דינה ודני /
נולדתי לפני 38 שנים. אח שלי אדם, במאי ותסריטאי, מבוגר ממני בשש שנים וחצי. אנחנו באים מבית שבו מאוד השקיעו בנו וטיפחו אותנו. התייחסו אלינו תמיד כאל אנשים שיש להם דעה ויכולים וצריכים להביע אותה.
איך היה לגדול עם אגדת תרבות כמו דני סנדרסון?
זה לא שהתעוררתי יום אחד ואמרתי “וואו, אני חיה עם אגדת תרבות ענקית”. את זה שאבא שלי גאון אני יודעת. על החשיבות שלו בתרבות הישראלית למדתי ככל שהתבגרתי, אבל מאוד אהבתי את העולם הזה. הרגיש לי מאוד טבעי ללכת עם אבא להופעות שלו ולהיות מאחורי הקלעים. ידעתי גם שכולם מכירים ואוהבים אותו. מה שהוא לימד אותנו כאבא זה את חדוות היצירה והחיים. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן. הבית שלנו היה מלא תמיד בהרבה אנשים וחברים, בלי קשר להאם הם סלבז או לא.
חשבת פעם לבחור בקריירה מוזיקלית?
אני מנגנת קצת על פסנתר, אבל תחביב זה תחביב ומקצוע זה מקצוע. גם, מה דחוף שאעסוק עכשיו במוזיקה? זה מה שהעולם צריך? למה, כי אבא שלי עושה את זה? אני בסדר גמור במוזיקה, אבל לא כל מי שבסדר גמור צריך לבחור את המקצוע הכי קשה בעולם.
יתמות מוקדמת /
אמא שלי, נעמי סנדרסון, שהייתה עיתונאית ועורכת ספרים, נפטרה בגיל 52, כשהייתי בת 18. היא הייתה מהיצורים הנדירים בנוף שלנו. אישה חדה, חכמה, אמיתית ומצחיקה בצורה לא נורמלית. היא ידעה הכל - מי נמצא איפה, את כל הרכילויות ואת כל הטיפים. היה לה מה להגיד על כל בן אדם. הגעגועים אליה לא עוזבים לעולם. ליתמות אין גיל, פשוט כשאתה צעיר עושים על זה סרטים. יתמות בגיל מבוגר כבר לא אטרקטיבית, עוד לא כתבו מחזמר על יתום בן 60, אבל בלב זה אותו הדבר.
נולדתי הרבה אחרי שכוורת נוסדה. גדלתי על כל השירים של אבא ועל הרבה מוזיקה מחו"ל. לכל הילדוּת שלי יש פסקול מובהק של להקות כמו הביטלס והביץ' בויז. אחד הרגעים הכי מרגשים היה האיחוד האחרון של כוורת. באחת ההופעות הייתי על הבמה וראיתי את מה שהלהקה חווה - 50 אלף איש ששרים איתם את כל השירים"
והיום גם את הפכת לכותבת, כמוה.
בסופו של דבר כולנו נשארנו באותן טריטוריות, באותו מגרש משחקים - טקסטים, מילים, אמנות. אבא שלי, בנוסף לזה שהוא מלחין, הוא גם פזמונאי וכותב טקסטים. אח שלי במאי ותסריטאי. למילה יש הרבה חשיבות בבית שלנו.
כוורת חוזרת /
נולדתי הרבה אחרי שכוורת נוסדה. גדלתי על כל השירים של אבא ועל הרבה מוזיקה מחו"ל. לכל הילדות שלי יש פסקול מובהק של להקות כמו הביטלס והביץ' בויז. אחד הרגעים הכי מרגשים היה האיחוד האחרון של כוורת. באחת ההופעות הייתי חצי מהזמן על הבמה וראיתי את מה שהלהקה חווה - 50 אלף איש ששרים איתם את כל השירים.
