באלבום החדש של דניאל רובין מופיע שיר על שם הבת שלה, 'אביגיל'. עד כאן נשמע בנאלי, אלא אם לוקחים בחשבון שבזמן הכתיבה לא היה עובָּר ומן הסתם גם לא היה ידוע מה מינו. למעשה, 'אביגיל' מסמל את הנאיביות שאחזה ברובין, שעוד לא הבינה עד כמה המסע שלה ושל בן זוגה, המוזיקאי ניר שלמה, עומד להיות מורכב. "לקח לנו הרבה זמן להיכנס להיריון", היא מספרת, "לא ידעתי כמה קשה זה יהיה. הייתי צריכה להתאבל על איזו רומנטיקה: חשבתי 'ניר זאת אהבת חיי, נעשה מלא סקס ותצא אביגיל’. הודעתי לניר שככה יקראו לה. אבל אז את צריכה להיפרד מאיזה סיפור".
כמו כל פרידה גם זאת לא הייתה קלה, אבל בזכות טיפולי הפוריות נכתב בימים אלה סיפור חדש: רובין נמצאת בשבוע ה-28 להריונה. האלבום 'מנטרה ללב מתגעגע', שיושק ב-8 בספטמבר במועדון הבארבי ביפו, מהדהד גם את התהליך המייגע. "אני עובדת על 'אביגיל' תוך כדי טיפולים, שזה זימון המציאות הכי קיצוני", היא נזכרת, "הזרקתי הורמונים באולפן וגם ביטלתי הופעה לטובת שאיבת ביציות. עומר שונברגר, שהפיק שיר באלבום, אמר לי, 'אני רואה את כל השירים שאת כותבת ואת האלבומים שאת מוציאה. חשוב לי שתדעי שאת בן אדם מאוד פורה'. זה ממש סידר לי משהו".
כתבת בשיר הפותח: "כשסוף העולם מתקרב רצינו לעשות ילדים". הגיוני בסך הכל.
"זה לא משהו רציונלי כל כך. פתאום הבנתי את הקטע של בייבי-בום. גם אחרי שסבתא שלי פנינה (שגם לה מוקדש שיר באלבום – ע"ט) נפטרה הרגשתי צורך להביא לעולם משהו חדש, טוב וחי. לא רציתי שזה יהיה פלסטר, אז חיכיתי מספיק זמן לראות שהרצון לא הישרדותי. גם נורא רציתי בת, ממש לא ידעתי מה אני אעשה עם בן".
"בגיל 14 אמא שלי אמרה לי שהתחילה לתקשר עם כל מיני ישויות ופיזרה כספים. היא סיפרה לי דברים מטורפים על העולם ואיך היא הולכת להציל אותו. אני הייתי האדם היחיד שהאמין לה"
'אביגיל' בפרט והאלבום בכלל, החמישי שלה במספר, מייצגים את הכישרון של רובין, שמוסיפה לסצנת האינדי-פופ הישראלית את שכבת היופי של כתיבה חשופה ונוגעת ללב, סטייל פיונה אפל ורג'ינה ספקטור: לשיר את מה שקשה לאחרים לומר בקול. כך למשל היה באלבומה השלישי, 'האלבום שיעיר את אמא', שיצא ב-2021 ותיעד את החיים לצד אמא שמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה. את הבשורה על כך היא קיבלה שעות בודדות אחרי אחד מרגעי השיא שלה, הופעה בפסטיבל אינדינגב לצד אלון עדר: לפתע הטלפון צילצל ומהצד השני של הקו היה אביה, שבישר לה כי אמא מאושפזת בשלוותה בעקבות התקף פסיכוטי.
