לפני 60 שנה, ב-13 ביוני 1965, נפטר בירושלים מרטין (מרדכי) בובר בגיל 87. בדצמבר 1936 הודיע בובר במכתב לידידו הקרוב הסופר הרמן הסה על תוכניותיו: "לפני זמן מה קיבלתי מינוי מן האוניברסיטה בירושלים, ואתחיל להורות שם באפריל הבא, ומאז אעשה בכל שנה שמונה חודשים בירושלים ואת שאר חודשי השנה בעיקר בגרמניה". המכתב נשלח מפולין במהלך ביקור בלבוב, שהייתה עד מלחמת העולם הראשונה בירת חבל גליציה שבחצי האוסטרי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. מרטין בובר יליד וינה, גדל בילדותו באחוזה שבפאתי העיר לבוב בבית סבו שלמה בובר מחשובי הקהילה היהודית של עיר זו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ייתכן שהייתה זו נסיעתו האחרונה לפולין שבה ניסה למכור חלקים מרכושה הגדול של משפחתו שנותר בפולין בטרם עזב במידה רבה בחוסר כל את גרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 איבד בובר, כמו כל הפרופסורים היהודים בגרמניה, את משרתו באוניברסיטה של פרנקפורט. נאסר עליו ללמד באוניברסיטאות גרמניות, אך הוא מילא תפקיד מפתח בפיתוח מערכת חינוך יהודית עצמאית לילדים יהודים, לאחר שאלו סולקו ממערכת החינוך הגרמנית. מתברר שחיבורו העמוק לגרמנית ולתרבותה גרם לו להאמין אפילו שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה שאימת הנאצים זמנית ושום דבר לא ימנע ממנו את תוכניתו לשהות בגרמניה לפחות ארבעה חודשים בשנה. באירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, שבה התעצב בובר הצעיר, היו השפה והתרבות הגרמנית לא רק נחלתם של אזרחי גרמניה, שהתאחדה לראשונה כמדינה מודרנית בשנת 1871, אלא גם שפתם ותרבותם של עשרות מיליונים של תושבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששטחה היה כפול משטחה של גרמניה ונכללו בה עשרות לאומים ולמעלה משני מיליון יהודים. התרבות הגרמנית הייתה שפת התרבות והמדע גם של תושבי וינה, בודפשט, פראג וערים רבות נוספות, שלא היו כלל ערים גרמניות, ויהודים רבים שגדלו בהן — ובהם תיאודור הרצל, זיגמונד פרויד, שטפן צווייג, פרנץ ורפל, פרנץ קפקא ורבים אחרים — ראו כמו מרטין בובר בתרבות הגרמנית את שיאה של תרבות העולם.
ספרו של בובר "אני ואתה", שיצא לאור ב-1923, פירסם אותו בעולם דובר הגרמנית כמעצבה של הפילוסופיה הדיאלוגית, אולם בצעירותו הוא לא שאף להיות פילוסוף או להחזיק בקריירה אקדמית. בובר ראה את עצמו סופר עצמאי המושפע עמוקות מאידיאת האמן היוצר של פרידריך ניטשה. סיפורי החסידות הראשונים שפירסם היו תרגום לגרמנית של חמישה מסיפורי ר' נחמן מברסלב (1906) כמו גם אגדות הבעש"ט (1908), והם התאפיינו בעיבוד אסתטי חופשי למדי כדי להנגישם לקוראי הגרמנית המודרניים. לספרונים אלה היה הד ברור בעולמם של קוראי הספרות הגרמנית וטרם מוצה המחקר על השפעתם של תרגומיו של בובר על סופרים דוברי גרמנית, ובהם פרנץ קפקא.
