הבן של ביבי מתחתן, הבת שלי מתחתנת; אני עברתי קולונוסקופיה, ביבי עבר קולונוסקופיה; אני הייתי אחראית – כחלק מההכנות לבדיקה – על ניהול החרא שלי; הוא היה אחראי על ניהול החרא שלו, שלי, ושל כולנו. מין שותפות גורל לא צפויה שכזו התרקמה בינינו, קולגות לשיט. כי כדי להכין מעי לבדיקה, מטר וחצי של מנהרה חשוכה ומפותלת, הוא צריך להיות נקי ומצוחצח למשעי. נקי יותר מעברם של שרים בממשלת ישראל. וזה לא כזה פשוט, מסתבר. זה דורש הכנה. זה לא משהו שאפשר לעשות - כמו מינוי ראש שב"כ - בחמש דקות במכונית. זה לוקח כמה ימים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אני לא יודעת איך ראש הממשלה ניצל את ימי הדיאטה, הצום והשלשול שנכפו עליו, שבמהלכם מותר לאכול רק מאכלים רכים ונימוחים המותאמים לפעוטות בלי שיניים, אבל אני יודעת איך אני. שעתיים לתוך הדיאטה, אחרי שסיימתי לינוק קישוא מעוך עם פירה והתחלתי להרגיש איך הבטן נדבקת לי לגב מרוב רעב, החלטתי לנצל את ימי הרזון שנכונו לי על מנת לסגור את פינת השמלה לחתונה. אף אחת לא מעוניינת למדוד שמלות מסוגת "אם הכלה" - שגם ככה מזכירות לך נשים עם תיק קלאץ' תחת בית השחי באירוע התרמה בכנסייה האוונגלית - אלא אם כן את טועה לחשוב שבאמת הבטן השמנמנה שלך דבוקה לך לגב.
למצער, שבוע הדיאטה והאופנה שלי נפל - כמו כל שבוע בשנתיים האחרונות - על שבוע זוועתי במיוחד בתולדות האומה. שבוע שבו אזרחי ישראל ציינו 600 ימי לחימה, הפקרה, שכול וחטיפה; שבוע שבו הובא לקבורה התינוק של צאלה גז ז"ל; שבוע שבו תמונות הרעב בעזה, שכמו נלקחו מזמנים אחרים וממשטרים אחרים, התפרסמו ברחבי העולם וציפי חוטובלי פירפרה מול פירס מורגן והדגימה באופן מעורר חלחלה מדוע עוד ועוד מדינות בוחרות לנתק איתנו מגע; שבוע שבו עלו טענות שנתניהו מתערב בחקירות שב"כ נגד טרור יהודי; ושבוע שבו הוא נמנע ממפגש עם משפחות חטופים שלא "מהמחנה הנכון", אבל לא מילד בן שמונה, שעימו התיישב לראיון נשכני, שנפתח במילים: "אהה... דבר ראשון אני לא רוצה לשאול כלום, רוצה להגיד לך תודה, תודה למה שאתה עושה לעם ישראל בכלל, בכל החזיתות".
אל השבוע הבוער הזה צעדתי כמו דאינריז טארגאריין מ"משחקי הכס". זקופה, רזה, בלונדינית ומשלשלת צעדתי לתוך האש והלהבות לא נגעו בי. המשכתי לגלול ולכבוש יעדים - שמלות סגולות בניחוח ערב מנצנץ, שמלות חול מדברי בניחוח בוהו-שיק לא מתאמץ, ושמלות שחורות מתוחכמות בניחוח חרקירי – 1,500 שקל בלי למצמץ. הייתי כל כך מנותקת, שהזכרתי לעצמי את התזמורת היהודית בגטו קובנה המנגנת את "הדנובה הכחולה", או את משפחתו של רודולף הס העורכת נשפים בורגניים בצמוד לחומת המחנה שאותו היא משמידה. ברור, ברור אסור להשוות, מי משווה? אבל אני פשוט לא סגורה לְמה אסור לי להשוות את עצמי: לקורבן או למקרבן?
