זֶה זְמַנִּי. אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת,
לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה זֶה זְמַנִּי.
לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה זֶה תָּמִיד. כָּאן,
בַּמָּקוֹם הַמַּהְפְּכָנִי הַזֶּה. תָּמִיד. לְתָמִיד.
לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה בָּעֲרָפֶל שֶׁלִּי עַכְשָׁו וְגַם בָּעֲרָפֶל שֶׁלִּי
בְּעוֹד אֶלֶף שָׁנִים.
(מתוך השיר "ת.ז."/ חדוה הרכבי)
השמש קופחת כמעט על כל חלקה בעלייה התלולה לשכונת אבו תור בירושלים, מקום ביתה של חדוה הרכבי. בית חד-קומתי, ניצב בגאון על גבעה, מוקף ירק, שופע עלוות. "כשתגיע", כתבה לי באחת התכתבויותינו הראשונות, "תוכל לראות שער קטן, שער כחול. בית פינתי. רק לאחר מלחמת ששת הימים נוספו לו הכתובות האחרות".
יש עצי ברוש ותאנה, חלקת ורדים ועצים עמוסי פרי. "הולי אלישע וחדוה לנד", כך קראה לחצר ביתה באחד משיריה לזכר בנה אלישע, מיגו, שמת בטרם עת.
במובנים רבים האמנתי שהיא נצחית. היא אפילו כתבה על זה באחת הקינות הקורעות בספרה 'מיגו', שיצא בשנת 2017. "הוֹ מִיגוֹ, שְׁנֵינוּ נִצְחִיִּים... כַּבִּירִים וְנוֹצְצִים, הֵיכָן שֶׁפּוֹרְחִים הַפְּרָחִים, שְׁנֵינוּ מַחְכִּים עַכְשָׁו לַזְּרִיחָה". אבל חדוה מתה, ואין בפי מילים לתאר את השבר ואת הכאב ואת הצער בחסרונה. המשוררת שכתבה כמה מן השורות היפות בעברית, שורות שכמו נדלו ממעמקי הים: "הַמּוֹחַ שֶׁלִּי צָלוּל כְּמוֹ יָם זַךְ". ובשיר אחר: "שִׂכְלִי הוּא רַק נְקֻדַּת מוֹצָא שֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת לִשְׁלֵמוּת". וגם זה, מספרה החדש 'הלית הלית': "שִׁיר הוּא זְרִיחָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת". ואולי השורה שנחקקה בי יותר מכל: "וְהַלִּוְיָתָן שָׁאַל 'מָה, זֶה נָכוֹן שֶׁלְּכָל הָאוֹקְיָנוּסִים אֵין קִירוֹת?'"
לפני כעשור, לאחר שקראה שיר שכתבתי עליה, התחלנו לשוחח. חדוה אהבה את המילה "לשוחח", והיא תופסת מקום משמעותי ביצירתה. החיים הם שיחה. היצירה היא שיחה.
היא שוחחה עם מיגו ושוחחה עם ראנא ושוחחה עם הלית. אלה אינם רק שמות ספריה אלא דמויות שאיתן שוחחה, בעולם של מטה ובעולם של מעלה. וכך גם ביקשה לצאת מאזור הנוחות שלה, ונענתה לבקשתי להתראיין. אבל בתנאי אחד, שזאת תהיה שיחת חברים, ארוכה וממושכת.
נפגשנו בביתה בירושלים, נפגשנו ב'תולעת ספרים' בתל-אביב, התכתבנו ארוכות על ספרים ועל שירים ועל מוזיקה ועל אמנות. וגם על החיים שוחחנו; אלה הנזילים, שברגע אחד מפסיקים וכל שנותר מהם הוא הזיכרון. אין הרבה זיכרונות ראויים להישמר. אבל אלה שכן מוצאים דרכם בדרך פתלתלה, הופכים כמילותיה "מראות שקפאו מרחפים על פני תהום".
באה הקורונה והלכה. פרצה מלחמה. נהרגו אנשים. חזרו חטופים. עייפות החומר. המחלה. והשיחות בינינו נמשכו והפסיקו והתעוררו וחזרו כדי לתעד. כדי לזכור. כדי לנסות להבין מה היה שם במהלך חייה שהביא ליצירה חד-פעמית. אבל הן לא הגיעו לסופן. חדוה חלתה ומתה, ואני נשארתי עם הקלטות רבות של שיחות והתכתבויות שאינן קוהרנטיות; מציעות קו מחשבה נוסף ליצירתה המורכבת. זהו פרסום ראשון של קטעים בודדים. השיחות האחרונות.
• • •
חדוה, כמה את אוהבת את הבית שלך?
"תראה, כאן צמחנו וגדלנו. אני אמרתי שהמקום הראשון שתמיד היה בשבילי המולדת שלי, זהו דגניה ב', זה מרכז העולם שלי. כאן אלישע ואני גדלנו צמחנו בגרנו בכינו צחקנו היינו מאושרים, כל המצבים שיכולים לקרות בחיים היו בינו לביני, היו — ישנם — בינו לביני. מילדות הם היו כך. החיים שלנו היו מאוד אינטנסיביים מבראשית. אז כאן המולדת שלי. זה המולדת הראשונה שלי. למה שאלת את זה? מעניין".
כי כשהגעתי לפה, חשבתי על סמלים ירושלמיים. ופה אתה מרגיש שאתה מטייל בין אתרים. ואני זוכר שסיפרת לי שהגבול היה ממש עליכם. יש זיכרונות למקומות, לא רק לאנשים. ונראה לי שהבית הזה נושא זיכרונות.
"הגבול היה ממש כאן. אתה רואה את הכביש? לא היה את הכביש. הייתה דרך שעוברים בה סוסים, חמורים, כלבים, חתולים, חיות. דרך אבנים. אי-אפשר היה לנסוע פה. הבתים מהצד השני לא היו, היה ואדי עד למטה".
באיזו שנה זה היה?
"אני באתי לפה ב-66', בינואר 66'".
לפני המלחמה.
"שנה וחצי לפני המלחמה. באתי עוד כשהייתי סטודנטית. אנשים לא רצו לגור פה בכלל. אם היית בא, היית לוקח בית במחיר של 'סודה-סטרים'. זה היה כאילו אני חיה מעבר להרי החושך, במרחק של 200 או 500 מטר מהציוויליזציה. זאת אומרת, הייתי פה והרגשתי שאני מעבר להרי החושך, אבל עם המון אור. אני אהבתי את השקט, אהבתי את הזריחה. הרגשתי ככה מוקפת שקט".
ולא פחדת?
"לא, להפך. אחר כך, כשהם כבר כבשו ואפשר היה לרדת, אז לא תמיד ידענו מי יהודי ומי לא — עוד לא היה השקט הפנימי הזה. בכל זאת, חיינו בתוך מציאות עם סתירות, עם עימותים... לאט-לאט זה השתנה".
