הג'וינט הראשון של הערב נתפס בסביבות השעה 12 וחצי בלילה. "מה זה", אומר המאבטח הבלונדיני ומוציא מהתיק של הילד מין נרתיק שחור מעור שמשמש בדרך כלל לטבק. הוא פותח את הנרתיק, ובתוכו, הס פן תעיר, שוכבים להם שני ג'וינטים גדולים. הם כל כך מהודקים, סימטריים ומגולגלים במקצועיות שקצת קשה להאמין שמי שגילגל אותם הוא לא איזה ראפר ג'מייקני, אלא הילד הנמוך הזה שנראה בן 15 במקרה הטוב.
אני מסתכלת עליו ופשוט לא יכולה להאמין שמכל התור הארוך הזה של בני הנוער, דווקא הילד הזה הוא שניסה להכניס סמים למסיבה. הוא לובש מכנסי ברמודה שחורים וטי-שירט אוברסייז של מותג יוקרה. החולצה שלו כל כך מבהיקה בלובנה ומגוהצת שהיא נראית כאילו יצאה מהכביסה הרגע. אני חושבת על אמא שלו, איך היא בטח כיבסה לו לקראת הנסיעה לאילת, קיפלה יפה את כל החולצות הממותגות שהילד כל כך אוהב. כמה אהבה ודאגה היא בטח שמה שם, כדי לעזור לבן שלה להתארגן לחופשת הקיץ הראשונה עם החברים. וכל הזמן הזה לא היה לה מושג שהילד יגיע לאילת ודבר ראשון שהוא יעשה זה להתארגן - רק על דברים אחרים. אולי אני טועה ואמא שלו פתוחה וליברלית, אמא מסוג חברה טובה שכבר יודעת שהילד שותה כמו דג במסיבות ואפילו מעשן קנאביס. ועדיין, אני מוכנה להתערב שלא עלה על דעתה שהילד ינחת בחדר שלו במלון, ייכנס לטלגרם ופשוט יזמין לו מאיזה סוחר רנדומלי שקית של 30 גרם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אני אמנם עתיקה ברמה שאני זוכרת שהאינטרנט היה גונח כמו לווייתן פצוע לפני שהואיל להתחבר, אבל אני זוכרת שגם אנחנו היינו ככה. שתינו אלכוהול בחופשות שלנו באילת, וחלקנו גם ניסינו שם סמים. אילת היא בירת ההתנסויות הראשונות של המדינה, המקום שאליו אתה מגיע כשאתה צעיר ויפה כדי לצבור כמה שיותר הרפתקאות. מה שממש מפתיע אותי זו הקלות שבה הילדים שלנו מצליחים לקנות וויד, אפילו בעיר זרה להם לחלוטין. בתקופתי עוד קראו לזה "להתארגן". היינו הולכים למועדון, מחפשים את הבחור הכי מפוקפק ולא מגולח בסביבה, זה שנשען לבדו על הקיר. "יש לך כיוון למשהו?" היינו לוחשים אליו, והלב היה דופק במהירות מרוב פחד. והיום? לא קשה למצוא כיוון, כל הדרכים מובילות לאיזה סם שאתה רוצה. אתה רק צריך לשבת על המיטה במלון, לשלוף את הסלולרי שלך ולהקליד. לא מאמינים? תנסו להריץ את המילה הכה רומנטית "פרחים" בשורת החיפוש בטלגרם. בתוך שנייה תקבלו שמות של סוחרים שמבטיחים לך "סאטיבה מנגו הייז, פרחים גדולים יפים דחוסים מאובקים דביקים". כמובן שבלי סימני פיסוק, הנה עוד דבר שמת בתקופה הזו ביחד עם התמימות.
וזו עוד השיטה שאני מכירה. אם אתה טינאייג'ר מתוחכם, אחד החברים ייתן לך שם של קבוצה שמוכרת סמים ויספר לך מה שמות הקוד של הסמים שאתה צריך לכתוב - פיתות, ג'וקר, כאלו. אחרי זה מבקשים ממך לשלוח סלפי שלך ותעודה מזהה. נכון, רואים שאתה קטין, אבל להמון סוחרים זה לא ממש מזיז, הם רק רוצים לאמת שאתה לא שוטר. רק הבוקר דיברתי עם מישהו שמלווה כבר שנים בני נוער באילת, והוא אמר לי שאין להם יותר מדי בעיות להשיג גם סמים יותר קשים ממריחואנה.
"יצא לי לדבר החודש עם ילד בן 12 שסיפר לי איך הוא ישב במלון שלו", הוא אמר, "ופשוט הזמין מהטלגרם MD. הוא אמר שאם אני רוצה, הוא יכול להראות לי גם איך הוא מזמין משם קוק. כבר ראיתי הכל, אבל ילד בן 12! MD!" הילד אפילו לא נסע עם החברים, הוא הגיע לחופשה במלון יוקרה עם ההורים שלו ואחותו הקטנה. לחשוב עליו פשוט יורד למטה ללובי לפני שהוא הולך עם אבא ואמא לארוחת ערב, פוגש את הסוחר, מקבל ממנו שקית. "זה כמו וולט של הסמים, אתה אפילו לא מסתכן שכסף יעבור מיד ליד ואיזה סמוי יקפוץ עליך מהשיח. אתה מעביר את הכסף בביט".