משרתו הספרותית הראשית של בובר בראשית המאה ה-20 הייתה לקטור בבית ההוצאה ריטן את לינינג שמטעמו הוציא בין השנים 1906 ו-1912 ארבעים כרכים דקים של סדרת מונגרפיות חברתיות פסיכולוגיות בשם "החברה'" אחד מיועציו החשובים בעיצוב הסדרה היה מורו וידידו הפילוסוף והסוציולוג גיאורג זימל, שסלון ביתו בברלין היה מקום מפגש לאישים כמו המשורר שטפן גאורגה, המחזאי פאול ארנסט, הפוליטיקאי גיאורג לוקאץ' ורבים אחרים. לרגל עבודתו בהוצאת הספרים ניהל בובר תכתובת עם אישים בולטים בחיי הרוח הגרמניים והיהודיים ועם רבים מהם נשאר בקשרי ידידות. אחת המחברות היותר-נודעות בסדרה זו הייתה הסופרת לו אנדראס-סלומה — אהבתו הנכזבת של ניטשה וידידתם של המשורר והסופר ריינר מריה רילקה ואבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. בהתכתבות משנת 1910, שנת הוצאתה לאור של המסה, כתב בובר אל המחברת, שהוא ואשתו פאולה, שהייתה סופרת בעצמה ופירסמה את יצירותיה תחת השם הבדוי גיאורג מונק, התמלאו שמחה מהטיוטה שקיבל. "עבודה מהותית, טהורה ועזה". אולם בובר, שהזמין במקור מסה שנושאה "האישה", דן במכתבו עם סלומה על הכותרת שהציעה והעדיף במקומה את המונח ארוס המתכתב עם "אחד היסודות הקרובים לי ביותר ביצירתו של אפלטון, 'המשתה'". את מכתב התשובה הידידותי שלה מסיימת סלומה בשאלה "שמא יש לכנות את המסה בשם 'ארוס'"? בשם זה היא בחרה ככותרת הסופית של המסה 'על הארוטי', שהפכה לאחת מאבני הפינה החשובות של החשיבה הפמיניסטית במאה ה-20.
ב-6 ביוני 1913 מודה סלומה לידידה בובר על ששלח לה את ספרו החדש "דניאל" (תורגם לאחרונה לעברית בידי אהרן פלשמן). היא מהללת אותו ומעירה, "קולך מגיע אליי עוד יותר במישרין, כשאינו נחצה מלאכותית בצורת הדיאלוג לשני קולות. זה אולי נעוץ במורת רוח, אישית לחלוטין, כלפי צורת הדיאלוג למסירת דברים רוחניים כגון אלו. אני נקרעת כביכול אנה ואנה, בהקשיבי עצמי כליל לאחד משני הצדדים האלה, כל אימת שניסוח רעיון מאיר ביותר, או מצד אחר דימוי חושני מפליא ביותר דובב במיוחד לנפש. אלא שטענה זו יכולה להיות טובה גם כנגדי אני".
ברוב עבודותיו שנכתבו לאחר צאת "אני ואתה" הכריע בובר בסופו של דבר לכיוון ההפשטה. בלב הספר ההבחנה בין יחסי אני-אתה דיאלוגיים, שבהם כל צד מכיר בקיומו הנבדל של רעהו וכפועל יוצא מכך מתקיים מפגש בתווך שביניהם, לבין יחסי אני-לז פונקציונליים שבהם כל צד הוא אמצעי להשגת מטרותיו של רעהו, שהפכה למוקד הגותו. יצירתו הנרטיבית היחידה "גוג ומגוג", שנכתבה על רקע עליית הנאצים לשלטון, הייתה יוצאת דופן מבין העבודות שכתב לאחר פרסום "אני ואתה". היא פורסמה לראשונה בעברית, פרקים-פרקים בעיתון "דבר" ב-1941, ויצאה לאור כספר בירושלים ב-1944. ביצירה זו רקם בובר, מצד אחד, תמונה מלאה של פרק בחיי החסידות הפולנית על מרכיביה השונים, כולל תככים פנימיים, אורח החיים היהודי היום-יומי על קיום המצוות שבו, ענייני מאגיה וכדומה. מצד שני, אין ספק שביצירה זו ניסה בובר באמצעות התיאור הספרותי לדון במספר סוגיות יסוד שבהן עסק כהוגה דעות, לא רק כהוגה דעות יהודי אלא כהוגה דעות אירופאי המגיב על מאורעות הזמן הקשים. ארנסט סימון תלמידו תיאר את "גוג ומגוג" כרומן פילוסופי ועמד על הקִרבה בינו לבין יצירות כמו "הר הקסמים" של תומס מאן. ביצירה זו ניסה בובר לשכתב את שאירע בעולמם של צדיקי פולין וחסידיהם ובמיוחד אלה שהתרכזו סביב חצרו של ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ (שכונה "החוזה מלובלין") בימי מלחמות נפוליאון במזרח אירופה. אחד משני צירי היצירה נסב על ניסיונותיהם של החוזה ושני חבריו, ר' מנחם מנדל מרימנוב והמגיד מקוז'ניץ, לפעול פעולה מאגית מכוונת כדי להפוך את מלחמות נפוליאון למלחמת גוג ומגוג שתוביל לביאת המשיח. בתשובה לביקורתו של ברוך קורצווייל מעל דפי עיתון "הארץ" מיום 24 בנובמבר 1944 — שטען שגיבוריו החסידיים של הסיפור עוצבו באופן מסולף כדי לשמש שופר לרעיונותיו של בובר — השיב בובר: "מה שהבשיל לבסוף את הספר, לאחר 20 שנה ומעלה, היה ללא ספק שוב גורם 'אובייקטיבי', היינו תחילת המלחמה הנוכחית, אווירת המשבר העולמי, שיקול-הכוחות הנורא וסימני משיחיות-שקר מחוץ ומבית".