"אני אומרת לו, 'מה זאת אומרת, באיזה קטע?'" משחזרת רובין, "ואז הוא אמר לי, 'תשמעי, היא חשבה שהיא יכולה לעוף'. ואז נזכרתי שזה משהו שהיא אמרה לי בגיל 14. היא התחילה אז לתקשר עם כל מיני ישויות, פיזרה כספים, סיפרה לי דברים מטורפים על העולם ואיך היא הולכת להציל אותו. בגיל 14 אני הייתי הבן אדם היחיד שהאמין לה. ואז, ככל שאת מתבגרת את מבינה שכבר יש את זה במשפחה, גם לסבא שלי היה. אני מחברת את הנקודות וזה מפחיד. רק אחרי שהיא אובחנה יכולתי להגיד שזה היה התקף. לאמא שלי יש רק מאניה, אין לה דיפרסיה, זה נורא נדיר".
לא כולם מבינים שהמאניה לא פחות מסוכנת.
"זה נוראי, וזה גם התקפי זעם, זה לא סתם האפי-האפי - זה דבר מאוד מפחיד".
בשיר 'לא הייתי שם' את מבטיחה לה שלא תאשפזי אותה שוב.
"היא התאשפזה מאז עוד פעם, לצערי. בדיעבד אני יכולה להגיד שיש הרבה דברים שאפשר לעשות לפני אשפוז, שלבים פחות אלימים. לכי תדעי אם זה היה עובד או לא, כי טפו-טפו היא מאוזנת היום כבר חמש שנים והכל טוב, אבל נראה לי שלא רצינו להאמין שזה משהו אמיתי עד מה שקרה".
וזה מפחיד אותך?
"להשתגע? בשיר שלי 'למרות הכל' יש משפט: 'בכל פעם שאני שמחה אני פוחדת שאני משתגעת, וחשוב לי לשמוח כל יום'. זה תמצות של זה. יחסית עבר לי הפחד, שנים הייתי מתעסקת בו ממש ונורא נזהרת, אבל יש בי איזה אמונה - אולי היא מנותקת - שאני מאוד מטופלת. שאם משהו חס וחלילה אי פעם יקרה - אני מקיפה את עצמי במספיק אנשים שיידעו איך להתמודד".
להיות "מאוד מטופלת" זו פריבילגיה.
"חד-משמעית. ותודה לאמא שמממנת לי את הטיפולים, ובצדק: באמת ביזבזתי עליה שם כמויות של טיפולים. זה בסדר גמור שהיא משלמת אותם".
× × ×
בת 31, גדלה ברעננה, ילדת סנדוויץ' בין אח גדול לאחות קטנה. מגיל ארבע כבר הייתה על הבמה בהופעות המחול של אמה, ומגיל עשר מנגנת בפסנתר. בתיכון למדה בתלמה ילין, את השירות הצבאי העבירה בלהקת חיל חינוך ובהמשך עברה גם בבית הספר רימון. אלבום הבכורה שלה, 'כלום לא עובר על ידי', יצא ב-2017, אבל להפתעתה הוא דווקא עבר על יד רוב הציבור. "היה בי עצב שהוא לא התפוצץ והיה הדבר הכי גדול בעולם. הייתי בטוחה שזה מה שיקרה. בדיעבד, כשאני מסתכלת על הקהל שבניתי, אלה לא אנשים שילכו אחרי שיעברו 15 דקות התהילה שלי".
מאז הוציאה רובין ארבעה אלבומים נוספים, אי-פי מידבק ומלא הומור ('מושלמדי' עם אופירי) ואלבום לייב עם הרכב המיתרים צ'יל פיל. היא מייצגת דור של יוצרים ובעיקר יוצרות, שבאו כביכול מהשוליים אבל אין שום סיבה שלא יושמעו בקביעות בכל פלטפורמת מיינסטרים. אגב, היא אפילו תרמה קולות לזוכה האירוויזיון Toy של נטע ברזילי, אבל גם השירים שלה חוצבים את הדרך מחוץ לנישה האלטרנטיבית: מ'נשארת במקום', שהוא תרגום ל-Not Going Anywhere של קרן אן, ועד 'פורטוגל' שבו רובין עוסקת בדילמה שמטרידה רבים ורבות מבני גילה, ודאי מאז 7 באוקטובר: האם להישאר בארץ ולמה.