עכשיו הילד שנתפס בכניסה למסיבה עומד מול המאבטח. "לא בכוונה, אחי", הוא אומר לו, "שכחתי להחליף את התיק של הבוקר וזה נשאר שם". הוא לא נראה מבויש, אפילו לא קצת מפודח. פשוט עומד שם ומיישיר את העיניים הירוקות שלו ישר לפנים של השומר. הנה עוד דבר שמפתיע בדור שלהם: הביטחון העצמי המטורף. אני הייתי מתה אם היו תופסים אותי מנסה להבריח סמים למסיבה, אבל הילד הטוב למראה הזה לא רק שלא מתבייש, הוא מתמקח עם המאבטח כמו עורך דין ממולח בן 40. "מה הבעיה", הוא אומר לשומר עכשיו, "פשוט תזרוק את זה לפח ותן לי להיכנס". "אתה לא יכול להיכנס", אומר המאבטח. "אבל למה?" הנער אומר, "אמרתי לך, שכחתי שזה אצלי, תן לי להיכנס עם החברים שלי ולא תשמע ממני יותר". "כן", אומר אחד החברים שלו שעומד לידו, "סמוך עליי, אני אהיה הבייביסיטר שלו היום, נשבע לך, הוא לא יעשה לך בעיות". הוא נותן לשומר חיוך חמוד, חיוך שאין לי ספק שכבר הצליח להמס אינספור מורות ולגרום להן לשכוח למה כעסו עליו בכלל.
האילתים, צריך לציין, מעוררי התפעלות. לא ראיתי עיר נוספת בארץ שבה משקיעים כל כך הרבה מאמצים כדי להגן על הנוער. השוטרים של מחלק הנוער נמצאים בכל פינה, יש סיירת הורים שמתנדבת לשוטט בעיר כל לילה, וגם את מיזם "קיץ בטוח באילת" שנדבר עליו בהמשך. בעלי המועדונים ומפעילי מסיבות הצעירים באילת לוקחים חלק פעיל במאמץ הזה. ולכן, במסיבות הנוער בפנינה הדרומית לא מוכרים אלכוהול, נקודה. אף מועדון באילת לא יסתכן בכך שיסגרו אותו או שייתנו לו קנס ענקי בשביל למכור קצת וודקה. "לפעמים הילדים מתלוננים שהכרטיס עולה מאתיים שקל", אומר בנצי, מפיק מסיבות שמארגן את המסיבה הערב, "ואני מבין אותם, כי אני זוכר בעצמי מה זה להיות בגיל הזה, איך זה לעבוד בכל מיני עבודות עלובות ולעשות גרושים רק כדי לחסוך לנסוע עם החברים. אבל כשאני עושה מסיבה למבוגרים, אני לוקח מאה בכניסה ואת שאר הכסף עושה מאלכוהול. במסיבות נוער, ממה אני מתפרנס? הם קונים בערך שני בקבוקי מים בערב".
ואם זה ככה עם אלכוהול, אז בטח שמארגני המסיבות ממש לא מעוניינים שיכניסו פנימה סמים. לא משנה מה גודל המסיבה, האבטחה לפני הכניסה ברמה משוגעת. שרשרת חיול ארוכה מאוד שהנערים והנערות צריכים לעבור עד שיורשו להיכנס. נתחיל בזה שהם לא נותנים לבנות ולבנים לעמוד ביחד בתור, לפחות לא בתחילת הערב. "לא רוצה שום הטרדות אצלי בתור", אומר לי בנצי, "שאף נער לא ייצמד פה לאף נערה קרוב מדי, גם לא בטעות". אחר כך הם עוברים את הסלקציה הראשונית, לוקחים תעודות זהות, מוודאים שאין פה אף אחד מעל גיל 18. ואז מגיע השלב הטריקי - האבטחה. ליד הדלת עומדים לא פחות משלושה מאבטחים גברים במדים שחורים, ומאבטחת אחת אישה. קוראים לה יסמין והיא באמת דומה קצת לנסיכת דיסני מאלאדין, יש לה שיער שחור מבריק וחיוך ממס.
4 צפייה בגלריה
מסיבת נוער באילת. אפילו ביום של התרעת פח"ע בנתב"ג לא ראיתי בדיקה מדוקדקת כזו
(צילום: הרצל יוסף)
השומרים בודקים את הבנים, יסמין את הבנות. ואלוהים, אפילו ביום של התרעת פח"ע בנתב"ג לא ראיתי בדיקה מדוקדקת כזו. פותחים להם את התיקים, מחטטים להם בתוך כל הכיסים והתאים בתוך התיק עצמו, פותחים ארנקים, קופסאות טמפונים, כל מה שיש בפנים. אחר כך גם ממששים אותם מעל הבגדים כדי לוודא שהם לא סוחבים על הגוף שלהם כלום.
יסמין מנסה להקליל את עבודת החיפוש עם צחוקים. "אין מה לעשות", היא אומרת, "את לא מבינה מה הקרימינלים האלו מנסים להבריח פנימה, בכל ערב אני נתקלת בשיטות חדשות שהם המציאו כדי להצליח להכניס לכאן שתייה ודברים יותר גרועים". עכשיו היא מספרת לי על הטרנד האחרון. "הבנות יושבות במלון", היא אומרת, "לוקחות בקבוק וודקה ושופכות אותו לתוך שקיות ניילון. את השקיות עם הוודקה הן קושרות טוב ומכניסות לחזייה". "אחלה שיטת להגדלת חזה", אני אומרת לה. זה קצת משעשע, לחשוב על ילדה שמכניסה לחזייה שלה שקיות ניילון עם וודקה ואז יוצאת להסתובב ככה ברחוב. כמה זה לא נוח בטח, לשמוע את החזייה שלך משקשקת כמו מיטת מים ולהתפלל שזה לא ייפתח ויישפך, והכל בשביל מה, כמה שלוקים קטנים במסיבה שלא יעשו לך כלום?
