המציאות הישראלית ארבה לרות אסרסאי בחופשה משפחתית בלונדון. ״זה אחד המקומות האהובים עליי בעולם, והפעם הגענו לשם בכריסמס״, היא משחזרת, ״באחד הלילות שכחתי לכבות את האפליקציה של פיקוד העורף והייתה אזעקה בארץ. השעה הייתה שלוש בלילה ולקח לי כמה שניות לקלוט איפה אני. עד אז הרגשתי שהצלחתי לתווך את המציאות לבת שלי, רנה, קצת כמו רוברטו בניני בסרט 'החיים יפים'. בכל פעם שהייתה אזעקה בארץ, היינו שרות בדרך למקלט. ופתאום אני פוקחת את העיניים בחדר בלונדון, בעצמי לא ממש מבינה מה קורה, אבל רואה אותה, ילדה בת ארבע וחצי, עומדת מוכנה עם הכרית ללכת למקלט. זה שבר אותי. הבנתי שזה כבר יושב לה בנשמה, שלא הצלחתי כהורה״.
באיזה מובן?
״במובן שאני לא יכולה באמת לשמור על הילדים שלי. אני חושבת שזה הדבר שהכי שובר אותי מאז 7 באוקטובר. חוסר האונים. התמונה של משפחת ביבס שנלקחת מהבית שלה, הידיעה שיכולים להיכנס לי הביתה, למקום הכי בטוח שלי. הסרטון של מחבלי חמאס שמפרקים דלת עם מברגה גמר אותי. עד אז אמרתי לעצמי, יש לי מדינה, לא יכול לקרות לי כזה דבר.
"האמת שגם במלחמה מול איראן הרגשתי שאני לא באמת יכולה להגן על הילדים, ואין קשה מזה. הרי זה התפקיד שלי. ואת עוד צריכה לעטות על עצמך מסכה, לשדר עסקים כרגיל, לא לתת לקול לרעוד. כאמא, אין יותר מקום לתחושות שלך, לפחדים שלך, את צריכה להיות בשליטה. זה כבד עליי. בסוף גם אני מפחדת. לפעמים אני אומרת לצחי, בן זוגי, שאני לא מפחדת על עצמי, אני מפחדת מזה שאני צריכה לשמור עליהם ולא באמת יכולה. וזה בחוץ, כולם רואים שאתה כבר לא שמור. להגיד לך שיש לי אוויר? אני חושבת שאני לא ישנה כבר שנתיים. לפעמים צחי קם ואומר לי ׳למה את ערה?׳ מה אני אענה, שאני דרוכה כל הזמן?״
את מתארת פה מצב שלא מעט אמהות ובכלל הורים בישראל נמצאות ונמצאים בו.
״זה מצב הזייתי. כאב זו לא המילה הנכונה, זה שורף לי. זה לא פייר. אני, מהמקום הכי אישי ואגואיסטי שלי, חושבת על הילד שלי הולך לצבא. כאמא את רוצה להגיד לו ׳שב בבית, אל תתגייס׳. גידלתי אותו, חינכתי אותו, זה הדבר הכי יקר לי בעולם. ובאותה נשימה גם ברור לי שאני צריכה לשחרר ושזה מה שהוא צריך לעשות, כי מי ישמור על המדינה בסוף, אבל כשאני רואה כל יום עוד ׳הותר לפרסום׳ אין לי אוויר. אלה ילדים שעוד לא חוו כלום בחיים שלהם. רק אתמול הם סיימו את בית הספר, עברו ממסגרת למסגרת, ואני אומרת יא אלוהים, למה? ואין תשובות. אין אף אחד שנותן לנו תשובות. וזה לא נגמר".
איך מתמודדים עם הכאב הזה?
"איך אפשר? אני שמה את עצמי במקום כל אמא של חטוף, כי היום אני אמא. להגיד לך שלא הייתי שורפת את המדינה? הייתי שורפת. בשלב כזה אין לך כבר מה להפסיד. זה שהן מצליחות להישאר באיפוק ולהמתין, זה פלא בעיניי. אלה הרגעים שאני מדמיינת את עצמי הולכת לעזה וזורקת את עצמי על הגדר.