ילדות פלא /
בגיל תשע התחלתי לשחק בתיאטרון הקאמרי, ואחר כך, בתיכון, חזרתי שוב לבמה. במשך עשור שיחקתי ב-32 הצגות בחודש. זה היה תור הזהב של התיאטרון. הופעתי ב"עקר בית", "משפחה חמה", "יומן חוף ברייטון", "האב" ו"סטמפניו". תיאטרון זה מקום מדהים, במיוחד הקאמרי, שיש משהו מאוד מיוחד בהרכב האנושי שלו. אני זוכרת את זה עוד מתקופת עמרי ניצן ונועם סמל, אבל גם עכשיו, כשאני רואה שם הצגות, אני עדיין מרגישה את רוח המקום שנשארה בדיוק כפי שזכרתי. כשאני מגיעה אל מאחורי הקלעים, להגיד שלום לשחקנים, ועוברת דרך כל המסדרונות, אני עדיין מתרגשת. יש במסדרונות האלה איזה קסם וריח ספציפי שצרוב בהם.
אז למה עזבת?
כי הלכתי לכתוב סדרה. הבנתי שאם אני רוצה לכתוב את הסדרה שלי, אני לא יכולה לעשות את זה במקביל לתיאטרון. אבל אני ממשיכה לשחק כל הזמן, בסדרות. מבחינתי לא סגרתי את הפרק הזה בחיי.
יותר קל להיות שחקנית בסדרה שמישהו אחר כתב ומביים?
תמיד יותר קל כשהמושכות בידיים של מישהו אחר.
לחיות בסרט /
למדתי קולנוע בתיכון עירוני א'. סרט הגמר שלי היה על זוג מבוגרים במשבר נישואים, ששיחקו אותם שני ילדים. חשבתי על הרעיון לתסריט כששכבתי במיטה בכיתה י"ב, ופתאום יצאה לי אנחה זקנה כזאת וזה נורא הצחיק אותי. אמרתי לעצמי שבטח אפשר לעשות על זה סרט קצר.
בן הזוג ההורס שלי /
יש לי בן זוג הורס. יובל (שפרמן) הוא באמת ניפוץ של מיתוס. ההוכחה שאפשר להיות גם יפה, גם חכם וגם מוכשר. לא פלא שהתאהבתי בו. אנחנו יחד כבר שבע שנים והוא באמת החבר הכי טוב שלי והשותף שלי ברמה הכי ראשונית ומהותית שיש. מזל שעשינו ביחד סדרה והתאהבנו. כתבנו יחד כבר שתי סדרות, ואת הסדרה הבאה שלי כתבתי לבד והוא יביים. בכל מקרה, מידת המעורבות שלו ביצירה שלי גדולה. אנחנו עוברים על הכל ביחד, הוא מעיר לי מיליון הערות ואני קשובה להן.
איך זה לעבוד עם בן הזוג שלך?
זה כיף, כי אנחנו באמת מאוד אוהבים האחד את הרעיונות ואת הטעם של השני. אנחנו גם מאוד שונים, כל אחד מביא משהו אחר וזה מאוד מפרה, כיפי ומעניין. זה יכול להיות גם מאוד קשה. ברור שיש ויכוחים תוך כדי עבודה, אבל זה תמיד ככה כששניים כותבים יחד, למרות שזה אחרת להתווכח עם בן הזוג. זה קשוח לפעמים, אבל זה חלק מהתהליך וזה בסדר גמור.
הכל אודות אמא /
הדבר הכי גדול שיכול להיות מבחינתי. יש לנו את סאני, בן חמש, לוסי, בת שנתיים ושמונה חודשים, ואת שתי הבנות הגדולות של יובל – יולי, בת 14, ואלי, בת 12 - שנמצאות איתנו חצי מהזמן. אני אמא מאוד משתדלת ומשקיעה, מאוד מגויסת. אני גם לא עובדת אחר הצהריים ‑ אני רק איתם. לא מתאים לי לערבב עבודה וילדים. מבחינתי, זה רק גורם למפח נפש עבור כולם. עוד בתקופת הקורונה, כשלא היו לי ילדים והייתי רק עם הבנות הגדולות של יובל ‑ כשהן היו איתנו, לא עבדתי ולא כתבתי.
ועדיין, איך שורדים את סוף אוגוסט?
האמת שלשאול אותי איזו אמא אני בסוף אוגוסט זה לא איי-איי-איי. אני מבינה כמובן את הקיטורים ואת הקושי, ו-1 בספטמבר מעולם לא היה תאריך כל כך יפה, אבל כן, כל יום נע בין כישלון מז’ורי לניצחון מינורי. הייתה לי פסיכולוגית שאמרה שאמא טובה 70 אחוז זה ממש מעל ומעבר. אני איאחז בזה כרגע.