מתבגרים מאז ומתמיד שנאו דלתות סגורות, שאומרים להם "לא, זה אסור". אז הם המציאו כל מיני שיטות להצליח. למשל, קונים בטיילת מין בובת קוף מפרווה, כזאת שנצמדת לצווארון, ואז גוזרים את הפרווה, עושים חור ודרכו מחדירים לבובה בקבוקון או כדורים. ויש גם מקומות מסתור אחרים - בתוך הנרתיק של משקפי השמש, בתוך הפודרייה. אחד המאבטחים נזכר שפעם מצאו אצל "הילד שהכי לא היית מצפה ממנו" גם קוקאין וכפית בתוך דובון פלסטיק מהבהב שתולים על הצוואר.
יש כל מיני מקומות מסתור לחומרים אסורים - בתוך הנרתיק של משקפי השמש, בתוך הפודרייה, אחד המאבטחים נזכר שפעם מצאו אצל "הילד שהכי לא היית מצפה ממנו" קוקאין וכפית בתוך דובון פלסטיק מהבהב שתולים על הצוואר
ובכל זאת, רוב הילדים עוברים חלק את הבדיקה. חלקם פשוט מגיעים מתודלקים מבעוד מועד למסיבה, שותים קצת במלון לפני או לוקחים סמים באיזו פינה חשוכה. כיוון שאסור לבני נוער לקנות אלכוהול, יש כאלה שמביאים איתם כמה בקבוקים מהבית בתוך הטרולי, ויש כאלה שמבקשים ממבוגר שיעשה טובה ויקנה להם במינימרקט או בפיצוצייה. ושוב, אלו דברים שאנחנו עשינו גם, הבעיה מתחילה באלה שהגזימו, ותידלקו כאילו שהם לא ילד ששוקל 42 קילו אלא מטוס F-16 בדרך לתקיפה באיראן. אחד מהם עומד עכשיו מול אחד השומרים ומנסה לשכנע אותו שהוא לא שיכור. זה טיפה מצחיק, כי בכל פעם שהוא פותח את הפה כדי לשטוח את הקייס שלו ולהגיד "אני לא שיכור", יוצא מתוכו הבל פה כל כך חריף ואפוף כוהל שהשומר נרתע ממנו באוטומט.
"לא יודעת מה יש להם", אומרת יסמין, "אני צעירה בעצמי, בת 22, ובחיים לא שתיתי כמו שהם שותים, בטח ובטח שלא עשיתי אף פעם סמים". בניגוד ליסמין הערכית שחולמת להיות שוטרת, אני מדור ה-X, ולכן אני דווקא מבינה את הרצון לשתות. בגיל 17 עשיתי מסיבה בבית שלי, והייתי כל כך שתויה שהקאתי חצי בקבוק טקילה מהמרפסת של ההורים שלי ישר לעציצים של השכנה מלמטה. אז נכון ששום דבר לא חדש תחת השמש האילתית וכולנו בתור מתבגרים שאפנו לאבד את הראש. מה שאני לא מבינה זה את הנטייה של הדור הזה להגזים במה שהם לוקחים עד לרמת הפאבלו אסקובר. "חוץ מאלכוהול", אמר לי שוטר, "הם לוקחים דברים כמו נייס גאי וגז קצפות, זבל פיצוציות שעושה להם פצעים ומבט של זומבי. עכשיו הולך גם קוקאין". ככה זה כשקל ברמת הוולט להשיג הכל, אין באמת היררכיה של סמים. הכל נגיש.
האודיסיאה האילתית של הנוער שלנו מתחילה במקום אחד - התחנה המרכזית באילת. שעת השיא היא של אוטובוס הלילה, זה שיוצא מהמרכז באזור שש בבוקר ומגיע לפה לפני 11:00. שעה מעולה לנחות בחוף ולהתחיל לעבוד על השיזוף. התחנה המרכזית של אילת היא חתיכת כבשן בשעה הזו, כל כך לוהט שאפילו המדרכות כבר צריכות לשים דאודורנט. כשהאוטובוס מגיע, עשרות בני נוער נשפכים החוצה עם התיקים ומזוודות הטרולי שלהם. הם נראים מרוטים ועייפים, הגוף שלהם כבר קיבל צורה של כיסא אחרי חמש שעות נסיעה.
בדרך כלל כשהאוטובוס מגיע אפשר לראות בתחנה המון יחצ"נים של מסיבות. היום לא, כי יום שלישי זה יום חלש, אבל בימי ראשון, שזה היום הכי חזק של עליית הנוער, אפשר לראות הרבה מהם. צעירים וצעירות, תמיד יפי תואר, שמתחילים לדבר בטבעיות מרשימה עם בני הנוער, מציעים להם לקנות כרטיסים למסיבות או משכנעים אותם לבוא איתם למלונות שהם עובדים איתם. הם לא מרוויחים מהמלונות כסף, אבל חשוב להם שהילדים ימצאו מקום לישון ולא יחזרו הביתה לפני שיבלו במסיבות.
אחד היחצ"נים הידועים בעיר הוא בנימין כהן. הוא בן 18 חתיך, ממש לפי דרישות המקצוע. התחיל לעבוד בתור יחצ"ן כשבא לאילת לגור עם אבא שלו, מפיק אירועים ידוע בעיר. ההורים שלו גרושים, ועד אז הוא חי עם אמא שלו ביקנעם.