ידעת תמיד שאת רוצה לעבור לירושלים?
"לא".
אז מתי זה התקבע? למה לא תל-אביב?
"תראה, יש דברים שקורים לך בחיים, שאתה לא מוביל את המצב. לא מנווט את המצב. וההתרחשויות קורות. היום אני לא רוצה לעבור לתל-אביב".
היום זו כבר טעות, אבל כשתל-אביב הייתה תל-אביב, בירת השירה, קפה 'כסית'?
זה לא היה השיקולים שלי אז. הייתי אז צעירה נורא. הייתי בבצלאל. רציתי ללמוד ציור. אני לא אדם מעשי. הכל היה מאוד פתאומי או מקרי".
והצטערת על זה באיזשהו שלב?
"אני כמעט לא מצטערת בחיים על שום דבר. אני יודעת שכל דבר שנעשה, נעשה עם משהו. המאורע שקרה, יש מאורעות שמכאיבים מדי. אבל את לא מתכוננת. אין לך, לנו כבני אדם, אין לנו הכנות לכל מה שקורה בחיים. החיים לא מלמדים אותנו להתכונן למצבים שאין עליהם תשובה. אבל הממד הזה של לא להרים ידיים, לדעת שכל מצב שאתה לוקח אין לו מישהו שיחליט — החיים לא יקבעו לי את החיים. אז גם זה מצב שאין לו תשובה. תמיד יש תשובה. את נותנת לעצמך לעבוד עם הכוחות הפנימיים שלך, עם האינטנסיביות שלך, עם הקוהרנטיות שלך. עם הצלילות שלך, עם האנרגיות הרוחניות, העליונות שלך. כשאת מרגישה שיש לך כלי השלום האלה — החושים, האינסטינקטים, האינטואיציה, טביעת העין, הנדיבות של הלב, היופי של הנדיבות, היופי של הפתיחות, ומעל כולם החופש הפנימי הזה — את יודעת שהחיים לא יכולים לקבוע את הכל. לך יש חלק גדול. לך, לכל אדם אני מתכוונת. יש לנו יכולת לקבוע את המסלולים. מסלול רוחני, כמובן. אז אנשים יגידו כך ויגידו אחרת, וכל אחד עם אוצר המילים המכובד שיש לו ועם האחריות שיש לו לקבוע את הסדר הנכון של מה לדבר ומה לא לדבר, אבל זה כל אחד בדרכו, והעולם בדרכו, ואת בדרכך".
מתי התחלת לכתוב שירה?
"אני לא התחלתי. כשלמדתי לכתוב, נקרא לזה ככה. אני זוכרת, בכיתה אל"ף ובי"ת למדנו את הדפוס. אז כתבתי סיפורים של ילדים. סיפורים קצרים כאלה, דרמות".
חזרת אליהם פעם, הסתכלת בהם?
"המון שנים הם היו אצלי, אבל היום הם לא אצלי. בכיתה אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת את לא מביטה רחוק על ארכיון, לשמור על הדברים שאת כותבת. אני אגיד את זה ככה: לכל אחד יש חיים, אף אחד לא המציא את החיים. לכל אחד יש את אורח החיים או המאורעות של החיים שלו. אני חושבת שלא במהרה, נקרא לזה ככה, ראיתי לנגד עיניי לשמור דברים שאני עשיתי".
אבל במובן מסוים הם היו אצלך והסתכלת בהם?
"כן. אני זוכרת איזה גיבורה אחת שקראו לה 'רודנה' שהייתה מורדת, ונורא אהבתי אותה. הזדהיתי עם הדמות המרדנית שלה. אבל אני לא הרגשתי מרדנית. אדם לא תמיד רואה את מה שהוא עצמו הינו. בא האחר מבחוץ ואומר 'זה כך וכך'. אתן לך דוגמה, כשהבאתי את אלישע לעולם באו אנשים ואמרו, את כל כך גיבורה, כל כך אמיץ מצידך. ואני הרגשתי, איפה הגבורה, איפה האומץ? אני בסך הכל עשיתי את החוויה הטוטאלית שלי, שאני הרגשתי שבלי אלישע אין כלום, אין יותר עולם; אין לך אמנות, אין לך מוזיקה, אין לך ציור, אין לך שירה, אין בני אדם. אלישע הוא כאילו היסוד הגדול של העולם, של החיים שלי".
"יש כוח שהוא מעל בני האדם. אפשר לקרוא לו אלוהים, אפשר בשם אחר. לא בצורה הדתית הזאת של התפילות והמצוות. אני מאמינה שיש כוח הרבה יותר עצום, שקובע לנו, לבני אדם, שהוא הרבה יותר מהכוח האנושי"
את זה הרגשת לפני הלידה? רוח האלוהים.
"לפני, בטח. אני לא קראתי לזה רוח האלוהים, רק שהוא לא ישמע. אבל הרגשתי שאני חייבת את אלישע, לא סתם ילד. אני הייתי זקוקה לדבר הזה, שאני יודעת שעשיתי את הדבר הכי טוטאלי עבורי. תראה, אני כל יום שומעת מוזיקה, אני כל יום עובדת. מוזיקה קלאסית או פרה-קלאסית. אבל לא היה משהו בחיי שכל כך הזיז הצידה, הדיח את החיים שהיו עד אז, שאני פתאום הרגשתי טוטאליות למעשה. ואני תמיד אומרת שלהביא ילד, להביא בן, להביא בת, להיות אמא, זה לא בראש. זה לא בראש. זה בלב. הדם של הלב, הדם של הלב, של העצמות, של הפנים. אני לא החלטתי להיות אמא. זה לא היה נושא שהעסיק אותי לפני שהייתי אמא. כמובן שהייתה תקופה קטנה, של כמה שבועות או חודשים, שזה התחיל לפעום בתוכי ויותר ויותר ויותר התגבר ונהיה כמו אוקיינוס, ואני הייתי טיפה קטנה בתוכו. הם קבעו לי. הדבר הזה, לא אני קבעתי אותו. החזיק אותי כוח ואמר לי, 'חדוה, רק עכשיו'. ומה שהנחה אותי זה שאין שום דבר חוץ מזה. כל העולם העצום הזה של המוזיקה, של האמנות, של השירה, של אנשים אחרים, לא היה משהו שיש לו תהודה בלב שלי. אני אוהבת אנשים, אנשים חשובים לי, אבל לא הייתי יכולה להכיל שום דבר אחר חוץ מזה".
אני רוצה לחזור איתך לשנות ה-60. ההתרחשות בתל-אביב לא דיברה אלייך, כמו שנגיד הייתה עבור יונה וולך?