"באשפוז של אמא שלי אמרו לי שלפעמים צריך לרדת הכי נמוך כדי שהמצב יתחיל להשתפר", היא מסבירה, "זה אכן מה שקרה איתה. אני מקווה שאנחנו שם גם עם המדינה. שהחטופים יחזרו, שנפסיק לחיות פה בסיוט. יכול להיות פה ממש טוב".
אז את לא חושבת לעזוב.
"אפילו לא לרגע. אני חייבת לגדל פה את הילדים שלי על מוזיקה ישראלית ועברית. אני יכולה להבין אנשים שקשה להם לחיות פה - נורא קשה לחיות פה. חברה בדיוק אמרה לי שזה כמו לחיות עם אדם מדוכא בבית שנתיים. גם במתקפה האיראנית הייתה הרולטה הזאת - 'למי הבית ייהרס? למי זה ייפול על הראש?' אני עם הפחד הזה כל הזמן. אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה בשום מקום אחר”.
ב'להתגעגע לאנשים שאתה לא מכיר', את שרה "אסור להגיד/ שאסור להגיד עכשיו שום דבר".
"נורא מפחיד עכשיו להגיד דברים, וכולנו נורא נזהרים במילים. אני לא יצור פוליטי כל כך. אני פשוט מרגישה שיש איזו השטחה, שאם אני אגיד עכשיו איזה משהו - אני ישר אצטייר בתור 'השמאלנית התל-אביבית המנותקת'. נורא קל ליפול למקום הזה, כשהוצאתי את 'פורטוגל' ממש פחדתי שיכעסו עליי גם שמאלנים וגם ימנים".
ומי כעס עלייך?
(צוחקת) "אף אחד. גיליתי על עצמי במלחמה שאני הרבה יותר פטריוטית משחשבתי. יצא ממני משהו סופר-ציוני: אני נשארת כאן ואני אוהבת את הארץ הזאת. יחד עם זה, אני חושבת שהמלחמה נמשכת סתם כבר הרבה זמן. הרבה מהחברים שלי מקוטלגים כשמאלנים בוגדים, והם אנשים שפשוט ממש אוהבים את הארץ והיא חשובה להם ולכן הם הולכים להפגין, נלחמים עליה ועל תפיסת העולם הליברלית שלהם. אין הרבה מקום לדעה מורכבת: 'מה, את גם שמאלנית וגם אוהבת את הארץ?!'"
"יצא ממני משהו סופר-ציוני. הרבה מהחברים שלי מקוטלגים כשמאלנים בוגדים, והם אוהבים את הארץ ונלחמים עליה. אין הרבה מקום לדעה מורכבת: 'מה, את גם שמאלנית וגם אוהבת את הארץ?!'"
× × ×
בדירה מוארת ומלאת כלי נגינה חיה רובין עם בן זוגה שלמה, שם גם הקימו אולפן ביתי. אפשר להבין מדוע היא מתרגשת לספר שאת כל החשבונות השניים משלמים בזכות המוזיקה, וגם איך נוצר אלבום נוסף שעבדה עליו לאחרונה אך לא יראה אור: שירים שהיא ושלמה כתבו זה לזו. "ניר ממש טוב בזה. זה הכיף שלנו בחיים, לכתוב שירים מטומטמים".
השניים הכירו רשמית לפני שש וחצי שנים, ביום הולדת של חברה משותפת. שלמה, שמבוגר מרובין בתשע שנים, ביקש את מספר הטלפון שלה, אבל לא בלי הסתייגויות. "הוא חשב שאני צעירה מדי, אני מעריכה את זה. מה שמשך אותי זה ההומור וזה שהוא חתיך בצורה קיצונית. ההורים שלי צחקו עליי כשהם ראו אותו בפעם הראשונה - 'אה כן, שילוב בין אריק איינשטיין לאלון עדר'". היא מצביעה על תמונה של איינשטיין שתלויה בסלון ונמצאת אצלה הרבה לפני שהכירו: "בדיעבד נראה לי שככה זימנתי אותו".