מה עושה יחצ"ן מסיבות אילתי?
"זה תלוי בימים. ימי ראשון זה לחכות לאוטובוסים, ימי שני זה במלונות יותר, ימי שלישי זה בספורט ימי. אנחנו יודעים איפה הם נמצאים כל יום בשבוע. תסתכלי על זה מזווית של ילד. את מגיעה לאילת, יום ראשון את רוצה לנוח ולהיות בחדר, יום שני את בבריכה, יום שלישי את יוצאת לים, בערב בטיילת. לכל הילדים יש אותו קו מחשבה בערך, ואנחנו מכירים אותם טוב. אנחנו גם האנשים הראשונים שהם פוגשים, אז או שהם עייפים ואומרים 'בסדר, נרשום את הטלפון ונחזור אליך', או שיש כאלו שמבינים עניין, באו לאילת לבלות, קונים ישר כרטיסים לכל המסיבות. יש פה כמה שבטים של ילדים - אלה שבאו לעשות בעיות, לחפש את הבלגן, ללכת מכות במועדון, אבל הם המיעוט; הרוב זה חבר'ה שפשוט באו לפה ליהנות, לשתות אלכוהול לפני המסיבה, להתפרק, לאבד את הבתולים, ולא רק את הבתולים".
אתה בן 18 בעצמך. מה אתה מרגיש כשאתה רואה אותם מטושטשים במסיבה?
"זה חמוד, אבל גם עצוב, כי ילד בן 16 לא אמור להגיע למצב כזה. אני, בתור מי שעומד בכניסה של המועדונים, רואה ילדים שמגיעים לדלת, מקיאים, מתעלפים, רואים עליהם שהם לקחו דברים חזקים. הם לא נכנסים למסיבות שלנו כמובן, אבל למה ילד בן 16 מגיע למצב כזה? מה כל כך קשה לו בחיים שהוא צריך להימחק ככה? והם עושים הכל. הכל. אני לא נוגע בסמים, יש לי שאיפות גדולות בחיים, בעזרת השם. אני רוצה להצליח ואסור לי ללכת לאיבוד. כשהגעתי לאילת לקח לי זמן להבין מה אני רואה, כי גדלתי ביקנעם וזאת עיר אחרת. אני הכרתי ילדים שקטים, שומרי שבת, אוהבים לטייל בטבע. הילדים שאני רואה פה הם כמו מבוגרים. זה דור שונה".
אני מחכה לקו האוטובוס שנוסע לחופים הדרומיים. חלק גדול מהילדים שזה עתה ירדו מהאוטובוס מהמרכז לאילת מחכים איתי לקו הזה. הם נוסעים לחוף שהפך למֶכה של הנוער, זה שאף חופשה באילת לא שלמה בלעדיו: החוף של מוש. הבוקר הוא כולו של החופים, ואלוהים, אילו חופים יש באילת, המפרץ הכי יפה בעולם שלוקח לדעתי את ג'מייקה ואת תאילנד, ההרים האדומים. בני הנוער נהנים פה בטירוף, עושים ספורט ימי, קופצים לקניון לרכוש עוד משקפי שמש, שורצים בבריכה המזעזעת במלון הנוער (אם כי לדעתי אפשר להיכנס להיריון רק מהנגיעה הכי קטנה במים האלו). אבל בלילה הולכים לטיילת.
21:00 ו-22:00 הן השעות של המשפחות עם הילדים הקטנים, ומ-23:00 בערך אלה השעות של הנוער. אין הרבה מה לעשות בטיילת. הדוכנים מלאים בשטויות, במבה קפואה, חתיכות של קוביות צבעוניות שטובלים בחומר והן יוצאות משם מעלות עשן, נשים שיושבות ומציעות לקלוע לך צמות והכי גרוע, קרפ דובאי. מה עוד יעשו עם הטרנד המאוס הזה, מגבת חוף דובאי עם שערות כנאפה ופיסטוקים? וכמובן שיש גם את מתחם אטרקציות הלונה פארק באמצע הטיילת, האילתים מכנים את זה בפשטות "הכדור" וקובעים להיפגש שם. יש להם עוד נקודת ציון לפגישה, הפסנתר, שזה פסנתר צבעוני שהונח בקרן רחוב.
נגן רחוב שיושב באמצע הטיילת מנגן על אורגן את "זה הכל בשבילך", וקבוצה של שש נערות מקיפות אותו במעגל ומתחילות לרקוד לידו. "אל תהיה כל כך תמים", הן שרות בקול עם הנגן בגיל של סבא שלהן ומרחפות סביבו כמו פרפרים. זה כל כך חמוד, החופש והיצירתיות שיש לאנשים צעירים מאוד, הדרך שבה הם תמיד מוצאים משהו לעשות כשהם משועממים. מצד שני, כדי להפיג את השיעמום הם מביאים לפה גם המון אתגרים מטיקטוק, כמו להתחיל עם כמה שיותר בחורות שאפילו לא יודעות שאתה מריץ עליהן אתגר טיקטוק, כמו לקפוץ מהגשר שבאמצע הטיילת למי הנמל הכהים. לאילתים מותר, הם יודעים שיש שעות של גאות ושפל בלילה. התיירים שקופצים משם? הם נפצעים בכמויות.