"ובגלל זה מכעיס אותי שאומרים שזה עניין של ימין-שמאל. זה לא פוליטי בשום צורה. הם צריכים לחזור הביתה. את רואה את השנאה שמשפחות החטופים מקבלות, ואומרת איך ההיגיון לא מדבר פה? כולנו יכולנו להיות שם! איפה החמלה שלנו? איך שכחנו מה זה להיות אמא שהילד שלה נלקח ממנה? אני רואה לאן הדברים מתגלגלים, לאן הדבר הזה ממונף. הפילוג הזה לא יעבוד לנו. משהו הלך לאיבוד. אני לא חושבת שהכרתי כאב כזה״.
לא ראיתי את המדינה בוערת
אסרסאי, שחקנית עסוקה ומוערכת, אמא לרנה (ארבע וחצי) ולאורי מיכאל (שנתיים ושבעה חודשים), כבר לא יכולה לשתוק יותר. גם לא על ילדה אחת בת תשע, היימנוט קסאו, שנעלמה בפברואר 2024 בצפת, ונשכחה בין אינספור הטרגדיות של המלחמה. ״נכון, אנחנו במלחמה, אנחנו בתקופה קשה, אבל מה זה קשור? נעלמה ילדה מהבית שלה ועם כל שב״כ והמודיעין שלנו, פשוט לא מצליחים למצוא אותה? עם כל הדברים המטורפים שישראל יודעת לעשות, קשה למצוא ילדה שנחטפה בצפת?!״ היא רותחת, ״ברור שנוח לא להתעסק בזה כי היא אתיופית, היא שולית, ממשפחה של עולים חדשים, בגלל זה גם לא ראיתי את המדינה בוערת. אני חושבת שהנקודה שאנחנו מפספסים בדבר הזה היא שעכשיו זו היא, ומחר אלה יהיו הילדים שלנו. כרגע זו ילדה אתיופית שההורים שלה לא יודעים עדיין מספיק עברית, ומחר זה יקרה לאמא בתל-אביב. זה מרגיש כאילו זה רחוק, תוסיפי גם שחורה, מה שמרחיק אותה יותר כביכול. אני לא רואה את זה עולה על סדר היום בכלל, וזה יתנקם בכולנו״.
"היו מחאות אחרי שהיימנוט קסאו נעלמה, אבל הן לא הבעירו את המדינה. המחאה הזו צריכה להיות של כולם. לא רק של בני העדה. לא יודעת, אולי כי אני השחורה בסיפור הזה, אז נולדתי עם חוש צדק מפותח. גם כשאני רואה אמא של חטוף אני לא שואלת, היא לבנה? היא שחורה? אני רואה אמא. אמא שכואבת"
יצא לך להיות בקשר עם המשפחה?
"עם המשפחה לא, אבל כן עם הקבוצה של פעילים מהעדה. ידוענים, אנשים בעמדות מפתח".
רק מהעדה? אין משפיעניות לא אתיופיות שלוקחות חלק במאבק הזה?
״זו גם שאלה שאני שואלת את עצמי. יש כמה, אבל לא מספיק. עובדה שזה זז הצידה. למה זה לא שורף לכולם?״
זה גורם לי לחשוב גם על אברה מנגיסטו, שהוחזק בעזה מעל עשור ושוחרר לבסוף בעסקת חטופים. את חושבת שאלמלא העסקה, היינו רואים אותו?
״אנחנו יודעים את התשובה. סביר להניח שלא. עליו הרי אמרו ׳הוא עבר לבד את הגבול, הוא לוקה בנפשו׳״.
מצד שני, יש במדינה הזו 50 אזרחים שמוחזקים בשבי כבר שנתיים. זו לא ערלות לב ששמורה לאתיופים.
״אני לא מבינה את זה. אנחנו מקדשים את החיים, זה מה שמבדיל אותנו מהאויב. אני מגדירה את עצמי כבן אדם מאוד שמח, בן אדם מאוד אופטימי. וזו תקופה שבה להגיד שכואב לי, זה לגמד את הרגש שלי״.
אולי בגלל זה הסיפור של היימנוט נשאר מתחת לרדאר, אולי בגלל זה אין מחאות?
