"תנו לה בית ביוון, היא רוצה אהבה ומים" (אמר אחד).
מנגינות החתולים / זה היה בשלהי השכונה. האות ז' החלה להתרוצץ בפינו, כהשתלחות. כדאווין. כדיבור בין החבר'ה. אחר כך באה זכות הזעקה. שמענו אותה לראשונה בשיעורי אזרחות. לאדם ולעם מותר לזעוק את כאביהם. אפילו רצוי לעשות ככה. אז זה מה שקרה ביום ראשון, יום ההזדהות עם חטופינו הנותרים שם. וכשהגיע הלילה והמוני אדם (שאי-אפשר להתעלם מקיומם) נעמדו בחום הגדול וזעקו למען החזרת חטופי המנהרות ומשפחותיהם האמיצות, האומה רעדה קצת. כמו במסע גדול. אולי משא גדול על כתפינו.
דבר אחד בטוח: השבוע לצערי אפילו מנגינות החתולים העצובים ברחוב שלי נהיו כואבות. אבי סידר מלמעלה את שפמו הבלתי נראה. אחותי בכתה שם לאות הזדהות איתנו (זה שהם עזבו את העולם לא אומר כלום). אבי ואחותי ראו שאנחנו במצוקה. שאנחנו חיים על אדרנלין גבוה של דברים לא ברורים וסוגרים במנעולים משרדים וחנויות. עד לאן הגענו, בייבי? שאלתי אותה, זוכרת שדהרנו על הלמברטה העלובה שלי בשנות ה-70 אבל היינו בשיא האופטימיות?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
ההופעה - הנשמה עפה בחום / המשפט "הם בלחץ אטומי" הוא דימוי לשוני חזק שמקורו ככל הנראה בשיח עממי של שנות ה-50-60-70, כשמונחים מעולם האטום והגרעין חדרו לשפה היומיומית. אבל שנות ה-70 חלפו ואינן (לצערי) ועכשיו אנחנו דוהרים בשנות ה-2025 במכוניות חשמליות. מזל שהמזגנים בתוכן עובדים בחום הנורא הזה שהשתרר פה כי כשהגענו להופעה באמפי שוני היה שם חום בלתי נסבל.
היי, מה קורה פה? לא מבטלים ת'הופעה? כמו שאם היה יורד שלג נניח. כי פה זה בהפוכה: ירד שמש. אבל לא. לא ביטלנו ת'הופעה. וכך בתשע בערב עלינו לבמה כשכל הקהל מנופף במניפות מנייר כזה או מאווררי אוויר עם בטריות (נתקלתי בזה כשהסתובבתי באמפי מתוך הזדהות עם האנשים). וכשכבר חשבתי שנעלה, נשיר ונרד צ'יק צ'אק, ההופעה המריאה בחום כמו בלוני הליום. אולי בניסיון להוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להמריא גם במצב הזה. וכשבסוף ההופעה שרנו ל-50 שלא איתנו את השורה "ותן שיחזרו שוב לביתם", אולי זה בא כי נפש האדם מסרבת להיכנע.
סיפור היסטורי במלחמה / כשעץ הלימונים האהוב עליי התכופף ונשבר שוב הבנתי שיש אלוהים באבנים. באדמה. אבל האם יש אלוהים במלחמה? אז הנה סיפור היסטורי על מוסריות במלחמה. ולאור המתרחש במקומותינו חשבתי לספר אותו שוב, במיוחד למי שהתפלח משיעורי מולדת ואזרחות בכיתה ז'.
אז זה סיפור הל"ה, כלומר 35 לוחמים צעירים חברי הפלמ"ח וחטיבת הראל, שנשלחו ב-15 בינואר 1948 להביא עזרה ותחמושת לגוש עציון הנצור (אז עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי), שהיה מנותק ומאוים על ידי כוחות ערביים מקומיים.
אחת הגרסאות הנפוצות לסיפור הל"ה מספרת שבמהלך ההליכה של הלוחמים לכיוון גוש עציון, תפסו לוחמי השיירה ערבי רועה צאן סמוך לכפר צוריף. הם התלבטו אם להרוג אותו כדי שלא ילשין או לשחרר אותו מטעמים מוסריים. בסוף, וזה לפי חלק מהעדויות, הם שיחררו אותו והוא הלך והזעיק את הכפריים שהקיפו את הלוחמים. כולל לוחמים מהלגיון הירדני שתקפו אותם. הל"ה נלחמו בגבורה, אך היו בנחיתות מספרית עצומה. הקרב נמשך שעות - אף אחד לא שרד.
הל"ה הפכו לסמל של מסירות, מוסריות, רעות, גבורה וטרגדיה של נעורים שנגדעו, שעה שהכאב על מותם היה אז גם קריאת השכמה - עדות לכך שמדובר במלחמה של ממש, ובמלחמה כמו במלחמה. אלא שהל"ה היו אלה ששמרו על מצפון גם ברגעים קשים - ושילמו על כך בחייהם.