מה לומדים על הורות במשפחה מרובת ילדים?
נראה לי שהבעיות של כל ילד שוות ערך אחת לשנייה. יש לנו מנעד גילים מטורף בבית. המטרה היא להצליח להתגייס במלוא תשומת הלב האפשרית לכל אחד מהם ולכל מה שהוא זקוק לו. כל אחד והז'אנר שלו, בעוצמות שלו. יש מקום לקושי של כולם, וכולם זכאים לכל תשומת הלב האפשרית. האושר של הילדים והדאגה להם זה ערך עליון מבחינתנו.
היה קשה להפוך לאמא בלי אמא שלך?
כן, קשה להפוך להיות אמא בלי אמא שלי. השאלה איך זה יכול היה להיות איתה תישאר עלומה, כמו עוד הרבה שאלות בלי תשובות שנשארו לי. אין לי את האפשרות לשבת איתה ולדבר, לפרוק, להתייעץ. אני רק יכולה לדמיין את התשובות, ולקבל אותן ממי שכן נמצא כאן – מאבא שלי, מענת בת הזוג שלו, שאני יכולה לפנות אליה בכל דבר, כאילו היא אמא שלי. בכלל, היא אישה מדהימה. אני שידכתי ביניהם והצליח לי בגדול.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה אמא שלי הייתה אומרת ומה הייתה חושבת על הנכדים. אין לי בכלל ספק שהיא הייתה משתגעת על הילדים שלי ועל הילדים של אח שלי, שהם כבר יותר גדולים. וכן, כשאני חושבת על האהבה שהיא בטח הייתה מעניקה להם והפסדנו, זה צובט את הלב.
משפחה מורכבת /
אני מתה על האימהות ועל זה שהבית שלנו מלא ילדים ומלא אהבה שהקטנים והגדולות והמתוקות מביאות ומביאים. אנחנו משפחה מאוד לא סטנדרטית, ואני מודה שאני לא יכולה לדמיין משהו אחר או איך אנשים רגילים חיים. אנחנו אבא, אמא, ארבעה ילדים והגרושה של יובל, וגם אבא שלי חי עם גרושה. בארוחות המשפחתיות אדם בא עם הילדים שלו, ענת (עצמון) באה עם הילדים המהממים שלה, וכולנו יחד 17 איש.
לא היה קשה להפוך למה שקוראים "משפחה מורכבת"?
הילדות של יובל מדהימות. הן המתנה של החיים שלי, וכשידעתי שאני הולכת להביא ילדים ושיהיו להם אחיות גדולות, זה כל כך שימח אותי. זה גרם לי אושר מטורף. מעבר לפרקטיקה שבדבר, זאת האהבה שהן מביאות, והן אוהבות אותי מאוד.
סבא דני /
הוא מקסים. הוא נשאר אותו דני גם כסבא. ילד נצחי, שמשמיע להם מוזיקה כל הזמן. הילדים כמובן מטורפים עליו ועל ענת. בכל פעם שהם חוזרים משם, הם מגיעים עם איזה שיר חדש שהם הכירו להם. ענת כבר לימדה את סאני לחרוז חרוזים, להמציא המצאות. בכלל, הם זוג מקסים. סבא אהוב וסבתא אהובה.
הילדים קוראים לענת עצמון סבתא?
ברור, היא סבתא לכל דבר. הם קוראים לה סבתא ענתי.
והם מכירים כבר שירים של סבא, מגלים נטיות דומות?
כן, למשל את "אלף כבאים" ואת "אמא ודני". אי-אפשר לדעת עדיין אם הם יהיו מוזיקאים, אבל שניהם מאוד מוזיקליים ומתים על מוזיקה. יש מצב שסאני יהיה סולן להקת מטאל, ובאותה מידה הוא יכול להיות פקיד שומה (צוחקת). אי-אפשר לצפות לאן הילדים הולכים, רק להתבונן בהם בהנאה. שיהיו מה שיהיו.
מבוסס, בערך, על סיפור אמיתי /
היה ממש כיף לכתוב את "אורי ואלה", יחד עם יובל ועפר סקר. לקחנו גרעין מהמציאות - בת לאבא אלמן שגרה איתו, שמזכיר את החיים שלי - ואז לקחנו את החופש ללכת ולהמציא ולהוסיף על הדבר הגולמי הזה מה שבא לנו. ככה אפשר היה לעוף על זה הכי רחוק והכי דרמטי והכי מצחיק והכי קיצוני שאפשר. לא באנו לעשות דוקו. האמת הייתה שולית כאן.