"יונה ואני שונות. יש אולי צדדים דומים, אבל יונה וכל תל-אביב — הייתי אומרת כל המציאות הרחוקה יותר — כל זה לא היה. אני חושבת שמה שהעסיק אותי מאוד בשנים ההן... אתה מדבר על שנות ה-60? כן, היו הרבה דברים. החיים".
מה העסיק אותך? אני יודע שיש דברים שאת לא רוצה לדבר עליהם.
"אני מדברת על הכל. אם שואלים אותי, אני מדברת על הכל. אבל אנשים חושבים שהם יודעים על מה הם לא מדברים. אני אומרת לך, כל הדיבורים הם עורבא פרח. להפך, אם אני מרגישה מעצור אצל האחר, זה עוצר אותי גם".
אז כל הדיבורים על ההתמודדות הנפשית שלך בשנות ה-60 לא נכונים?
"תקשיב, אני מגיל מאוד צעיר התחלתי פסיכואנליזה. אז בוודאי שעברתי תהליכים שלא הכרתי, במובן הידיעה. לא הייתה לי ידיעה. התחלתי תהליך מאוד אינטנסיבי, ומאוד חדשני, באנליזה. בדרך כלל אנליזה זה שלוש, ארבע, חמש פעמים בשבוע. והאנליזה שלי הייתה שש פעמים בשבוע. יום איש — יום אישה. זה היה הניסוי הראשון בארץ שנעשה בתחום הזה. יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אני לא חושבת שזה חשוב".
זה דווקא מאוד חשוב, מי קבע לך לעשות את זה? רופאים?
"רופאים אף פעם לא היו קטגוריה בשבילי. היה פרופ' ויניג".
שטיפל גם ביונה.
"נכון, או לפחות מי שעבד עם יונה היה תחת פיקוחו של ויניג, ד"ר עשהאל. אז עברתי את התהליכים האלה הרבה מאוד שנים. לא הלכתי לפסיכואנליזה, עברתי אנליזה. זה שני דברים שונים. אתה עובד. אתה לא הולך ל-50 דקות ואז חוזר הביתה. אתה עובד ב-50 הדקות האלה כאילו עבדת 1,000 שנים. לפעמים, לא תמיד. אבל זה מתחיל ונעשה יותר ויותר עצום ומשתרע על יותר ויותר מחוזות. אתה כאילו שובר מושגים, ראשית כל אתה צריך לבנות עולם מושגים. זה לא דברים שיודעים במודע, זה דברים שפתאום אתה מביט אחורה ואתה אומר, 'אוי התפתחתי, אוי התקדמתי'".
איך פגשת את ויניג?
היא מחייכת. "איך פגשתי את ויניג... על כל פנים, כשנפגשנו זה היה טוב. אצלו עברתי את האנליזה הראשונה. ויניג היה האפיפיור של הפסיכואנליזה בארץ. אני לא ידעתי בכלל מה זה, תבין הייתי נערה מתבגרת כזאת".
אבל כשהוא הגיע אלייך, הוא הגיע בגלל עבר מסוים. הוא ידע על הדברים?
"אפשר לשאול אותו. הוא ידע, הוא ידע. אני לא יודעת מה הוא ידע ומה הוא לא ידע. אבל אני יודעת שזה היה קשר מאוד פורה. הטיפולים היו בטלביה. ובמועד מאוחר יותר זה היה אצלו בבית. הדינמיקה הזאת היא לא משהו שאתה מכוון מראש. רגע בא, רגע הולך".
ופגשת את יונה וולך אז?
"לא. שם לא. הדרכים שלי ושל יונה לא באמת הצטלבו. הייתה איזו התרחשות אחת, נאמר מתמשכת במידה מסוימת, כי היא התרחשה עוד פעם ועוד פעם. לא היינו חברות. לאה גולדברג פירסמה את השירים הראשונים שלי ב'על המשמר', ואז היא אמרה לי שאני צריכה לפרסם בעצמי. 'את צריכה להרגיש להיות עצמאית'. במושגים שלי זה היה — להיות גיבורה. ואז שלחתי ל'דבר', לפסח מילר, לאה כבר לא הייתה בחיים, נדמה לי שזה היה ב-72'. אחרי שפסח פירסם ביום שישי, יונה צילצלה אליו ואמרה לו שהיא עוברת בכל המערכות ומודיעה לו שלא יפרסמו את השירים של חדוה הרכבי. אני ידעתי שיש מקרה. והוא צילצל אליי ואמר, תדעי לך שיונה אמרה שאת לקחת לה את 'הכלבים האדומים' ואת צריכה להחזיר לה את 'הכלבים האדומים'. הוא דיבר על שורה משיר, 'וראיתי את התרנים הגבוהים צהובים מעשן וכלבים אדומים עומדים לידם'. והוא אמר לי, 'יונה אומרת שכל הכלבים האדומים האלה זה שלה, ותחזירי לה אותם'. זה היה לי משהו לא ברור בכלל. אבל פסח אמר לי, 'את לא צריכה להתרגש כי היא אומרת את זה על עוד אנשים, על מוטי גלדמן ויאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, שגם הם לוקחים לה ואת לקחת לה את הכלבים האדומים והיא דורשת אותם'. ואחר כך התחלתי לקבל טלפונים מיונה. תראה, אני מאוד מעריכה את השירה של יונה, אני מאוד אוהבת את השירה שלה. להגיד אוהבת זו מילה בנאלית. אני חושבת שהיא באמת תופעה בשירה העברית, ואולי היא גם תופעה כבן אדם. אני לא הכרתי אותה באופן מורכב. כל ההתרחשות הייתה במפגש עם הדימוי של הכלבים".
מה ענית לה?
"אני הייתי מבוהלת. לא הבנתי איך להגן על עצמי. גרתי כבר פה. היא טילפנה איזה 40 שיחות, ואני הייתי בעבודה פסיכואנליטית, אז סיפרתי את זה לוויניג. ויניג לקח אותי לעבוד איתו. עבדתי רק עם ויניג וסילביה. הרבה שנים. אני זוכרת שהיה משפט שהוא אמר: 'את תצטרכי ללמוד את המושגים מחדש'. זה משפט שנורא דיבר אליי, כי בסך הכל מה זאת המציאות הזאת? אתה יכול להגיד שזו בדיה, אתה יכול להגיד שזה סיפור בדים, מחווה של כל אדם לעולם שהוא בונה לעצמו. אין מציאות בין-לאומית כזאת, שכולם אומרים 'כן, זאת המציאות'. המציאות היא דבר מאוד בלעדי, אישי, פרטי, של כל אדם ואדם. כמספר בני האדם בעולם כך מספר המציאויות בעולם. ואם לבן אדם אחד יש כמה וכמה מציאויות, אז זה עוד יותר ממספר האנשים בעולם".
"אני לא מקבלת עמדות שמביטות על החיים או על המוות כאילו זה שתי ישויות נפרדות. לא — יש ישויות החיות במוות, יש ישויות המתות בחיים. ומזה אנחנו עשויים. מהערבוביה הזאת. מהאנרכיה הזאת"
כמו שכתבת בשיר, "מציאות אחר מציאות נדחקת לתוך שבר כלי".