אילת היא לא רק עיר הנופש מספר אחת של ישראל, היא גם טקס חניכה שלם. חוויה כל-ישראלית שרובנו עברנו בגיל ההתבגרות שלנו. בגיל 16 נסעתי לפה לבד בפעם הראשונה עם שלוש חברות. באחת המסיבות שנערכו אז במלונות התחיל איתי ילד מרעננה עם שיער שחור והמון עגילים, שנראה לי יפה ומסתורי כמו ערפד. אז יצאנו החוצה לטייל ואני התנשקתי איתו ליד מגדל של מיטות שיזוף על החוף, נשיקה שבחיים לא אשכח. בגיל 17 חזרתי על החוויה, אבל הפעם יותר באקסטרים. אני והבסטי שלי ביזבזנו כל כך הרבה על בילויים, שביום השלישי נשארנו בלי שקל לאכול או לשלם למלון. אז ישנו על החוף ובאמצע הלילה הטריד אותנו מינית גבר מגעיל עם שרוואל. הוא הציק לנו שעות לבוא לשחות איתו בעירום, וכשסירבנו הוריד את השרוואל ויצא לשחיית סולו מולנו. בבוקר קמנו, הלכנו לבית קפה על החוף, בעל בית הקפה ריחם עלינו שאנחנו עניות ונתן לנו למלצר על החוף ליום אחד.
אין לי ספק שלרובכם יש סיפורי חניכה מסעירים פי מיליון מאילת. הנקודה היא שהסיפורים שלנו כבר שונים מאלה שיהיו לילדים של היום. ככה זה, כל דור והגרסה שלו ל"מה שקורה באילת נשאר באילת". ילד שינסה לישון על החוף בלילה? סיכוי סביר שייגש אליו איזה מבוגר ויתחיל להתעניין למה הוא ישן על החוף, למה לא מלון, האם הציקו לו, וסיכוי עוד יותר סביר שמי שייגש אליו זה מתנדב או מתנדבת של אחד המיזמים הכי מרגשים שיצא לי לראות - המתנדבים של מתחם הנוער "קיץ בטוח באילת".
זה הולך ככה. כל שנה בקיץ מקימים בטיילת אוהל גדול ומפנק. יש בו פינות ישיבה והמון פעילויות - פינות יצירה, שולחנות של קטרגל, במה קטנה שעושים עליה הופעות של אמנים או ערבי קריוקי, ואפילו שולחן שמגיש כיבוד וקפה בחינם. בני הנוער שדופקים רונדלים משועממים על הטיילת, כי בלילות שאין בהם מסיבות באמת אין מה לעשות, לא יכולים שלא להיתקל באוהל הזה. הוא נראה כמו מתחם זולות שקט ומפתה באמצע כל החנויות היקרות והמזללות שמעלות עשן. כשהם מגלים שהכל שם בחינם, זה סוגר את העסקה והם פשוט חייבים להיכנס. בתוך האוהל מחכים להם המתנדבים של "קיץ בטוח באילת". חלקם צעירים וצעירות בגיל שקרוב יחסית לגילם, חלקם נשים וגברים יותר מבוגרים. המטרה היא לתת להם מקום רגוע להתאפס, ועל הדרך גם לנסות לדבר איתם ולברר מי בצרות. מי שתתה יותר מדי ורצוי שלא תסתובב ותסתכן, מי רב עם החברים ועכשיו לבדו, אולי גם נבעט מהחדר המשותף באכסניה.
אחת מהמנהלות של האוהל היא סיגלית אביעד עובדיה. אישה מלכותית עם הר תלתלים וכריזמה חזקה שכובשת אותך מיד. כל השנה היא אשת חינוך שעובדת בהוראה ובקידום נוער, ובקיץ, כבר 15 שנה, היא פה באוהל. הנוער אוהב אותה, כל שנייה בערך ניגש אליה נער אחר שמכיר אותה מהשנה שעברה ונותן לה חיבוק. "רזית ממש", היא אומרת לנער גבוה, "כן, התחלתי לעשות ספורט". "באמת?" היא מסתכלת לו עמוק בעיניים ומעבירה עליו את מבט הפוליגרף שלה. בקו העבודה שלה, צריך לברר אם מי שמאבד ממשקלו לא עשה במקרה חומר אחר.
"המטרה של האוהל היא לייצר אי של שפיות בתוך אי-השפיות", סיגלית אומרת, "אנחנו עושים הכשרות לעובדים, רובם סטודנטים, ואין פה מתנדבים, כולם בשכר. וזה צריך להיות בשכר, כי הלילות פה ממש טרופים, זה סיזיפי, חמישה ימים בשבוע, ראשון עד חמישי, משמונה בערב עד ארבע לפנות בוקר. וכשאתה חוזר הביתה אתה לא נרדם, בטח אחרי מה שהתמודדת איתו בלילה. אני למשל, אתמול לא נרדמתי עד שש בבוקר".
למה, מה קרה אתמול?
"נער הגיע לפה וחשף אונס שהוא חווה פה, באילת. גבר מבוגר שפגע בו. הוא בא לאילת כדי לבדוק אם הוא גיי או לא, לברר מה הנטייה המינית שלו. וזה הלך לכיוונים לא טובים, ההתנסות הזו שלו, וככה הוא הגיע אלינו לאוהל, מטולטל. ככה זה, אילת זה המקום של כל ההתנסויות של גיל ההתבגרות. הם מתנסים פה בכל דבר שיש. זה מיוחד ויש בזה משהו מרגש, אבל זה יכול גם להתקלקל מהר מאוד".