לנטייה היהודית ליפול שולל למשיחיות שקר לסוגיה יש היסטוריה ארוכה. בובר ניסה לשרטט בספרו "גוג ומגוג" את מהות האופציה החסידית לתפיסת המשיחיות ולהבחין בתוכה בשתי מגמות. האחת, דרכם של החוזה וחבריו, והשנייה נמצאת במיוחד בתורותיהם של תלמידי החוזה, יעקב יצחק רבינוביץ' (שכונה "היהודי הקדוש") ותלמידו שמחה בונם מפשיסחה, שהפכו למתנגדי דרכו המאגית של מורם. את התפיסה הזו תיאר בובר בסוף ימיו כך: "מה שהכרתי כתרומה הגדולה של החסידות לאמונה בגאולת העולם הוא זה: שכל אדם יכול לפעול למען גאולתו של העולם, אך איש אינו יכול להשלימה [לחולל אותה בעצמו]. תובנה זו משותפת לכל החסידות. ואולם, בתוך הדיאלקטיקה הפנימית של התנועה, עומדות זו מול זו שתי השקפות יסוד. האחת טוענת שהאדם יכול לפעול לגאולת העולם באמצעות השפעה מאגית על הכוחות האלוהיים; השנייה, לעומתה, גורסת שהאדם יכול לפעול למען גאולת העולם רק על ידי כך שהוא מפנה את כל ישותו אל אלוהים — 'פונה' אליו — ועושה כל דבר שהוא עושה מעתה והלאה למען אלוהים. בכך הוא מעצים, במידה התואמת את עוצמת תנועת נפשו, את יכולתו של העולם להיגאל: הוא 'מקרב' אותו אל ההשפעה האלוהית. זוהי התמה המרכזית של ספרי 'גוג ומגוג'".
משיחיות השקר של ימינו איננה רק בהבטחת פתרונות סופיים שיוביל אדם אחד ויביאו לגאולה שלמה, שמהם הסתייגה החסידות כולה. היא גם לא נסמכת על מאגיה כבימי החסידות בראשית המאה ה-19, אלא על אמונה חסרת מעצורים בכוח הנשק לפתור מחלוקות אנושיות. בובר סבר לעומת זאת שרק בכוח הדיבור והתכוונות של אמת לפתרון בעיות יש אולי סיכוי סביר שבעיות אלה ימותנו ואולי אף ייפתרו במהלך השנים. "המילים אלם ואלימות בשפה העברית מקורן בשורש משותף", אמר בובר, "כאשר אין דו-שיח ולכן שוררת שתיקה, מתפרצת האלימות". מילים אלה אמר בובר לסטודנט צעיר מאחרוני תלמידיו החיים כיום, שהפך לימים לחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה, פרופ' שלמה גיורא שוהם תלמידו באוניברסיטה העברית ב-1947. עדות זו כלולה בשיחה בינינו הנכללת בספר 'מרטין בובר והחשיבה הדיאלוגית: חקר ושיח במלאת מאה שנים לספר 'אני ואתה'', שייצא לאור בהוצאות 'כרמל' ו'ידיעות ספרים' בשבועות הקרובים. בספר זה כלולים 30 מאמרים של חוקרים, אנשי רוח, חינוך ואמנות ישראלים הדנים במשמעותה של משנת בובר עבורם.