אני מנסה לדמיין מה חנה ארנדט, הפילוסופית הפוליטית שטבעה את המושג "הבנאליות של הרוע", הייתה אומרת על אסקפיזם מנותק מהקשרו, על מציאות בתוך מציאות. אני תוהה איזה מרחק נפשי מותר לתפוס לדעתה מאירועים מזוויעים שקורים על בסיס יומיומי במדינה שלי. האם העובדה שהמציאות השבוע עניינה לי - ליטרלי - את התחת, אומרת שאני מתרוקנת מאמפתיה ומאכפתיות? האם אני מתחילה להפוך לחלק מהמנגנון? כאילו, יאללה, בסדר, התרגלתי.
כיוון שאני מניחה שלא הייתי אוהבת את תשובתה של ארנדט, הייתי פונה ודאי לחפש נחמה אצל דונלד וויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הבריטי, שהיה מסביר לי שהקמת איים קטנים של אסקפיזם היא לא בהכרח הכחשה, אלא מנגנון נפשי הישרדותי. כי כאשר המציאות מתפרקת ותחושת הביטחון בעולם החיצוני מתערערת, נוצר באופן טבעי "מרחב מעבר" - מקום פנימי שבו האדם יכול, חייב, זקוק, לייצר לעצמו עוגנים.
אבל להתכונן לאירועים המסמלים אופק ועתיד, ואפילו נכדים וגינות שעשועים, זה כל כך קרינג', שאני לא באמת מאמינה לעוגן הזה. אני מרגישה את הטלטלה, אני יודעת שאני לא יודעת מה יהיה. הרי גם בשבוע רגיל, סתם שבוע של לקום בבוקר, לגלול, להזדעזע, להדחיק, להזיז הצידה, לשלוח חשבונית למעסיק, אוטו לטסט, ילדים למוסדותיהם, הוא שבוע שיש בו יסוד מפוצל. הבעיה היא שכדי לקיים נורמליות לכאורה, כולנו חייבות לעטות שריון של קהות רגשית ברמה זו או אחרת, קהות מוסרית, דיכאון, עייפות... רק לא השמנה, פליז! אני חייבת להשיל עוד שני קילו עד החתונה!
המקום הכי אופטימי כרגע במדינה הוא המקום שבו תעברו קולונוסקופיה. את פניי קיבלה פקידת קבלה מהמגזר הדתי-לאומי; את גווייתי טילטל עולה חדש ונלהב מדרום אמריקה שהסביר לי שכן, דווקא עכשיו; את התה והביסקוויט לשבירת הצום הגישה לי אחות מתוקה בת 70, והכי משמח, על ההליך הופקד רופא ערבי צעיר ובעל שם, שאף אחד לא ערך עליו לינץ' בזמן שהוא טיפל בעכוזי כי בית"ר ירושלים הפסידה. זה היה אי של נורמליות, אבל לא כזה שהמצאתי, לא פטה מורגנה. אי שקיים פה באמת, עדיין.
אם היה לי לב, ואין לי, הייתי מזמינה את כל החמודים האלה לחתונה. לא שמצאתי עדיין שמלה, לא שלא השוויתי והעליתי בתוך יומיים את כל המאה גרם שירדתי, לא שהצלחתי להחזיק לאורך זמן את התפעלותי מהעובדה שפונקתי בבדיקה לשלילת חולי, בהרדמה נרקוטית משובחת ובזריקת תקווה נוכח המחשת הכבוד והשוויון, היעילות והענייניות שחוויתי. הלוואי על הממשלה שלנו להיות מרפאת חוץ ישנה באזור התעשייה של רעננה.
אני מניחה שלביבי, שיש לו על הראש מדינה להרוס, לא היה זמן לחרוך את הרחובות ברדיפה אחרי טוקסידו לחתונת אבנר או לשבת בחדר המתנה עם מספר ביד. אני מניחה שגם הטוקסידו, גם הרופא וגם הצינור עם המצלמה בקצה הגיעו אליו VIP. רק מעניין אותי מה מצאו לו בעומק המעי. לי מצאו פוליפ. אולי לו מצאו במקרה את המצפון?