היחסים עברו משלב ה"נחמד לנו" ל"זה רציני" כעבור חודשיים, אבל בתום שנה ביחד הגיע המבחן האמיתי: האשפוז הפסיכיאטרי של החותנת לעתיד. "הוא בא איתי לשלוותה לבקר אותה, זה היה הארדקור והרגיש שזה לא מכביד עליו בכלום. היא האמינה שנשלחה לשם כדי לרפא את כל המדוכאים, הייתה עוברת אחד-אחד ושואלת אותם מה יושב עליהם. המוח שלה כזה מתוק שזה הסיבוב שהוא עושה. ניר פשוט הסתכל עלינו ואמר, 'אתם האנשים הכי חמודים שראיתי בחיים'. זה באמת רגע קשה, והוא רק ראה כמה אנחנו חמודות וטובות. היה צריך להתחתן איתו דחוף".
הצעת הנישואים התרחשה בבית של דנה ברגר בהרי ירושלים: ברגר ורובין הפכו לחברות טובות, ורובין ושלמה שמרו על החיוׂת של ברגר בזמן שהייתה בחו"ל. הטבעת נשלפה במעמד של טיול עם הכלב.
הוא כרע ברך?
"אם הוא היה כורע ברך הוא היה בגובה שלי".
שניכם חיים ביחד ויוצרים ביחד. איפה הגבולות?
"אין כל כך הפרדה בין מי שאנחנו לבין היוצרים שאנחנו. כן יש זהירות לגבי העבודה המשותפת. נגיד, לא הייתי רוצה שהוא יהיה נגן בלהקה שלי. וגם לא הייתי רוצה שהוא יפיק לי אלבום שלם כרגע".
למה?
"הקשר שלנו יותר חשוב מהכל ויש בזה סכנה. יש לנו חוק לא מדובר - אנחנו עושים ביחד פרויקטים חד-פעמיים. אני לא אעשה איתו אלבום וכן אעשה איתו שיר, שלא נצטרך לגדל עוד ילד".
מה קורה כשלא מסכימים?
"בהתחלה זה לא היה הכי קל, לקח לנו זמן להבין איך ממירים את הקשר שלנו לעבודה. אנחנו לא אנשים מתעצבנים, בעיקר כל אחד מאיתנו עצוב ומספר איך קשה לו. הריבים שלנו נורא מדכאים".
לקראת מופע ההשקה, רובין כבר מסמנת לעצמה רגעים אמוציונליים אפשריים, כמו המשפט "אני יודעת שיום אחד אני אהיה אמא מדהימה" מהשיר 'למרות הכל'. "אני עדיין מאוד מאמינה בזה, טפו-טפו. אין מורה יותר טובה מאמא שלי, ואני אומרת את זה יחד עם כל מה שעברנו וכל הקשיים".
ואם יהיה קשה, אפשר להוציא אלבום בנושא.
"אני תמיד אכתוב. יכול להיות שלא אוציא כי הקשרים שלי עם אנשים יותר חשובים לי. בעצם אני יודעת שזה רק יכול לעשות טוב. נגיד האלבום על אמא: לא ידעתי שייצא אלבום כל כך אוהב כלפיה, כי ממש לא הרגשתי הרבה אהבה כלפיה בתקופה ההיא. הייתי פגועה וכועסת ומוצפת. רק כשכתבתי הבנתי שיצאה שם המון אהבה".
ואין לפעמים רצון להכאיב?
"לצערי עשיתי את זה באלבום הראשון, עם האקס שלי. הבנתי שאני לא סוגרת ככה חשבונות".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
