו היסטוריונים יביטו לאחור בעוד 100 או 200 שנה, ויגידו שהאביב הערבי היה תחילתה של הדמוקרטיה הליברלית במדינות במזרח התיכון".
ארדואן, אורבן, מוחמד בן סלמאן, כולם נראים קצת יותר מתוחכמים מהרודנים הקלאסיים.
"צריך להפריד את בן סלמאן, הוא לגמרי דיקטטור, זה לא מאוד מעודן אצלו. לגבי האחרים, אני לא יודע אם הם יותר מתוחכמים, אבל הם השתפרו מאוד בהסתרת מה שהם באמת מנסים לעשות. זה משהו שצריך להדאיג אותנו. זו לא הפיכה כמו במערב אפריקה, כשכולם יכולים לראות דיקטטורים צבאיים בטלוויזיה מכריזים על שלטונם הנצחי. ארדואן או אורבן שיכללו את היכולת לרכז כוח בצורה שאינה כל כך בוטה — קצת יותר קשה לארגונים לא ממשלתיים ולכלי תקשורת לפעול, או שהחוק הופך להיות קצת יותר מגביל לאנשים מסוימים. זה ערמומי והרבה יותר קשה להתמודדות. מצד שני, הם נאלצים להתנהל ככה רק בגלל שהדמוקרטיה הפכה לנורמה והם חוששים להפר אותה בגלוי. במובן מסוים, אנחנו סובלים מההצלחה שלנו".
אתה יכול להבין מדוע יש זחילה של אוטוקרטיה לתוך דמוקרטיות ליברליות במערב?
"אנשים רבים בדמוקרטיות, במיוחד צעירים, מרגישים שהמערכת פשוט לא עובדת עבורם. הם הולכים ללמוד, הם מנסים למצוא עבודה טובה, ובכל זאת בקושי יכולים להרשות לעצמם שכר דירה. ואנחנו גם מתקשים לבנות עכשיו דברים שיעזרו לציבור. אני לא יודע איך זה בישראל, אבל בגרמניה יש לנו קושי אמיתי אפילו לבנות שדה תעופה. אז אנשים מתוסכלים מכך שנהיה להם יותר ויותר קשה, רואים מישהו כמו פוטין ש'עושה דברים', gets things done, וזה פתאום מאוד אטרקטיבי. אחת הבעיות היא שאנחנו מדברים הרבה על חולשות הדמוקרטיה ולא מספיק על החולשות של מערכות אחרות. אנחנו נותנים לדיקטטורים האלה יותר כוח ממה שבאמת יש להם. אף מנהיג פוליטי לא מחזיק בכוח מוחלט, הם בעיקר מחזיקים סמלים שמקרינים עוצמה, הם מחזיקים אקדח מזהב".
או שהם הופכים את החדר הסגלגל בבית הלבן לחדר מוזהב. איפה אתה שם את טראמפ בסקאלה הזו?
"הוא לא דיקטטור, אבל הוא רוצה להיות. השאלה היא לא מה טראמפ רוצה, אלא כמה רחוק הוא יכול ללכת. יש לנו את הרעיון הרומנטי הזה שהמערכות יעבדו ויעצרו את הגלישה לדיקטטורה, אבל מתברר שהן לא תמיד עובדות".
ומה לגבי ישראל? מאז הניסיון להפיכה המשפטית יש כבר יותר משנתיים היחלשות זוחלת של המוסדות הדמוקרטיים.
"אני משתדל לא לדבר על דברים שאני לא מבין בהם מספיק, ואני לא יודע מספיק על תהליכים פוליטיים בישראל. ברור שזו תקופה מאוד סוערת אצלכם, ודמוקרטיות נבחנות בתקופות כאלה".

את הספר מסיים דירסוס בנימה אופטימית. הוא מתעקש שלמרות כל חסרונותיה, דמוקרטיה היא עדיין השיטה הטובה ביותר. "הקשת של ההיסטוריה מאוד ארוכה", הוא אומר, "אם מסתכלים על השנה הזאת או על עשר השנים האחרונות, אז הדברים לא נראים טוב לדמוקרטיה, אבל אם מסתכלים על טווח זמן גדול בהרבה, אז אנחנו חיים בתקופה הטובה ביותר. כמעט כל מי שחי לפנינו היה תחת עריצות ולא הייתה לו אפילו תקווה לחיות בדמוקרטיה".
אז איך מפילים דיקטטורים?
"אני מאמין גדול בהפגנות מחאה לא אלימות. נולדתי ב-1990 בהמבורג, אז בשבילי הרעיון שהייתה מזרח גרמניה קומוניסטית תמיד היה מאוד זר. רק כשעבדתי על הספר נכנסתי לזה לעומק, וגיליתי שנפילת המשטר במזרח התחילה בדיוק ככה, עם מחאה לא אלימה. מה שקרה זה שתוכננה הפגנה גדולה בעיר לייפציג והמשטר רצה לוודא שאנשים לא יגיעו, אז הם איימו ב'פתרון סיני'. זה היה זמן קצר אחרי הירי במפגינים בכיכר טיין-אן-מן, כך שאנשים ידעו בדיוק מה הכוונה ב'פתרון סיני'. ובכל זאת הגיעו כל כך הרבה אנשים והיה צריך לקבל החלטה אם להשתמש בכוח קטלני. הפקיד המקומי התקשר לברלין ושאל מה לעשות, לירות או לתת להם לצעוד. המפקד אמר שיחזור אליו עם תשובה, ונעלם. זה השאיר את ההחלטה לפקיד המקומי והוא אישר למפגינים לצעוד. דיברתי עם מתנגד משטר שהיה שם באותו יום וצילם את ההפגנה ממגדל של כנסייה. הצילומים הוברחו למערב גרמניה ושודרו בטלוויזיה, ומכיוון שזה כל כך קרוב, מיליוני אנשים במזרח גרמניה יכלו גם לראות אותם ולהבין שמשהו קורה ואפשר לצאת להפגין. זו הייתה תחילת הסוף של האוטוקרטיה הזאת. בסוף, אנשים רוצים להיות חופשיים ורוצים שתהיה להם אמירה לגבי האופן שבו הם נשלטים. אני מלא תקווה שהעתיד שייך לדמוקרטיה, אבל אנחנו צריכים לרצות אותה מאוד".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25