"מציאות זה דבר דינמי, זה לא כמו איזה ציור שמישהו מצייר וזה סטטי. מציאות זה דבר שאין לו נוסחה או ניסוח בינלאומי. כל אחד עם הראש הבינלאומי, מי יותר ומי פחות. המציאות היא רק המציאות שלו. וזה אחד הדברים שמובילים אותי בבני אדם, שאני מקשיבה לבני אדם, מתבוננת בבני אדם. לכן יש לך רק להקשיב וללמוד את המציאויות של האחר. יש משהו אינסופי באינטנסיביות לחיות את החיים, לא לעבור על יד החיים. כשאת חיה את המאורעות, את המצבים, את ההתרחשויות, את המקרים, את הניסיונות, את ההתנסויות, את התבוסות, את הניצחונות".
זה הכל לאור העבר שלך?
"מה העבר שלי? לכל אדם יש עבר. שום דבר הוא לא לאור. אחד הדברים שפרויד אמר זה שאנליזה היא דבר אינסופי. אתה רוכש כלים של רגישות, רגישות היא היסוד הגדול לדעתי של כל חיינו. מהרגישות נובע הכל. מהרגישות נובע כל מה שאתה אחר כך ממשיך הלאה ומתפתח ומגיע ונופל וקם ושוב נופל ושוב קם ושוב מגיע. הכל מהיסוד הגדול של הרגישות שמתחילה בגיל שעה או שעתיים שבאת לעולם".
5 צפייה בגלריה
ציור של חדוה הרכבי: מזמור לאלישע. מתוך הקטלוג 'ניירות לראנא' באדיבות בית האמנים ירושלים
(צילום: אברהם חי)
• • •
על הקיר בסלון ביתה צילום של לאה גולדברג ושיר."זה השיר 'בהרי ירושלים'", היא אומרת במבט רך ועדין. "'איך תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמיים'. ככה זה מסתיים. זה באמת פרובלמה".
פרובלמה קשה מאוד.
"כן".
איך הכרת את לאה?
"זה היה יום צהריים כזה בירושלים, ואני פשוט יצאתי מהבית והרחובות היו ריקים לגמרי. זאת לא הייתה תמונה אופיינית לירושלים. לא היו מכוניות, לא היו אנשים, אני זוכרת שעמדתי במעלה רחוב קינג ג'ורג', או שזה היה עוד קרן היסוד, לפני מלון המלכים, ולא הייתה תנועה של שום דבר. ונורא רציתי לדבר עם מישהו, שמישהו פתאום יגיד 'חדוה', ואני ככה אסובב את הראש ואנחנו נדבר. או שיעבור על ידי מישהו ואני אגיד 'שבת שלום'. ואז חשבתי לעצמי שכבר הרבה מאוד זמן רציתי ליצור קשר עם לאה. אני מעריצה אותה. כילדה, כנערה, כבחורה, כאישה. אז התקשרתי ללאה. והיא הייתה נרגזת בהתחלה. אמרתי, 'לאה שלום מדברת חדוה, אני נורא מעריצה את השירה שלך והייתי רוצה לקבוע פגישה, אם את תהיי מוכנה לקרוא שירים שלי'. הכל היה נורא תמים כזה, או טיפשי, אפשר לראות את זה ככה או ככה. והיא אמרה לי בנימה עוצמתית שהבהילה אותי, 'איך את מתקשרת בשעה כזו, את לא יודעת שאנשים ישנים בין שתיים לארבע?' הרגשתי שהחרבתי לי את כל עתידי בעולם הזה. כל העתיד שלי נהפך לאבקת אבק. ביקשתי המון סליחה, ואז פתאום הקול שלה נורא השתנה. והיא אמרה, 'אז אם כבר התקשרת, בואי נקבע'. היה משהו מאוד אמפתי במשפט הזה. מאוד חם. וקבענו.
"לא היה לי מושג אז בכלל. ירדתי שלוש מדרגות שם ברחוב וושינגטון. אני לא זוכרת את הדברים בפגישה. כשהתחלתי לעבוד עם לאה הייתי מביאה כל פעם קלסר ועוד קלסר, והיא הייתה מסבירה לי את התיקון — לשבור את החרוז, זאת החריזה הנכונה. אני זוכרת את המשפט הזה. היו דברים שהנחו אותי הלאה כל השנים... עם הזמן היינו מדברות על כל מיני דברים אחרים".
כמו מה?
"פעם אחת היא ביקשה מצילה, אמא שלה, שתכין לנו תה. ושמתי את הידיים על השולחן והיא אמרה לי, איזה כפות ידיים חכמות יש לך. והמושג הזה, כף יד חכמה, זה שירה. זה לא סתם. זה להביט על הדבר כישות. כף היד היא ישות. חכמה".
סיפרת לה על המפגשים עם ויניג?
"כן. אבל לאה לא אהבה פסיכולוגיה. עזוב".
היא הגיבה בביטול?
"לא בביטול. אני חושבת שהיא לא אהבה באופן גורף. אני לא יכולה לדבר בשם לאה, אבל מהדברים שהיא אמרה לי והמשיכה הלאה, היה ברור שהיא לא אוהבת. זה לא הגיע למקום שבו הייתי פרוסה לפניה כמניפה".
ואת שאלת אותה שאלות על חייה?
"היא הייתה מספרת לי על עצמה, למשל על המפגשים שלה בפריז. כשהייתה נוסעת לפריז היה לה שם ידיד. והם הלכו יחד בצרפת ונכנסו למקום דל-אמצעים כזה ואז היא קנתה רישום שנורא דיבר אליה, ובסוף זה התגלה כיצירה נורא חשובה ויקרה של צייר מהמאה ה-19. כי לאה אהבה נורא ציור. היא גם הראתה לי וביקשה שאביא לה עבודות שלי. השיחות שלנו התרחשו על דברים מן החיים, על לימודים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שאבוא להרצאות שלה. משורר לא יכול להיות רק משורר, הוא צריך לדעת הרבה דברים. אני הייתי בפסיעות הראשונות של התבונה".
מתי הבנת שאת כותבת לפרסום?
"לא הבנתי. ועד היום אני לא מבינה. אני עושה את החיים. אני חיה את החיים, אבל אני לא מתכננת אותם. יש דברים שקורים שלא הייתי רוצה שיקרו. יש דברים שלא קורים שהייתי רוצה שיקרו. ויש דברים שקורים ואני מרוצה שהם קורים. אבל לא לרצות זה עדיין לא להיות במורת רוח. אתה לא רוצה, אבל זה קורה ואתה בונה את ההתפתחות שלך בלי שאתה מודע למה מכל הדברים שנהרסים, שנבנים, שאתה עוזב אותם, שעוזבים אותך. הדברים האלה יש להם דינימיקה שאני מאוד מקשיבה להם".