עכשיו, באוהל מדברים על השמינייה. "ראית את 'השמינייה' שלנו היום?" מתנדבת אחת שואלת אחרת. "לא הגיעו היום", היא עונה, "אבל הן כל לילה עושות רונדלים בטיילת, עוד נראה אותן". השמינייה היא שמינייה של בנות, שהגיעו לכאן לחופש מאחת מערי המרכז. כדי לשמח לעצמן את החופשה, הבנות החליטו שלאורך כל הנופש החבורה שלהן תעלה על "מדי אילת" מיוחדים: מכנסיים קצרצרים מאוד, שבהם הן מסתובבות בטיילת ואוספות המון תשומת לב לא רצויה. המתנדבות של "קיץ בטוח" לא שופטות אותן, כמובן, אבל הן כן דואגות להן, כי מי כמוהן יודעות כמה הכל יכול להסתבך. מספיק שאחת משמונה המופלאות תריב עם שאר החבורה, מספיק שהיא תשתה יותר מדי או תסתובב לבד, והיא יכולה ליפול טרף לידי מישהו.
האונס הקבוצתי האכזרי במלון "הים האדום" באוגוסט לפני חמש שנים הוא חתיכת טראומה פה. אין אילתי שהבעת הפנים שלו לא משתנה כשהוא מדבר עליו. "בואי נגיד בזהירות", אומרת אילנה בן גיגי, מנהלת מחלקת חינוך, מניעה והסברה במסל"ן נגב (מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, קו חם - 1202), "שלכל הפחות אין ירידה בכמות מקרי האונס הקבוצתי באילת שאנחנו נתקלות בהם. יש לנו כמה פניות בטיפול מהחודשים האחרונים, והמקרים ממשיכים. זה קורה במלונות גם כשלא מדובר בתיירות, והנפגעת היא מקומית. יש מקרים של ניצול לקויות קוגניטיביות ובעיות רגשיות, וכמובן, מהרגע שהן מגיעות למלון יש כבר שימוש בחומרים".
על מדרגת אבן קרובה אל החוף יושבים שלושה נערים. אחד מהם שיכור-מת ברמה שמסוכן להדליק גפרור ליד הפה שלו, השניים האחרים רק שיכורים. קודם ניגשו אליהם שני מתנדבים מהמשטרה ושפכו להם בקבוק וודקה שלם אל השיח הסמוך. הם מושבניקים מאחד ממושבי הצפון היותר יפים, ופייר, הם חבורה מקסימה. הגיעו לפה בהחלטה ספונטנית על הבוקר, פשוט ארזו כמה בגדים, לקחו את האוטו של אבא של אחד מהם, ונסעו. "איפה תישנו?" שואל המתנדב השרירי עם השיער הארוך, זה שכל הבנים מתחברים אליו ממש מהר. "בחוף הנסיכה, על החוף", הם אומרים. עוד כמה שאלות ומתברר שלא, הם לא הביאו אוהל וגם אין להם מזרנים. "נישן באוטו", אומר אחד מהם, והלב שלי נמתח במין כיסוף כזה לנעורים שלי, למי שהייתי פעם. אני מקנאת בהם על האמונה הזו שהכל יסתדר, נישן באוטו, נתקפל כמו סמבוסק, בגילם אין פריצות דיסק. הם חיים את הרגע בלי חרדה שיקרה משהו נורא. נחשוב על איפה נישן כשנהיה עייפים, עכשיו הלילה צעיר וקסום, ושותים.
"את יודעת כמה סדנאות למניעת שתיית אלכוהול עשו לנו בבית הספר?" אומר השיכור-מאוד, "לא עזר, אבל אני לפחות לא מעשן. הפסקתי לעשן בכיתה ו' ומאז לא חזרתי".
סיגריות או ג'וינטים?
"ברור שג'וינטים. אבל אני עוד נורמטיבי - אמא שלו", ופה הוא מצביע על החבר שלו, "לקחה אותו לשיחה בכיתה ו' ואמרה לו 'אם אתה עושה סמים, אז לפחות תעשה את זה איתי'".
"את יודעת כמה סדנאות למניעת שתיית אלכוהול עשו לנו בבית הספר?" אומר השיכור–מאוד, "לא עזר, אבל אני לפחות לא מעשן. הפסקתי בכיתה ו'". סיגריות או ג'וינטים? "ברור שג'וינטים. אבל אני עוד נורמטיבי, אמא של חבר שלי לקחה אותו לשיחה בכיתה ו' ואמרה לו 'אם אתה עושה סמים, אז לפחות תעשה את זה איתי'"
המתנדבים של "קיץ בטוח" מסיימים משמרת ב-1:00, ומי שמחליף אותם הם הבלשים של מחלק הנוער באילת. המשמרת שלהם מתחילה ב-17:00 ונמשכת עד 6:00, לילות ארוכים, מתישים. ועכשיו אני באוטו הבילוש הסמוי של דקל נהרי, ראש צוות של בלשי הנוער. הוא במשטרה כבר 23 שנים ואבא לשלושה ילדים. "לראות קטין שסוחר בסמים", הוא אומר, "לראות נער שמתפרץ באלימות עם סכין - אני רואה את זה בכובע של שוטר, אבל יש גם את הרגש של אבא. בסוף, שיחה של שתיים-שלוש דקות שלי עם הילד יכולה לפתור אירוע. אני לא רוצה להרוס את אותו קטין, אני רוצה לעזור לו. אני חולם שהוא יתגייס לצבא לתפקיד טוב, ואעשה הכל כדי לא לפתוח לו תיק".