האמנת שהסדרה תהפוך לכזאת הצלחה?
לא התעסקנו בזה בכלל. אני גם לא יודעת איך מגדירים הצלחה. אני גאה שעשיתי את המעבר מיוצרת לשחקנית. בגדול, חששתי מזה מאוד, בעיקר כי עזבתי את התיאטרון עוד לפני שקיבלתי את האוקיי הסופי מ-HOT על הסדרה. אם לא הייתי מקבלת אותו בסוף, אכלתי אותה. זה סיכון מאוד גדול לעזוב משהו כשאין לך משהו ודאי ביד, אבל היו לי אמונה גדולה מאוד והשקעה גדולה מאוד, ואיתן נפתח עבורי תחום חדש, שתופס את המקום הכי גדול בחיים שלי עכשיו.
לפני שנה יצאה סדרה אחרת שעשינו יחד, "טיטו ורוחו". היו בה שחקנים נהדרים שיובל ואני בחרנו. זה היה הצוות הכי מקצועי שנתקלתי בו בחיי. אחד-אחד. אין לך אחד שאפילו טיפה עקום, טיפה מפשל, טיפה מזייף, טיפה לא מגיע בזמן. אין לך חריגות. זו באמת רמת שחקנים בינלאומית.
חשבת פעם מה היה קורה אם "אורי ואלה" לא הייתה מצליחה?
יש הבדל בין לא מצליחה ללא יוצאת לפועל. קודם כל, אני בן אדם מאוד ספקן וקטן אמונה. אני מאוד באווירת זה לא קורה עד שזה לא קורה. אפילו מהפגישה שבה בישרו לנו שהסדרה יוצאת לדרך יצאתי בפנים קודרות. לא היה לי פרצוף של מישהי שקיבלה אור ירוק לסדרה הראשונה בחיים שלה. אני מהמחמירות. אצלי לא מספיק לקבל אור ירוק, וגם לא מספיק לצאת לצילומים ולעריכות. הסדרה קורית רק כשהיא משודרת מתחילתה ועד סופה. רק אז אפשר להרים רגל על רגל, ולהתחיל לדאוג מה הדבר הבא.
"התנתקות" /
בסדרה, שיצרו חוה תיבון ורם לנדס ועלתה השבוע בכאן 11 (ימי שני ב-21.30 ובכאן BOX), אני מגלמת את אשתו של עמוס תמם. אנחנו לא מתנחלים, אבל יש לנו משפחה מורחבת שגרה בגוש קטיף. כמובן שאני מבינה את הקושי של המתנחלים בהתנתקות, אבל אצל הדמות שלי הסיפור היה בעיקר זוגי-רומנטי. מבחינת אמונה, לדמות שלי אין בכלל קונפליקט: היא חד-משמעית נגד המהלך. אני הסתכלתי על זה מתוך נקודת המבט האנושית של בני זוג שנוצר ביניהם שסע גדול מאוד.
איך היה לשחק לצד עמוס תמם?
עמוס בחור מהמם ושחקן נהדר, והיה לנו חיבור מוצלח מהרגע הראשון של החזרות למרות שמעולם לא נפגשנו לפני כן. זה שהוא בבוקר בצילומים ומשם ממשיך להצגה בערב לא גרם לו להרפות לשנייה אחת או לתת חצי כוח. דברים שלא הסתדרו - הוא התעקש שנסדר אותם, שנבדוק אותם, וזה מאוד, מאוד ראוי להערכה.
גם לייזי שפירא, הבמאי, הוא איש מקסים וחכם. הוא מאוד עדין ורוצה שהדברים יבוצעו בצורה אלגנטית, לא מתלהמת ולא משתפכת. הוא שמר שהדרמה לא תהפוך למלודרמה.