חדוה, אני רוצה לשאול אותך שאלה קשה קצת.
"אין שאלות קשות".
איך את מתחילה לכתוב?
"תראה, אלה דברים אנונימיים לגמרי. אתה לא יודע את הרגע הבא. אתה יודע את הרגע הבא רק כשאתה הולך לשלם מים, קנסות, מפגש שאתה קובע, אוכל. הדברים הפרקטיים האלה זה דברים שאתה יכול לקבוע אותם, או לחיות לאורם. לעומת זאת, האמנות היא לא דבר שבא מהרציונל, אתה לא מכוון אותה. היא בך, בדם שלך, בדם של המהות שלך. בדם של החיים האנרכיסטיים, של החיים הפנימיים שלך. בכל אדם יש חיים פנימיים, אבל לא כל אדם מסתכל ונוגע וצולל לאנרכיה של החיים הפנימיים שלו. וזה בדיוק אחד הדברים שמבדילים בין אדם לאדם. מה זו האמנות? מה זו השירה? זה לעבוד את הבלתי-מודע שלך. את הבלתי-מודע עם המודע. הדברים האלה הם ביחסי גומלין כל כך חכמים, אבל אם לא מסוגלים להביט פנימה או לצלול לעמקים האלה — אני לא חושבת שזה מפחיד. למה אנשים לא מתקרבים למחוזות האלה? כי זה קשה. זה לא מצבים פשוטים".
את יודעת לפני שאת כותבת על מה את תכתבי?
"אני לא אדם כל כך מתוכנן. אני הולכת לקראת הדברים ואז נוצרת לי תמונה. ב'מיגו' יש שירים שבכלל לא שייכים למיגו. ואנשים אמרו, היא כותבת על מיגו. אני לא כתבתי על מיגו. אז יש את השיר 'מיגו', בסדר. אבל אני לא כותבת על משהו שידוע לי מראש. אני קוראת אחר כך כדי לראות את האחיזה של הטקסט הזה כשיר, שהוא יהיה משהו יותר מדויק, זאת המילה. הדיוק זאת המילה".
הכינו פעם אנתולוגיית שירה להט"בית ואת סירבת לקחת בה חלק. למה סירבת?
"כי אני לא שייכת. אני לא שייכת לקטגוריה הזאת של אנשים שמצהירים על עצמם כל מיני הצהרות, אני לא משם. אם מישהו אחר מרגיש שאני משם זה עניינו, לא ענייני. שיעשה כאוות נפשו. אני אדם חופשי, פתוח, החופש הוא היסוד הגדול של חיינו. החופש, המוזיקה, מוזיקה של חופש".
וכשכתבת את 'ראנא', איך היו התגובות?
"אני יודעת שבהמשך הגיבו אליי מאוד בעוצמה. אנשים שאני לא מכירה. זה הפתיע אותי ששמו בתל-אביב קטע מ'ראנא'. גם מאלה שאני כן מכירה, אמרו שזה דיבר אליהם מאוד".
אחרי 'ראנא' מגיע 'מיגו'. ואם אצל 'ראנא' הספקולציות היו באוויר, ב'מיגו' זה כבר היה קובץ עם משמעות.
"שום משמעות מתוכננת".
אולי לא מתוכננת, אבל הנושא לא מותיר מקום לספק. העיסוק באלישע, בנך, שמת.
"אם בעיני מישהו זה נראה לו כך, והוא מפענח את זה בצורה מסוימת, זה עניין שלו. אני תמיד אומרת, כל דבר שאדם מפענח זה בהתאם להתפתחות שלו. ולא שאני מזלזלת בהתפתחויות אחרות, אני רק חושבת שהכל מאוד מוגבל ועשוי מהתפתחות של אותו אדם שקבע כך או אחרת. אבל זה הוא קבע ואני לא".
אבל ב'מיגו' את נוגעת באחד הנושאים המורכבים במסורת השירה העברית, מרחל ויונה ויוכבד בת מרים, יחסי אם-בן. הנושא הטעון הזה הוא משהו שאת צעדת בתוכו ואולי הכניס אותך לתוך מעגל הכותבות האלה. יש את המקום שלך בקשר של אם לילד. אבל לא כמו רחל ('בן לו היה לי'), אלא הבן שאבד וחסר. זה לא משנה מה אומרים, אבל השורות האלה: "שום דבר לא יכול להיות/ עד שוב אשמע אותך קורא לי/ 'אמא'" הן הפענוח.
"תראה, כל מה שאתה תיארת לא ידוע לי. זה שאתה אומר שנכנסתי לבולען הזה, זה לא משהו שאי פעם כהרף עין, שנייה שחלפה, היה בראש שלי. אני לא חיה בצורה רציונלית כזאת, מנסחת את זה בצורה מסודרת כזו. אנשים רוצים להכניס את הדברים הלא-מפורשים לאיזשהו סדר. לאיזשהו ארגון. לאיזושהי צורה שתהיה להם מובנת. אתה יודע מה אמרו לי על 'מיגו'? אני לא אוהבת להתייהר בזה, אבל הלכתי למתקשר, אני אוהבת את ההתנסויות האלה מדי פעם, והלכתי למתקשר, והוא נורא חכם, וזאת לא פעם ראשונה שהייתי אצלו, ושאלתי אותו, איך לדעתו הספר 'מיגו' ידבר לבני אדם? להבדיל מ'ראנא', שהוא אמר דברים מסוימים, על 'מיגו' הוא אמר שזה ספר פורץ דרך אבל אנשים לא יידעו לקרוא אותו. והוא לא יתקבל באופן שבו ספר פורץ דרך צריך להתקבל. אני לא יודעת עם מה יש שמה להתמודד".
את באמת לא יודעת עם מה יש שם להתמודד?
"לא, ממש לא. שיר הוא שיר. ושירה היא שירה. אפילו כשאת קוראת את איכה, את איוב, זו עדיין ספרות. זו שירה. אני קוראת את אבות ישורון ויש לו שירים שמרעידים אותי. מסמרים שיער. מסמרים שיער נשמע לי קצת שלו מדי, אבל זאת שירה אדירת ממדים, שירה ענקית, שירה שלוקחת אותך, מעיפה אותך. זהו. זה התפקיד של השירה. המעוף הזה. האין-גבול הזה. האין-סופי הזה. שבאים לידי ביטוי באמנות. במוזיקה. אני השוויתי את 'חיית הלילה' של אבות ישורון לרקוויאם של מוצרט. רק תגיד 'חיית הלילה' אתה מרגיש צמרמורת. מה קודם למה? החיים לפני המוות. אבל האמנות היא בזכות החיים, לא החיים הם בזכות האמנות".