איתו באוטו יושב עדן, בלש נוער זה ארבע שנים. הוא צעיר מקועקע ובוא נגיד שלא הייתי עולה על זה שהוא שוטר. "אנחנו ממש חיים את שגרת החיים שלהם", הוא אומר, "ישנים כל הבוקר, ערים כל הלילה. אבל אני כל כך אוהב את העבודה הזו. בכל פעם שאנחנו בוחרים לדבר איתם ולעזור להם, אני רואה כמה שהם ילדים טובים מתחת. הם יושבים מחוץ למסיבה, מתפכחים מכל מה שלקחו, ואז ניגשים אליי ואומרים 'סליחה, מצטער'".
פתאום קרקוש בקשר. נערה בת 15 נעדרת. רבה עם המשפחה שהיא באה לישון אצלה באילת, יצאה מהבית שלהם, לא מוצאים אותה כבר שעות. וזה כבר מפחיד. נערה שיש לה גם צרכים מיוחדים, משוטטת לבד בלילה. אנחנו נוסעים למלונות פופולריים, לראות אם מישהו שמע משהו, שלא חלילה הובאה או הגיעה לאחד החדרים. מתחילים במלון "הים האדום", ששינה את שמו מאז האונס וקוראים לו עכשיו "מלון ממן". האישה בדלפק שומעת שאני עיתונאית ולא נותנת לי להיכנס. הספיק לה הבלגן. קופצים לבדוק במלון ליד, עוד מלון נוער. בלובי הקטן יושב שומר הלילה, ולידו שני נערים שוכבים על שתי ספות מסאז' בעיניים עצומות. השומר מציץ בתמונה של הנערה. "רגע", הוא אומר, "אולי ראיתי אותה עכשיו". הוא מראה לשוטרים את המצלמות שלו. "הנה", הוא אומר, "היא עומדת במסדרון ומדברת עם מישהו". השוטרים רצים לאחד המסדרונות, ונתקלים שם בנערה מופתעת שהיא ממש לא הנעדרת שלנו.
"הלילה יש לנו נעדרת", אומר עדן, "אבל בדרך כלל יש המון קריאות על נערים שיכורים ומסוממים. לפעמים אני מגיע ורואה שהילד או הילדה עוד שנייה מקציפים מהפה, ואני מתקשר אל ההורים. לא כולם מבינים, לפעמים אני משתגע מזה. אני מתקשר אליהם בשלוש בלילה, אומר להם 'הבת שלך גמורה, שיכורה ברמה שמסכנת אותה', והמשפט הראשון שהאבא אומר לי – 'זה בסדר, עליי, אני קניתי לה את האלכוהול הזה', או 'מה, אתה לא שתית כשהיית נער?' לא אשכח שאבא אחד אמר לי על הילד שלו, 'שמעתי שאתה רוצה לשפוך לו את הבקבוקים, תחזיר לו את זה. אני קניתי לו וזה עלה לי הרבה כסף'".
השעה אחת בלילה והטיילת די נטושה. כל המשפחות כבר מזמן פרשו לישון במלון. אני מדמיינת אותם, את הילדים הקטנים במיטות שלהם. החדר ממוזג וחשוך, המיטה נוחה ורכה, על הכרית מונחים הפנים הפצפונים והאדומים מהשמש, שאמא בטח מרחה עליהם קצת קרם לבן וקריר שירגיע לפני השינה. באיזו תשומת לב ההורים הישראלים מגדלים את הילדים הקטנים שלהם, אני חושבת, עושים תחקיר ברמת "הניו יורק טיימס" לפני שבוחרים להם מטפלת, מתווכחים שעות בווטסאפ עם שאר ההורים אם ארגז החול בגן מספיק היגייני. ימים על גבי ימים של התרכזות בפרטים הכי קטנטנים בחייו של הילד, ואז, יום אחד, הוא מגיע לגיל 14, אולי 15, והכל נגמר. ההורה הישראלי הדאגן נזרק מחייו של הילד שלו בבעיטה אכזרית.
אני יודעת, יש המון הורים שמספרים שהמתבגרים שלהם מתייעצים איתם בכל נושא ושהם ממשיכים להיות מעורבים בחיים שלהם, אבל ברוב המקרים הילד המטופח שגידלת בדקדקנות זורק את כל ההמלצות שנתת לו ועושה מה בא לו מאחורי גבך. וזה בדיוק מה שרואים בשעת הלילה הזו בטיילת - את כל בני הנוער שההורים שלהם לא פה איתם כדי להגיד להם שהם כבר נראים כמו לובסטר, הגיע הזמן להתיישב ולשתות לפחות שני ליטר מים קרים. וזה כל כך מכמיר לב, לראות את הנערים והנערות שלנו מסתדרים לבדם באילת של הלילה. הרי אלו ילדים קטנים של מישהו שאין לו מושג.
זה כל כך מכמיר לב, לראות את הנערים והנערות שלנו מסתדרים לבדם באילת של הלילה. הרי אלו ילדים קטנים של מישהו שאין לו מושג
"היא מתנהגת מוזר", אני חושבת כשנערה יפה חולפת על פניי. מעט האנשים שנמצאים בטיילת הריקה הולכים באיטיות כזו, של אנשים עייפים אחרי הבילוי, רק היא הולכת במהירות מטורפת, אבל לא כמו בחורה שממהרת לפגישה, אלא כמו בן אדם שעומד לרצוח מישהו. עם כל הנחישות שבה היא צועדת היא גם הולכת עקום, הגפיים שלה לא ממש מסתדרים בתיאום, ואני זוכרת מספיק מגיל 17 שלי כדי לדעת: היא כנראה שיכורה.
