שופוניסטית, פופוליסטית, תפרים גסים, אפס מחשבה לטווח ארוך. זארה היא המירי רגב של מותגי האופנה המהירה, הבלתי מתחשבת. אבל כשראיתי את חצאית הפאייטים הצהובה, הקצרצרה, התלויה על הקולב - סלחתי לה על הכל. זו הייתה חצאית נוצצת, טראשית ועליזה כמו הדברים המוזרים שליידי גאגא נוהגת להופיע בהם. דפיקות לב מהירות, התאהבות ותוך חמש דקות כבר התאמתי לה חולצה צהובה בהירה, דמיינתי אולסטאר לבנות ויצאתי מהקניון מרוצה עד גג החופה. זהו, סיימתי. יש לי מה ללבוש לחתונת בתי.
נעים מאוד, יש לי טייטל חדש. אני היא "אם הכלה". אני האמא של הכלה. הכלה היא ילדתי, שעשתה הסבה מלהחליט לאיזו חברה היא רוצה ללכת אחרי הגן, ללהחליט עם מי היא רוצה להתחתן, איך היא רוצה להתחתן ובאיזו שפה. לאחרונה היא אומרת מילים כמו "טעימות", "שיר חופה" ו"בר אקטיבי" במקום "ציצי" ו"שמיכי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
הבחירה של בתי להתחתן שימחה והפתיעה אותי. שימחה, כי החתן מאוד מוצלח - ממליצה לכולן - שלא לדבר על משפחתו; והפתיעה, כי מאיפה זה בא? לא חונכתי ולא חינכתי את ילדיי לציין אירועי שמחה. הילדה השנייה שלי חגגה עם חברות שלה במשך שנים ימי הולדת בתאריך לא נכון, רק כי לא זכרתי מתי היא נולדה. חגים ואירועים גורמים לי לדכדוך ותאריכים מתנפלים עליי בהפתעה. למסיבות כיתה, התחלת שנה, סוף שנה של חוג ג'ז או קפוארה הילדים שלי למדו ללכת לבד, אחרי שגם לימדתי אותם לשקר. התמונות המעטות שיש לי מהאירועים האלה הן נדבות ששלחו לי הורים חמודים שגילו שילדיי נכנסו להם בטעות לפריים. איך הגענו משם לכאן?
אני חושדת שזה עניין דורי. ממה שאני רואה - לפחות בקרב חברותיי - המרד של דור הילדים שלנו מתבטא בחזרה אל הטקסיות. הם דור שמקפיד לפרוט את האהבה לקונפטי צבעוני. הם מפזרים אותו לפני, אחרי ותוך כדי החתונה. הם כורעים מול הזריחה, הם שולפים טבעת, הם עושים מסיבת אירוסין, מסיבת רווקות ומסיבת רווקים, והחתונה עצמה היא מבצע מאורגן, מסועף, דייקני, ברמה של "אפולו 11". משהו שצריך לנחות ממנו חזרה אל כדור הארץ. כתבתי "מרד", אבל אני בעצם לא בטוחה נגד מי. אולי הוא בכלל לא מול דור ההורים, אלא מול המציאות. אולי להתחתן זה בעצם מעשה מחתרתי מאין כמותו, מעשה של תקווה, משקל נגד לאופק המתקדר.
שלחתי לווטסאפ המשפחתי סרטון קצר שבו רואים אותי פוסעת הלוך ושוב בחדר ההלבשה של זארה בחצאית הפאייטים, שנראתה כמו מטפחת רקדניות בטן קשורה על המותן שאין לי וכתבתי ביוליוס קיסרית: "באתי, ראיתי, ניצחתי". אין לתאר כמה הייתי מבסוטה עליי. החתונה נראתה לי מכאן כמו הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
בדרך הביתה חשבתי על הזוג היפה הזה ועל הבחירה שלהם זה בזה. חשבתי על המושג "בחירה". אני בגילה הכרתי רק פזיזות, כאוטיות, התאהבות מהירה וכניסה להיריון בדייט הראשון. האם ידעתי מה אני עושה? האם בחרתי?
התחתנתי בחודש הרביעי להריוני בחצר הבית של הוריי בלוויית 30 איש שאת מחציתם - משפחתו של החתן, כולל החתן - לא הכרתי. אני לא זוכרת מה אמא שלי לבשה. אני מניחה שלא חצאית פאייטים.