״היו, אבל זה לא הבעיר את המדינה. המחאה על היימנוט צריכה להיות של כולם. לא רק של בני העדה. עם ישראל צריך להיות אחד. אני לא מפצלת אותו. אני רואה רק בני אדם. לא יודעת, אולי כי אני השחורה בסיפור הזה, אז נולדתי עם חוש צדק מפותח. גם כשאני רואה אמא של חטוף אני לא שואלת היא לבנה? היא שחורה? אני רואה אמא. אמא שכואבת. אבל נכון, ההפגנות בנושא של היימנוט משקפות משהו שאני לא באמת יכולה להתעלם ממנו - מספרית, היו בהן יותר שחורים מלבנים. זו האמת. והיימנוט היא באמת הילדה של כולנו, כי זה יכול מחר לדפוק בדלת של כולם. וכואב לי על ההורים שלה, וכואב לי על אחותה, וכואב לי שהם שלושה חודשים כאן בארץ, וזה ה׳וולקאם׳ שהם מקבלים. מישהו צריך לתת את הדין על הדבר הזה. בשביל זה הם עלו לארץ? אמא שלה יכולה הייתה להישאר איתה במדינת עולם שלישי והייתה מגדלת אותה יופי״.
נשאלת השאלה מי פה מדינת העולם השלישי.
״אני מפחדת שלשם אנחנו הולכים״.
לאן את מנתבת את הכאב הזה?
״כמעט אין יום שאני לא בכיכר החטופים. באמת. להגיד לך שאני מצליחה לעשות יותר מזה? לא. התיאטרון הקאמרי שאני עובדת בו נמצא מול כיכר החטופים. ממש מרחק פסיעה משם. זה מקביל מבחינתי למעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. רגע אחד אין לך אוויר ואז פתאום את חוגגת עצמאות על הראש של הנופלים".
המעבר החד והקצר הזה מכיכר החטופים לתיאטרון מייצג גם את המניה-דפרסיה הישראלית. מצד אחד כאב, מצד שני החיים.
״נכון, בתיאטרון כבר עברנו כמה מלחמות, ואנחנו תמיד הראשונים להפסיק לעבוד והאחרונים לחזור. אבל אני חושבת שאחרי 7 באוקטובר כולם מבינים את הכוח שיש לתיאטרון, רואים איך הקהל נוהר אליו. גם אחרי המלחמה עם איראן מיד ביקשו מאיתנו לחזור, הייתי עוד בדרום אצל גיסי וגיסתי המהממים שאירחו אותנו וקיבלתי טלפון שאנחנו אמורים לחזור להופיע. אמרתי, איך אני עושה עכשיו ׳הלווייתן׳? איך אני משחקת? אני לא באירוע. זה ברמה שנתפס לי הצוואר. יום למחרת מצאתי את עצמי במיטה מהבוקר עד הערב, לא מצליחה לתפקד.
"גם במלחמה מול איראן הרגשתי שאני לא באמת יכולה להגן על הילדים, ואין קשה מזה. הרי זה התפקיד שלי. ואת עוד צריכה לעטות על עצמך מסכה, לשדר עסקים כרגיל, לא לתת לקול לרעוד. להגיד לך שיש לי אוויר? אני חושבת שאני לא ישנה כבר שנתיים. לפעמים צחי, בן זוגי, קם ואומר לי 'למה את ערה?' מה אני אענה, שאני דרוכה כל הזמן?"
"פתאום הבנתי שכל הימים האלה הייתי מוחזקת, מתוחה. כולנו היינו באותו מצב. בחמישי חזרנו לתיאטרון, וזו הצגה אינטימית יחסית, אני נכנסת לבמה אחרי חצי סצנה ואני שומעת שאגות של צחוק מהקהל. אמרתי וואו, אוקיי, הם חושבים שזו קומדיה. הרגשתי את הצימאון הזה, לצחוק קצת, אמרתי לעצמי תתעוררי על החיים שלך, את עושה פה משהו. פתאום משהו בי השתחרר. הקהל חיכה לזה. יש גם יותר צעירים שמגיעים לתיאטרון וזה באמת משמח אותי״.
פחות שיעולים?
(צוחקת): ״זה יהיה לנצח. אני נזהרת עם המילה אסקפיזם, כי בואי, זו רק הצגה של שעתיים. וזה גם לא באמת אסקפיזם, זה מה שלא מבינים. תרבות היא בסופו של דבר מזון לנשמה, יש לתרבות כוח. זו לא בריחה. אלה החיים. זה לנשום. זה אוויר. אחרת כולנו ‑ לאברבנאל״.