הסוף הטוב וענת גוב /
את ההצגה "סוף טוב" באתי לראות לבד ובסופה לא הצלחתי להפסיק לבכות מרוב החסד, מהחמלה ומהראייה המפייסת שהייתה בה. ענת גוב, שהייתה חברה מאוד טובה של אמא שלי, רצתה לפייס גם בראייה הרחבה, הפוליטית. באמת היה חשוב לה שיהיה סוף טוב, שאנשים ייצאו מהתיאטרון עם חיוך. ההצגה הזאת נתנה מקום לכל כך הרבה התמודדויות עם מחלת הסרטן. אני לא הייתי בטיפולים עם אמא שלי, הייתי ילדה ונערה, אבל אני מתחברת לחירות הזאת של היכולת לבחור איך לחיות ואיך למות.
הייתי בהרבה הפקות של עדנה מזי"א וענת. שתיהן ידעו להיות גם עדינות וגם מאוד בוטות, אומרות בדיוק את מה שהן רוצות בלי לתת דין וחשבון. זה היה באמת מעורר השראה.
אני אמא מאוד משתדלת ומשקיעה, מאוד מגויסת. אני גם לא עובדת אחר הצהריים ‑ לא מתאים לי לערבב עבודה וילדים. זה רק גורם למפח נפש עבור כולם. עוד בקורונה, כשלא היו לי ילדים והייתי רק עם הבנות הגדולות של יובל ‑ כשהן היו איתנו, לא כתבתי. האושר של הילדים והדאגה להם זה ערך עליון מבחינתנו"
החברה הכי טובה /
אהבתי נורא את עדנה מזי"א. היא הייתה אישה אמיצה ודעתנית וגם שכנה שלי, ומדי פעם הייתי קופצת אליה הביתה ספונטנית. היינו יושבות במרפסת שלה ומדברות. היא עזרה לי הרבה, הכווינה אותי ונתנה לי השראה עם החריצות שלה. עדנה תמיד עבדה על מחזה חדש או על רעיון למחזה חדש.
כל הזמן אמרתי לה שאני לא בטוחה שאני יכולה לכתוב לבד. אני זוכרת שבאחת הפגישות היא אמרה לי "את כותבת מצוין, את רק צריכה להפסיק להרגיש שאת צריכה קביים ולראות שאת יכולה גם ללכת לבד".
"סיפור משפחתי", ששיחקתי בו בגיל תשע, הוא אחד המחזות הישראליים היפים שנכתבו. גם "חברות הכי טובות", שגלעד קמחי ביים, והייתה צבעונית ויפה ומתוקה. הדמות שלי הייתה מבוססת קצת על ענת גוב שכתבה את המחזה, מה שמאוד שימח אותי. שיחקתי עם שחקניות מדהימות, שעד היום הן חברות - שמרית לוסטיג, כנרת לימוני, שרה וינו, מיה דגן ויעל לבנטל, שהייתה פשוט מושלמת. אני מטורפת עליה.
איזו הצגה ריגשה אותך בזמן האחרון?
הלכנו עם הבנות הגדולות לראות את "היי אוון הנסן" בקאמרי. הרי ידוע שהצגה לא טובה זה הדבר הכי גרוע בעולם. סיוט בלתי נגמר. אבל כשהצגה כן טובה ‑ אין דבר יותר מרומם נפש מזה. בהשתחוויה מיררנו בבכי מרוב התרגשות. אלו רגעים שאני זוכרת גם מהילדות שלי, ושמחה שעכשיו גם הילדות שלנו חוות. בדרך הביתה לא הפסקנו לדבר על ההצגה, ואז הגענו ושמענו את השירים ביוטיוב. זאת התלהבות שלא קיימת בשום תחום אחר.
לא לוותר מול החושך /
המצב נורא ואיום, יש כאן אופל גדול יותר משדמיינו, אבל אני מרגישה שתפקידנו הוא לשמור על רוח אופטימית עבור משפחות החטופים. גם אם רוחם נשברת, עלינו לשמור על הלהבה הבוערת כדי שהאהובים שלהם יחזרו לזרועותיהם כמה שיותר מהר. אסור לנו לוותר ולראות רק את החושך, גם אם הוא מאוד בולט ומפחיד את כולנו. זאת המחויבות הלאומית שלנו.
מה דעתך על עצומת האמנים?
העצומה היא מבחינתי הסטת הדיון. אין לנו זמן, יכולת או כוחות כרגע להתכתשות בינינו לבין עצמו. אנחנו צריכים לשמור את כל הכוחות שלנו למען המלחמה האמיתית – החזרת החטופים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