דמגוגיה זולה / "דמגוגיה זולה נמכרת בחליפה על פֶּלֶס", כתב לי מישהו חכם והוסיף: "שים לב שבעלי חיים אינם משנים את עורם עבורנו. הם חיים כמו שהטבע תיכנן עבורם. התוכים הירוקים עפים וצווחים את זעקתם כל יום בהמוניהם מעל השדה. כלבים נובחים כשמכסחי הפחים מגיעים והשבוע אפילו ראיתי במו עיניי התמימות ציפור רבת-יופי ישנה בסלון של מישהו בלי כדורי שינה. אז תגיד", כתב לי האיש, "אם חיות לא משנות את עורן האם אנחנו כן?" זו שאלה שאלתית מאוד, עניתי לו. וככל שחשבתי וחשבתי לא ממש ידעתי לענות עליה.
מונולוג הקלף המנצח / אנשים רוצים לראות בטלוויזיה את "האח הגדול" שהוא כרגע הקלף המנצח. אבל ככל שהבנתי עם הזמן, הקלף המנצח האמיתי הוא שגם אם יש בינינו פערים וחילוקי דעות (כקהילה ועם), אז כשאנחנו מתאחדים לרגע הכוח שלנו כפול. זה לא אומר שכולם צריכים להיות גיבורים בשדה הקרב כמו ע' או א', אלא שכולם צריכים בעיקר להרגיש חלק מהמשחק ולשדר אחד לשני "אני כאן איתך". החשש הגדול הוא כשהפחדים גוברים עלינו וכל אחד מחזיק את הקלף לעצמו ומגונן רק על עצמו ועל דעותיו. מתברר שגם הקלף הכי חזק - לא יכול לנצח משחק שלם כשהוא לבד.
הקלף המנצח האמיתי הוא להרגיש חלק מהמשחק ולשדר אחד לשני "אני כאן איתך". מתברר שגם הקלף הכי חזק - לא יכול לנצח משחק שלם כשהוא לבד
מותה של האסטרולוגית / בנעוריי הייתי מציץ בניתוחים על מצבו של כוכב מרקורי בגלקסיה, והאמנתי בכל ליבי שזה מה שקובע את איכות השבוע, החודש, השנה והעונה בחיי. "היי דרלינג, מה המזל שלך?" הייתה השאלה הראשונה שנזרקת באותם ימים. השנים חלפו. מרקורי ואני זזנו. ורק מרים בנימיני, הכוהנת הגדולה של האסטרולוגיה, נשארה באותו מקום שבו קורות התרחשויות גדולות מאיתנו. מודה שמדי פעם הייתי מציץ בימי שישי בעמודים האחרונים של "7 ימים" כדי לקבל משהו מנבואותיה והשערותיה וניתוחיה. פשוט כי היא ידעה להגיד את זה הכי אמין.
אז מרים בנימיני ז"ל הלכה לעולמה השבוע. ואני חשבתי באשר לשאלה הגורלית "מה יהיה איתנו" שעם מותה איש לפתע לא יענה כמוה (ואני מדגיש, כמוה) לשאלות כמו: האם יש מצב שמרקורי עצר לנו לרגע באותו יום אסוני שקרה לנו? והאם מערכות הכוכבים יסתדרו לנו עכשיו מחדש ובצורה אחרת?
קידוש עם שני ראשים / פעם נולד ברפת אחת אי שם במזרח אירופה עגל עם שני ראשים. זה סיפור אגדה עתיק ונזכרתי בו בגלל המעשה הבא בשני הקידושים. אז זה הולך ככה. לא מזמן סעדנו יחד עם חברינו, משפחת דוד (ד'אור, ארציז והגולנים), והתגלתה מחלוקת בין ארצי לד'אור בקשר לקידוש. דוד ד'אור, זמר, צייר, אמן, מנהל קידוש כהלכתו מדי מפגש. גם אני. אבל בעודו מברך שמתי לב שהוא משמיט את המשפט "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים" שאני כן אומר בקידושים שאני מנהל.
העליתי בפניו את הנושא הקריטי והחלטנו לא להיכנס למחלוקת אלא לברר. וכך הסתבר שלפי מסורת חלק מיהודי המזרח לא אומרים ת'משפט ואצל יהודי אשכנז כן. השאלה למה? האם מחשש ליהירות והתנשאות (בחרתנו מכל העמים) או דווקא צניעות, לא להגיד את זה. בסוף מצאתי את ההסבר המפותל. יהודי אשכנז אומרים את המשפט מתוך רצון לשמר מסורת. חלק מיהודי ספרד מקבלים את שיטת האר"י הקדוש מתוך ראיית קודש השבת כנשען על הבריאה הראשונית ולא על הבחירה האידיאולוגית. הבנת את זה, ברוך?
זה יבוא / "אז מה עם 'שאול'"? שאל דוד את שלמה. ושלמה ענה: עובדים על המחזמר הזה במרץ ומחכים לקהל. "זה יבוא", אמר דוד כשהוא בוצע את החלה עם מלח. אחר כך בירך "המוציא" בנוסח יהודי המזרח ואכלנו בשקט רב. ובתוך זה חשתי שהייתי נוכח בשתיקה שאחרי זעקת הנשמה בחום הגדול.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