את הכלה הינקתי עד גיל שנתיים. היא הייתה הילדה המולחמת לי לגוף, אני לא חושבת שהעליתי בדעתי שיום אחד היא תתקלף מעליי ותקים משפחה משלה. באופן מוזר, דווקא עם ה"עופי גוזל" אני מסתדרת. יש הרבה מאוד יתרונות בצפרות. אני אוהבת לצפות בה מנתבת את חייה, בלי העול המכביד של הגידול. אני לא מתגעגעת. אני שמחה לחזור ולהיות חופשייה יותר, קלה יותר, בא לי לכתוב "צעירה יותר", אלמלא היה ניחת עליי התואר המשפיל, המזקין, הבלתי נסבל: "אם הכלה".
אני יושבת מולה כעת כמו ילדה בת ארבע עם דמעות על הלחיים. לקח לי זמן להבין שדעתה על החצאית היא לא בדיוק דעה, אלא פקודה. המסכנה הקטנה נזעקה והגיעה לכאן ישר מהעבודה כדי לטפל בתקרית המצערת שנקראת אמא שלה.
"זיבי אני אעמוד בחתונה עם תיק קלאץ' קטן תחת הזרוע, שמלה בגוון מקל הליכה ושרשרת אקספרסיבית עם תליון ענק המונח על חזה נופל, זיבי!" צעקתי עליה. בטון שקול של מטפלת מול התקף טנטרום היא אמרה, "בואי נירגע, טוב? אני מבינה שאת אוהבת אותה, אבל את פשוט לא יכולה להסתובב בין המוזמנים כשאת נראית כמו בננה זרחנית. זה לא סביר. אולי החברות שלך יחשבו שזה מגניב, אבל הרוב לא יבינו מה את לובשת. "למה את צריכה את זה, למה אני צריכה את זה?" רקעתי ברגליים, "כי החצאית הזו זו אני. להגיד לי שאני לא יכולה ללבוש אותה זה כמו להגיד לי שאני לא יכולה להיות אני!" "נו, באמת", היא השיבה, "תסכימי איתי שהמנעד שהוא את הוא טיפה יותר רחב מזה. קיימות עוד כמה אופציות בין מקל הליכה לבין... מה זה בעצם?" היא תהתה בעודה ממששת את מטפחת הפאייטים שלי.
זו הייתה החתונה המושלמת והמרגשת ביותר שנחגגה על פני כדור הארץ ועל שביל החלב. אובייקטיבית, בתי הייתה הכלה היפה והמוארת בתבל. הם דיברו על אהבתם כמו שני גאונים. לבושה בשמלה שחורה, אלגנטית וארוכה, עמדתי מחובקת עם אם החתן האהובה מתחת לחופה ומיררתי בבכי.
יש לי עוד המון מה לזכור מהערב הזה, עוד מאות תמונות בגוגל דרייב לעבור עליהן. אני צריכה עוד לנסח תודות, לחשוב לאט על הפער הבלתי סביר בין מועקת הקיום לבין החתונה, שהפכה בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שפרשתי, לבכחנליה של שתייה וריקודים ופרומונים ועוד כמה חומרים אחרים. אני עוד צריכה לרכל עם החברות שלי על המשפחה ועם המשפחה על החברות, ואני מחכה כבר לפגוש את הבת שלי אחרי שתנחת על הקרקע.
"אני מצטערת על החצאית", אמרתי לה כעבור שבועיים כשישבנו בשדרה וסיכמנו סיכומים. "אין לך על מה להצטער, אני מבינה". שתקתי. האם היא מבינה? האם היא באמת מבינה עד כמה דק הוא הפער בין תחושת המגניבות - הנשק היחיד שיש לנשים מבוגרות מול גילן - לבין הנפילה המהירה לקניית חצאית מיני מסוגת פאייטים? האם היא יכולה להבין שחתונתה - חץ שלוח אל עתיד פתוח - הצטיירה בעיניי כחותמת פג תוקף על בשרי? "ומה עשית עם החצאית?" היא שאלה בחיוך. "אני עוד אלבש אותה", השבתי, "אבל אולי לא לחתונה".