בובר והרמן הסה היו נוהגים לשלוח האחד לשני את ספריהם מיד כשיצאו לאור. באחד ממכתביו מודה הסה לבובר על תגובתו לספרו 'מסע לארץ השחר' ומתלונן בפניו: "אחד מספריי 'זאב הערבה', נותר בלי מובן לחלוטין, ועם זאת נהפך אפילו, בגלל חוסר הבנה, להצלחה אופנתית". שני האישים שיתפו זה את זה בחשש הכבד שדבריהם אינם נופלים על אוזניים קשובות. בפברואר 1938, שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב הרמן הסה לבובר שהיה כבר בדרכו לארץ: "אני משער בנפשי שחרף כל הסבל שנפל בחלקך אתה מפיק עוז ועוצמה מכך שיש לך חברה ומשימת בנייה לעבודה במישרין, אני חש תכופות שבניגוד לך אין לי חברה, ואין לי נושא להשקעת מאמצים, דאגות ואהבה, זולת תפוצת אנשים נבוכים בלתי מוגדרת, אשר כמוני עצמי הם חסרים בנסיבות המשתנות כיום מקום קבוע, ויש להם רק אותו רגש בלתי ברור של להיות קיימים עבור עתיד בלתי נראה לעין, כדי להעביר ולמסור דבר מה הלאה מן המסורת שקיבלוה..."
דבריו אלה של הרמן הסה מתקשרים למכתב מוקדם שכתב לבובר ב-1917, על כך שבשונה מהזדהותו של בובר עם העם היהודי, עבורו "ההזדהות המוצהרת עם עַם מסוים זרה לרוחי", כותב הסה. "הואיל והרגשתי מפועמת מרוח הברית החדשה, אני רואה את נבטי האנושות המשיחית כבר היום כקיימים בכל אחד מן המאמינים, שאלוהים חשוב להם יותר מכל מדינה. בכתביך שלך מצאתי שוב ושוב, ואפילו במקום שאפשר לא לכך נתכוונת, סיוע לנפשי". על רקע תופי המלחמה העולמית הקרבים ובאים, האמין הרמן הסה שמאמציו של בובר להעשיר את התנועה הלאומית הציונית ברוחניות הניזונה מיסודות ההומניזם הדתי, לה שימש המקרא מקור השראה עבור שניהם, יבשילו לפחות בחברה היהודית החדשה המתהווה בארץ ישראל באותם ימים.
לרגעים נדמה ש-60 שנה לאחר מותו של בובר קל יותר היום להזדהות עם תחושותיו של הרמן הסה מאשר עם תקוותיו של בובר. לו האחרון היה חי איתנו היום, היה נחרד מהשתלטות הלאומנות על כלל התכנים היהודיים תוך דחיקה של כל ניסיון לעצור את מרוץ הנקמה, להתעלות על הכעס המובן ולהמירו בהתארגנות לאתגר הגדול האמיתי העומד בפנינו ברגע זה, למנוע מרוחם הרעה של רוצחי ילדינו וזקנינו לדבוק גם בנו. על פי בובר, המשימה החשובה ביותר שעומדת בפנינו היא להפוך את מיליוני הערבים הפלסטינים החיים בין הים לירדן, ומהווים (יחד עם ערביי ישראל) קרוב ל-50 אחוז מאוכלוסיית חבל ארץ זה, משונאים לשותפי חיים. על משימה זו הצביע בובר כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת לאור מחשבתו הדיאלוגית. אם אכן כל השטח שבין הירדן לים הוא חבל ארץ אחד שנועד למדינה אחת, כפי שחשבו גם בובר וגם אנשי הימין למרות הבדלי הדעות העמוקים ביניהם, לא יהיה מנוס מלהבין שאין תחליף לדיאלוג בינינו לבין נציגיהם של מיליוני בני אדם החולקים איתנו את אותה פיסת ארץ. הפילוסופיה הדיאלוגית אינה חולשה ואינה מותנית בוויתור על הכוח, אלא היא הדרך היחידה שיש לה סיכוי לעצור את מחול הדמים ולהבטיח עתיד סביר לדורות הבאים. עדיף לדבר עם אנשים שמוכנים לדבר איתך, ויש כאלה למרות ההתכחשות לקיומם, מאשר עם אלה המסרבים לעשות זאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