אז בחיים האלה, אם אנחנו צריכים לדבר ביוגרפית, האירוע הטרגי של מיגו קרה?
"אתה מכנה את זה אירוע טרגי ואנשים אחרים מכנים את זה בצורות אחרות".
זה לא היה טרגי?
"תקשיב, אתה מדבר על החיים, אתה מדבר על המוות, אתה מדבר על המוות כסופם של הדברים".
"אני לא מקבלת עמדות שמביטות על החיים או על המוות כאילו זה שתי ישויות נפרדות. לא — יש ישויות החיות במוות, יש ישויות המתות בחיים. ומזה אנחנו עשויים. מהערבוביה הזאת. מהאנרכיה הזאת"
ואיך את רואה אותם?
"אני לא רואה את זה כמו שהאדם יגיד לך, 'מה שאני רואה, מה שאני שומע, זה מה שקיים. אם אני מפסיק לראות, אם אני מפסיק לשמוע, אם אני מפסיק להיות — אז הכל מפסיק להיות'. אני לא רואה את הדברים ככה. זה לשיחה אחרת".
אבל זו שיחה מעניינת.
"היא מעניינת, אבל זה לא דברים שככה ברגע אתה מנסח אותם. אני חושבת, שכמו שיש 'המוות בחיים'. אדם שחי בצורה אינטנסיבית, בצורה אמיתית כזאת, הוא לא אדם איננו, פעם אחת בחייו. יש 'החיים של המוות'. אני רואה את זה כמשהו שהוא בלתי ניתן להוכיח אותו, אבל כל החיים זה דברים שאנחנו לא מוכיחים אותם. אלה דברים שאנחנו מרגישים אותם, חווים אותם, מתרשמים מהם. ההבנות שלנו, המסקנות שלנו. הפקת הלקחים שלנו, הכל זה דברים שאנחנו חווים. אז גם ככה המוות. המוות הזה שאתה מתכוון אליו, הטרגי, כמו שאתה אומר — אני לא אומרת — יש טרגי בחיים. זה טרגי מאוד אינטנסיבי, שלא מרפה ממך, וברגע שהתוודעת לו, הוא לא מרפה ממך, אבל הוא לא הכל".
הוא לא הכל?
"אתה חושב שהוא הכל?"
אני לא יודע לענות. זאת שאלה קשה.
"נכון, ולכן אני לא מקבלת עמדות כאלה שקובעות או שמביטות על החיים או על המוות כאילו זה שתי ישויות נפרדות. לא — יש ישויות החיות במוות, יש ישויות המתות בחיים. ומזה אנחנו עשויים. מהערבוביה הזאת. מהאנרכיה הזאת. שיר — וזה אני אמרתי תמיד — כל שיר, הוא בעצם אי קטן של סדר בתוך האנרכיה הזאת של החיים הפנימיים שלך. של כולך. אבל אנשים לא מתוודעים לאנרכיה. לא מביטים אליה. אני לא יודעת אם מתוך כוונה או מתוך אי-כוונה. הם לא נפתחים למקומות האלה".
ואת מביטה?
"אתה מצחיק אותי", היא צוחקת.
את בהחלט מביטה.
"אני בעד הגזמנות אבל לא עד כדי כך. אפשר יותר תמיד ואפשר פחות".
• • •
אני רוצה לשאול על הנעורים שלך, או ההתבגרות שלך. איך היה לגדול בדגניה ב'?
"אגדה. חיינו בתוך אגדה. אני אומרת חיינו כי היינו מאוד קולקטיב. צמחנו על ברכי השיתוף, על ברכי אנשי מופת, שהביאו אותנו להרגיש דברים שמלווים אותנו עד היום. נולדתי שם, הייתי מאלה שצמחו וגדלו ובגרו ובכו וצחקו".
מאיפה ההורים שלך?
"אמא שלי מגרמניה ואבא שלי מרוסיה. הם נפגשו בדגניה ב'. אמא שלי באה מגרמניה כששלחו שליחים מהמדינה להביא אנשים ציונים שמזדהים עם הרעיון הציוני. ואמא שלי הייתה מאוד ציונית. היא עזבה את הכל, את המשפחה שלה, היא באה דרך לוי אשכול".
היום את אוהבת את צורת החיים בקולקטיב?
"אני מעריצה את השיתוף, את הרעיון. אבל היום האידיאולוגיה שעליה צמחנו ובגרנו, של אנשים שבאו לארץ מתוך אידיאולוגיה והשקפת עולם שבערה בהם, כבר לא קיימת".
ההורים שלך נפרדו כשהיית קטנה.
"כן, אמא שלי לא גרה בדגניה. אני נולדתי ואז הם נפרדו. ואני חייתי עם אבא שלי בדגניה ואמא שלי חיה בחיפה. אני הייתי קטנה ולא הייתי בקשר איתה. הייתה אז מלחמת העצמאות, הייתי בת שש או שבע, זה היה מורכב. אחר כך חידשנו את הקשר".
הקשר הזה עם אמך היה חסר לך?
"למה זה בכלל חשוב לראיון?"
את זוכרת שאמרת שכל דבר שאדם עובר זה חלק מהמציאויות האלה?
"יש המון חיים אחרים שלא נגענו בהם".
ועדיין, הילדות היא המפתח להרבה דברים.
"ובצדק".
כשאני קורא את היצירה שלך אני לא מרגיש את הילדות שלך. אפרופו לאה גולדברג, אחד השירים היפים שלה הוא השיבה לילדות. ואצלך, הקיבוץ? ההורים? הפרידה? הכל כמעט נעדר.
"אז בוא אני אגיד לך משהו, אני מבינה מצוין מה שאתה אומר. אתה אומר דברים שהם נכונים. אבל אני כן חושבת שבשירים שלי — וזה לא דברים שאני דיברתי עם מישהו על זה, או פיענחתי או נאלצתי להסביר דברים — כל המאורעות האלה שמנית, ואלה שלא מנית, מתחילים מהיום שבו הייתי ילדה בת שעה. כל המאורעות ישנם בשירים. השאלה איך קוראים אותם. אבל לי זה לא מפריע שאנשים לא נוגעים בזה, ולא מגיעים לזה ולא מפענחים את זה באופן המדויק ביותר. אף אחד לא המציא את החיים, לכל אחד יש את הביוגרפיה שלו, הזמן שלו, האבא ואמא שלו, הילדות שלו. וכל מה שאומרים, שלא ניתן מבעד לשירים לדעת מאיפה אני ולאן אני — כל זה לא נוגע לי. אני עבדתי כמעט 40 שנה בעיריית ירושלים ושאלו אותי, 'תגידי מאיפה את, לא יודעים עלייך כלום'. אז אני תמיד הייתי אומרת את אותה תשובה, 'לא קטפו אותי מעץ מנגו באפריקה'. זאת אומרת, אני מן החיים. אבל החיים הם לא דבר שאתה מפענח אותו משום שצריך".