"את בסדר?" אני דופקת לה על הגב והיא מסתובבת אליי, ורק עכשיו, לאור הירח, אני רואה כמה שהיא באמת מהממת. "הכל טוב", היא אומרת, מסתכלת עליי במבט כזה של מה האישה המבוגרת הזו רוצה ממני, אבל בעיניים שלה אני רואה ערפול. "בטוחה שאת לא שיכורה?" אני ממשיכה. "רוצה שאני אוכיח לך?" היא פורסת את הזרועות שלה לשני הצדדים ומתחילה ללכת בקו מדומיין על המדרכה. כמובן שהיא כל הזמן מועדת, וכשהיא יוצאת ממנו היא צוחקת ואומרת "שנייה, זה בגלל הסנדל הדפוק הזה. תני לי עוד ניסיון". זה גומר אותי, לחשוב שהתינוקת הזו מסתובבת לבדה בלילה, ועוד בטיילת הזו שכבר ראיתי בה כמה וכמה גברים מפוקפקים עם מבט ציידי. אף אחד מהם לא ישים לב שהיא ילדה בתחפושת בוגרת, עם האלכוהול שיש לה בדם ועם היופי הזה. היא כאילו מסתובבת פה עם שלט שכתוב עליו "טרף קל".
"למה את לבד?" אני מבררת, "איפה החברות שלך?" "חברות שלי?" היא שואלת ושוב נראית כועסת, "חברות שלי דפקו לי קטע מסריח". מסתבר שהבוקר הן שרצו בחוף ובערב תיכננו לצאת יחד למסעדה. "ביקשתי מהן רק דבר אחד, שנצא למסעדה כשרה. הן מכירות אותי מכיתה ו', מה, הן לא יודעות עליי שאני אוכלת רק כשר? אבל הן התעקשו ללכת לאיזו מסעדת בשרים בלי הכשר, לא הזיז כמה שבכיתי, התחננתי. לא רק זה - מתברר שבמסעדה לוקחים 70 שקל על דיל כזה, של אוכל ושתייה. אמרתי להן 'מה, אני אשלם 70 שקל על זירו?!'" "ואז?" אני חוקרת. "ואז יצאתי מהמסעדה ואף אחת לא באה אחריי, אף אחת לא התקשרה לבדוק מה איתי".
מ', שוטרת: "אין לך מושג כמה אנשים מבוגרים מסתובבים בטיילת ומחפשים את הנערים הבודדים האלה, ואני מדברת גם על גורמים עברייניים. יש כאלה שמחפשים לגייס את הנער לעבוד בהימורים, יש כאלה שמחפשים פיון שיעזור להם להעביר סמים, ויש גם תוקפים מיניים"
הסצנה הזו, של נערה או נער שרבו עם החברים שלהם ונשארו לבד בלילה האילתי, שכיחה מאוד. כל כך שכיחה שגם המתנדבים וגם השוטרים ציינו אותה בתור אחד מגורמי הסיכון הכי בולטים. "את יודעת איך זה", אמרה לי השוטרת מ', "נער יכול להתחיל לשתות עד אובדן הכרה כדי לשכוח שהוא מוחרם, או שנערה יכולה להחליט שהיא נוקמת ומחפשת עכשיו איזה עשיר שיש לו יאכטה שייקח אותה מחר להפלגה, והיא תעלה משם סטורי. אין לך מושג כמה אנשים מבוגרים מסתובבים בטיילת ומחפשים בדיוק את הבודדים האלה, ואני מדברת גם על גורמים עברייניים. יש כאלה שמחפשים לגייס את הנער לעבוד בהימורים, להיות מי שעושים את משחק הכוסות על הטיילת, שזה כאילו משחק חמוד - אבל אין לך מושג איזה גורמי פשע מעורבים בו; יש כאלה שמחפשים פיון שיעזור להם להעביר את הסמים שהם מוכרים בטלגרם, וברגע שאתה לוכד אותו פעם אחת אתה מכניס לו תחושה של חשיבות, נותן לו כסף קל וזה ממכר; ויש גם תוקפים מיניים לצערי".
אבל אמרת לי קודם שלא כל כך מסוכן באילת. שהתקשורת מוציאה את זה מפרופורציה.
"זה נכון, ואנחנו פה באילת עם אכיפה מאוד נרחבת ועם העין עליהם. אבל הבודדים שמסתובבים בלילה בטיילת או יורדים לחוף לישון שם לבד, מתחת לסככה, כי רבו עם החבר'ה שאיתם בחדר, הם הכי בסיכון. אם אני אמא של מתבגרים שיורדים לאילת, הדבר הראשון שאני אומרת להם זה 'לא משנה כמה רבתם עם החברים, אתם לא נשארים בלילה דקה אחת לבד'".
"בואי, אלווה אותך למלון", אני אומרת לנערה עכשיו, "בדרך נעצור ואני אקנה לך לאכול. אולי צ'יפס?" "מה פתאום", היא נבהלת, "אני מעדיפה ללכת לבד, יהיה בסדר, נשבעת". אני מנסה להושיט יד לעצור אותה, אבל היא כבר חומקת ממני כמו חתולת בר לתוך הלילה. אני צופה בה מרחוק מדדה על סנדלי העקב. שאלוהים ישמור עלייך, צצה לי תפילה של אמהות בראש. רק שתגיע למלון בשקט. שהפעם זה ייגמר רק בהנגאובר מפואר.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