"ממשלה עם רוב נשי יכולה להיות ממשלה מדהימה"
בעונה השנייה של הדרמה הקומית ״מותק בול באמצע״ (ראשון ושני, 22.00, בכאן 11, ובכאן BOX) אסרסאי מגלמת חברת כנסת. איפה הקומדיה? אולי בשאיפות של דמותה, שבהשוואה לכנסת הנוכחית, נראות כמו חלומות באספמיה. ״חברות הכנסת מחליטות שהממשלה הזו צריכה להיות מובלת על ידי אישה. אממה, הן גם אוכלות האחת את השנייה. כל אחת רוצה את כס המלכות, ויש ביניהן מלחמה מי הכי ראויה. אבל קודם כל הן מתאגדות כדי להעיף את הגבר מהתמונה ולהיות המרכז״.
אופטימי.
״זה חלום. תחשבי מה זו ראשת ממשלה, את לא חושבת שיהיה פה מקום אחר? ממשלה עם רוב נשי יכולה להיות ממשלה מדהימה. אישה מורכבת מחמלה, ויש לה גם שכל, היא רואה לא רק צעד קדימה ולא רק את האגו של עצמה״.
מה את חושבת על הנשים שנמצאות היום בכנסת?
״אני באמת לא רוצה להיכנס לזה, אבל בגדול אני חושבת שצריך שיהיו שם מלא נשים. אבל נשים שעושות באמת״.
איזה נשים את מעריכה היום בפוליטיקה הישראלית?
״את פנינה תמנו-שטה מאוד, ולא בגלל שהיא אתיופית, כי האישה חדה כתער. היא גם אשת עשייה ואני אוהבת את זה. בכל המלחמה הזו, יש נושאים שהיא לא מוותרת עליהם ומניחה אותם על סדר היום הציבורי, כי זה כאילו נעשה לא בסדר להתעסק בדברים אחרים. יש פה עוד נושאים שצריך לטפל בהם, המדינה עדיין צריכה לזוז״.
למה, חוץ ממנה ומצגה מלקו, אין יותר פוליטיקאיות אתיופיות?
״תקשיבי, לא כל אחת מסוגלת להיכנס לעולם הזה, אבל הייתי רוצה שיהיו יותר ואני גם מאמינה שיהיו״.
מה איתך?
״לא, לא, זה לא בשבילי. זה לא ללב שלי, זה יגמור אותי״.
בינתיים, את משחקת במקביל בשלוש הצגות בקאמרי.
״נכון. ׳הלווייתן׳, ׳מדיאה׳, ׳להעיר אריות׳״.
איזו גאונה. ככה את גם נעדרת משעת ההשכבות!
(צוחקת): ״אבל זה לא רק זה, אהיה יותר כנה. כשאני עושה חזרות וכשיש צילומים זה יוצא שימים שלמים אני לא בבית, לא רואה את הילדים. זאת אומרת, אני יוצאת לצילומים בבוקר ואז ממשיכה להצגה עד הלילה. בעלי המהמם הוא שותף ואנחנו מתמרנים עם זה״.
רנה, הבת שלך, כבר מבינה את מה שאת עושה, היא בעניין?
״בטח, כי כל המלחמה היא הייתה בתיאטרון. ככה זה כשיש לך מנכ״לית. כשהתקשרו אלינו יומיים אחרי 7 באוקטובר ושאלו אם זה בסדר מבחינתנו לחזור לחזרות, אמרתי ׳איך לחזור? מי יכול לשבת עם טקסט עכשיו?׳ אורי היה אז בן תשעה חודשים, לא הבנתי איך עושים את זה. אז המנכ״לית אמרה ׳מה זאת אומרת? תהיה לילדים קייטנה פה׳. הגעתי עם כל הבית לתיאטרון - בעלי, שני הילדים ואני. כל המלחמה הבת שלי הייתה איתי. עכשיו היא אמרה שהיא רוצה להיות שחקנית״.
התאכזבת?
״תראי, בגדול הייתי רוצה שתהיה רופאה, כי עדיין, פולנייה וזה. אבל מה שיעשה אותה מאושרת. כשאתה מאושר במה שאתה עושה, ניצחת את החיים״.
איזו מין אמא את?
״אני לא מושלמת אבל אני שלמה. אני יודעת שיש עיניים שנשואות אליי, יודעת שאני מודל לחיקוי, שיש לי ילדה שבין אם תרצה או לא, תעתיק בסוף את מה שהיא ראתה בבית. אני רוצה שהיא תבין שהיא לא מושלמת, שגם אמא שלה לא מושלמת, ואני לא מתיימרת להיות מושלמת. לפעמים יורדות לי דמעות לידה ואני אומרת כן, לאמא כואב, לא קרה כלום. חשוב לי שהיא תדע שגם אני מפחדת".