מאיפה השם הרכבי?
"הרכבי זה הַרכָּבִי. אבל אני שיניתי את הניקוד. הייתה לי תקופה מאוד דתית, בשנות ה-20. והייתי מאוד נפעמת, נרעשת, מהתקופה של הנביאים. והיה את ירמיהו לבית הרכביים, ואז רציתי להיות נורא קשורה, להיות שייכת. אז הלכתי למשרד הפנים והאישה שם אמרה לי, 'אנחנו לא מתעסקים עם ניקוד'. שעתיים חיכיתי והלכתי".
הרגשת מחוברת לדת?
"מאוד. לא לדת, לדתיות. זה יכול היה להיות הנצרות, היהדות, האיסלאם. גם היום".
היום את מאמינה באלוהים?
צוחקת. "אני מאמינה שיש כוח שהוא מעל בני האדם. אפשר לקרוא לו אלוהים, אפשר בשם אחר. אבל כן. לא בצורה הדתית הזאת של התפילות והמצוות. אני מאמינה שיש כוח הרבה יותר עצום, שקובע לנו, לבני אדם, שהוא הרבה יותר מהכוח האנושי. אבל אני גם מאמינה שאנחנו כל אחד, כפרט, כאדם, יש לו הכוח לכוון ולקבוע את החיים, המשותף והפרטי. אנחנו לא רק בידי כוח שמעלינו אלא אנחנו גם בידי הכוח שיש לנו על החיים. אני מאמינה שיש לנו כוח להגיד לחיים — אתם לא תקבעו לנו את החיים".
משוררת האהבה והקינה | תמי ישראלי
קולה של חדוה הרכבי, קולה השירי החד־פעמי, כמו גם קולה הממשי, הסוחף והעמוק, חצה ופרע זמן ומרחב, והיה נדמה לכן שתמיד ילווה אותנו. גם בגלל זה עצוב כל כך לכתוב עכשיו את הדברים על אודותיה. זהו קול שמכיר לעומקן את תבניות השירה הגדולות, שוהה בהן כבן בית, מתמסר להן ובה בעת מפר אותן מבפנים, עד שהפכו לדבר האחר הגדול: קולה שלה.
"המקום שהכי אי־אפשר לתאר אותו במילים. שם גדלנו וצמחנו כמו בתוך אגדה בלי גבול... מה שאחרים כינו 'תקופת הילדות', בשבילנו אלה היו החיים הכי שבריריים, הכי יפים, הכי איתנים ועצומים, ששום כוח בעולם לא יכול לעשות להם משהו רע... כולם היו אבותינו. כולן היו אמותינו". בדברים אלה, מלאי הסתירות והיופי, מתארת הרכבי את המרחב, את הטבע ואת שושלת הוריה הרבים שבמחוז ילדותה, קיבוץ דגניה ב'. שיריה המוקדמים, שאותם הביאה לדפוס לאה גולדברג, אמה השירית, מרחיקים עדות אל ממלכה קדומה שמלכהּ טבע והיא, בתו, מגורשת ממנה: "וְאַחַר־כָּךְ גֵּרְשׁוּ אוֹתִי מִשָּׁם./ מְלֵאֵי שִׂנְאָה גֵּרְשׁוּ אוֹתִי".
כבר כאן נרמז מתח מכונן של שירתה: תחושת שייכות מיתית וראשונית, ולצידה גירוש שאין לו קצה. מכאן נובע גם סיבוך יסודי של סיפור החניכה עצמו. האבות, כזכור, אינם דמות אחת אלא רבים: "כָּל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי". ריבוי האבות והאמהות, כמו גם המעתק מן האב אל המלך, מסבך מן היסוד את סיפור החניכה המוכר של השירה המודרנית המבוסס על מאבק, ניתוק והתקדמות ליניארית. במקום מסע התבגרות המוליך מן הילדות אל חוק, אל זהות יציבה ואל קול שירי מגובש, שיריה של הרכבי חוזרים אל מסורות פרה־מודרניות ואל חומריות הפקת הקול של השירה. באותו ספר ראשון היא מדמה את עצמה ל"פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ", דימוי שהוא עמדה, הדוברת של הרכבי לא עומדת מול העולם ומפרשת אותו, אלא נמסרת לתנועה, לפעולת השיר עצמה. לצידה מופיע "נַעַר… וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ" דימוי למי שהיה יכול להציע חוק, תבנית, לוח אבל גם הוא נסחף במערבולת. הסיבוך הזה והמשכיו יקשו על מיקומה של שירתה על רצף פואטי ברור. שירתה מבקשת לפרוע את עצם ההיגיון הגניאלוגי, ולהעמיד קול לירי שאינו נקי מרעשי העולם הזה והעולם הבא, קול המסרב להתייצב במקום אחד ובכך יוצר את ייחודו.
בקבצים שראו אור לאחר מכן 'עֲדי', 'אני רוצה רק להגיד לך' ו'האחֵר' מרחב ההתרחשות של השיר נוטה יותר ויותר אל חללים שאינם ליריים במובנם השגור: חדרי טיפול, שיח פסיכולוגי, יחסי מטפל־מטופלת. גם כאן אין מדובר באימוץ תמים חלילה של שפה קיימת, אלא בשימוש פרוע ומערער בה. לשון הקליניקה אינה משמשת כלי לייצוב או לפענוח, אלא נעשית בעצמה חומר שירי — טעון, חזרתי, מאגי. במקום קול לירי סדור, נוצר מארג רב־קולי של פניות, התנגדויות, שתיקות והדהודים, המהלך הזה מכין את הקרקע לשלושת הקבצים המאוחרים, 'רָאנָא', 'מיגו' ו'הלית הלית' (שראה אור לפני כמה חודשים), שרבים רואים בהם את פסגת שירתה ומשיאיה של שירת האהבה והקינה בשירה העברית המודרנית.
בספר 'רָאנָא' דמותו של אלישע־מיגו אינה מופיעה בחזית. השירים, ברובם המכריע, עוסקים בהשבת האהובה ובהנכחתה מתוך ההיעדר. במובן זה אלו גם שירי פרידה וקינה על אהובה שעזבה, והם מקיימים דיאלוג צורני ותוכני עשיר עם שירי הספר 'מִיגוֹ'. אך כבר בין דפי 'רָאנָא' נדמה שהדמות מוטבעת כחותמת מים, בדמותו של הילד שעובר בשמיים. השימוש של הרכבי במודוס הקינה, חזרה, פנייה ישירה, לשון השבעה, מאותת על מסורת קלאסית אבל דוחה את תכליתם המקובלת של סיגור וחזרה אל הסדר. "מֵאָז הִטְמִינוּ אֶת גּוּפְךָ בָּהָר,/ יוֹם יוֹם אֲנִי קְבוּרָה עִמְּךָ בָּהָר" וכך בשתי שורות שיר מתבטלת ההבחנה בין חיים למוות, בין עבר להווה. ואילו המציאות עצמה מוצגת כישות שברירית, רפאית שטרם זכתה להכרה: "הוֹ מְצִיאוּת, רוּחַ רְפָאִים קְטַנָּה שֶׁלִּי... יָבוֹא יוֹם שֶׁאֲנָשִׁים יַבְחִינוּ בָּךְ... אַחַר כָּךְ תַּחְלִיטִי".