למה זה חשוב כל כך?
"בדור שלנו המעיטו בדיבורים על רגשות. בגלל זה, כשהבן שלי נופל אני לא אומרת לו: ׳לא נורא׳. זה לא לא נורא ‑ כואב לו. אני לא רוצה לייצר עוד דור שבורח מרגשות. אצלי, בחלקת האלוהים שלי, אני רוצה שהילדים יידעו שאני נשברת, שאני בוכה, שאני מגשימה את עצמי, שאני חוגגת את עצמי. ושזה בסדר שאמא תחגוג את עצמה, וזה גם בסדר שאבא חוגג את עצמו, וזה בסדר שאמא ואבא לא יסכימו תמיד, אבל הם יראו את הדרך שאפשר לפתור את הדברים ביחד. אני לא מנסה לייצר איזה מודל שלא קיים, כי אז, מה אני עושה? מייצרת דור שימשיך את אותו מרדף שלי אחרי השלמות הזו, ואז את מעמיסה על עצמך וקורסת לתוך עצמך. אני אמא, אני ילדה, אני הרבה דברים, וזה מה שחשוב לי שהילדים שלי יבינו, שאני הכל. ואז תהיה להם חמלה לעצמם. זאת התורה שאני רוצה להנחיל להם״.
את חושבת לפעמים איך להנחיל להם את המלחמה בגזענות, שבטח גם את התמודדת איתה כאן, בישראל?
״את יודעת מתי הגזענות תיעלם? כשכל אחד יעשה בדק בית עם עצמו, שלא נפחד להכיר האחד את השני ולהבין שאנחנו חיים ביחד. זה מה שיש לי להגיד בנושא הזה. וכן, כשאת אמא את מתעמתת עם כל מיני דברים ומול עצמך. לפעמים יש דברים שאני מסתכלת עליהם ואומרת, גנטיקה זה דבר חזק, כי רנה עושה דברים שאני עשיתי, אחד לאחד״.
למשל?
״למשל יש לה איזה קטע עם מסרק, וגם אני לא רציתי שיסרקו אותי. יחי ההבדל, כן? השיער שלה הוא בקבוקים שאפשר להסתדר איתם, לי היו תלתלים יותר קטנים ולא הבינו שלא מסרקים אותם על יבש. מסרק היה סבל בשבילי, אבל לא יכולתי להגיד מילה, ילדה מתוקתקת עם תסרוקות. אבל מה? בשלב מסוים לקחתי עצמאות והתחלתי לסרק את עצמי. אז לפעמים אני אומרת לרנה ׳מאמי, אצלך המסרק עובר חלק, זה לא כמו שהיה אצלי׳ והיא עדיין לא נותנת לי, ואני כל פעם אומרת לעצמי לשחרר אותה, כי אני זוכרת איך אני הרגשתי. גם כשאורי מיכאל נולד היא פתאום נראתה לי ענקית, למרות שההפרש ביניהם הוא שנה ועשרה חודשים, כלום, והיא גם מאוד גבוהה, מאוד בוגרת, אז התחלתי לבקש ממנה להביא לי דברים. עד שהיא אמרה לי, ׳אני לא רוצה להביא לך׳. הסתכלתי עליה ואמרתי לה ׳את צודקת. את לא צריכה להביא לי׳. אני מעריכה את זה שהיא עומדת על שלה, כי בסוף יש בזה משהו טוב".
פמיניזם.
"לא מזמן דיברתי על זה עם חברה. היא אמרה ׳מה יש לבנות היום שהן כל הזמן בטנטרומים?׳ עכשיו, לי יש תיאוריה בנושא. אנחנו רצינו שוויון, נכון? הדור שלנו זה ׳בואי נהיה טייסות, גם אנחנו יכולות׳. הן כבר חיות במציאות כזו, והאבות שלהן פעילים, הם מחליפים חיתולים, מה שלא היה פעם, והן כבר אמורות להיות שוות, להיות פייטריות. הן צריכות להיוולד דעתניות שלא רואות ממטר. אנחנו עשינו צעד, הן כבר יהיו בשטח אש. ילדה היום כבר לא צריכה להגיד ׳גם אני יכולה להטיס מטוס׳. היא כבר תקבל מטוס, יהיה לה מטוס והיא תטיס אותו. אז אני אומרת, אולי בגלל זה״.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