בשירה שלה המוות לא יוכל לגעת | נורית זרחי
שבתי באוטובוס ליד חדוה, אולי זה היה אחד המבצעים של משכנות שאננים, הייתה אווירה של חופש, במגבלה מסוימת של המשתתפים. לא פגשתי עד אז את חדוה, רק פה ושם, אבל הכרתי את הסיפורים שאפפו אותה, ולכן אמרתי משהו שהתכוון להיות בין נחמה להשתתפות. חדוה הזדקפה במושב ובעיניים בורקות אמרה לי: "אין דבר כזה מתים, הוא לא מת. הוא חי את החיים שלו במקום שהוא שם". הרגשתי נלוזה על זה שאין צורך במה שאני אומרת, ושלידי יושבת אישה גיבורת רוח.
גם בשירה שלה ניכרה התנופה הזאת שמעבר לתפיסה הבנאלית של הקיום. הייתה הרגשה לקורא שהכותבת חיה בחברת השמש, הירח, הציפורים, ובעיקר שהיא משפיעה אהבה. העולם המתואר דרכה נשען על רגש, על תחושת יופי. והרבה תחושת תודה לאנשים שראו אותה ואהבו אותה למרות הצד האפל שהחיים הקרו לה.
צליל השירה שלה היה מקורי לחלוטין, לא נשמעה עוד כשירה הזאת במקומותינו. עזת מבע, עזת צבע, עזת רגש, ובמורכבותה גורמת לקורא לעוף, ולא לשבת בתוך האפלה האפשרית.
זה שהמוות שם סוף למשוררת הזאת, יש בזה הרבה מאי־הצדק. אבל בשירה הוא לא יוכל לגעת.
חדוה | אגי משעול
פַּעַם הָיִיתְ לוֹבֶשֶת רַק כָּחֹל
וְקָרְאוּ לָךְ "זֹאת שֶלוֹבֶשֶת כָּחֹל".
עַכְשָיו אַתְּ יְכוֹלָה רַק שָחוֹר
כִּי צְבָעִים עוֹשִים לָךְ רַעַש וְאַתְּ
חַיֶּבֶת שֶקֶט.
כְּשֶאַתְּ אוֹכֶלֶת אַתְּ לֹא שוֹתָה
וּכְשֶאַתְּ שוֹתָה אַתְּ לֹא אוֹכֶלֶת.
כְּשֶאַתְּ מְשוֹחַחַת
אַתְּ רוֹצָה שֶנְּשוֹחֵחַ,
פַּעַם עוֹד נְשוֹחֵחַ
קוֹדֶם שֶיִהְיֶה בֵּינֵינוּ שֻלְחָן,
(שֻלְחָנוֹת הֵם מְדוּרוֹת קְטַנּוֹת
שֶמִּסְבִיבָן מִתְאַסְפִים)
קוֹדֶם נַדְלִיק סִיגָרִיָה
וְנִינַק אֶת הָאֵש הַמִּתְקָרֶבֶת
יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל הַפָּנִים,
נְמַסֵּךְ בְּעָשָן וְנִלְגוֹם
לְאָט מִתּוֹך הַסֵּפֶל
כֹּל אַחָת אֶת בָּבוּאַת עַצְמָהּ
וְאָז נְשוֹחֵחַ, אָגִי
נְשוֹחֵחַ,
פַּעַם עוֹד נְשוֹחֵחַ.
פעם אמרת לי | שרי שביט
לחדוה
"עוֹד מְעַט כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתִי יָמוּתוּ״
וְגַם כְּשֶׁיָּמוּתוּ יִמְצְאוּ
עַצְמָם מִתְוַכְּחִים
עַל פּוֹאֵטִיקָה וְאֶתִיקָה
יְשַׁוּוּ בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים אֶת רִגְעֵי
הַהֶאָרָה וְהַזַּעַם
אֶת קוֹטֶר
הָאֲגַם הַיָּרוֹק הַסָּמִיךְ
שֶׁל הָאַהֲבָה
וְהִנֵּה הָלַכְתְּ
(אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהָלַכְתְּ?)
זֶה נִדְמֶה כִּמְעַט נָכוֹן.
אִשָּׁה גְּדוֹלָה כּוֹבֶשֶׁת מִתְחָם קָטָן
שֶׁל בֶּטוֹן.
הַצַּעַר מְהַנְהֵן מוּל זֶה
גַּם כַּדּוּרֵי הַחִבָּה הַתְּלוּיִים
חֶשְׁכַת הַשְּׂמִיכוֹת הַכְּבֵדוֹת
שֶׁיָּצָאת וְחָזַרְתְּ אֲלֵיהֶן
צַעַד צַעַד, בִּדְהָרָה
חוֹתֶכֶת שְׁבִילִים
נֶגֶד כֹּחַ הַטֶּבַע
עַל מֶרְכֶּבֶת נֶּפֶשׁ מֻזְהְבָה
וּבַחֲגוֹרַת הַנָּדָן
הַגַּרְעִין הַלָּבָן
לֵב לִבּוֹ שֶׁל הָאֹבְדָּן
מַחֲשָׁבוֹת זוֹהֲרוֹת לְכוּדוֹת בִּסְבַךְ תַּלְתְּלֵי הַכְּפוֹר
כֻּלָּנוּ עוֹמְדִים עַכְשָׁיו
מֵעַל בּוֹר חֲלוּדָה
וְגָבוֹהַּ שׁוֹהִים מֵעָלֵינוּ
שְׁתִיקוֹת לִפְדּוֹת
שִׁירִים כְּתוּבִים
כָּתֵף אַחַת
צִפּוֹר.
יקיר בן־משה | אחר כך לילה
לחדוה
חַיַּת הַלַּיְלָה מְשׁוֹטֶטֶת
בֵּין תַּחֲנוֹת הָרַדְיוֹ שֶׁל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם,
מְחַפֶּשֶׂת תְּדָרִים, שׁוֹאֶגֶת בְּדִידוּיוֹת,
מְשַׂחֶקֶת שַׁח, עַכְשָׁו תּוֹרְךָ?
הִיא קוֹרֵאת לָנוּ מָה, מָה,
לָמָּה,
לָמָּה הִבַּטְתָּ לְעֶבְרִי,
לָמָּה עֲזַבְתָּנִי,
חַיַּת הַלַּיְלָה לוֹגֶמֶת מוּזִיקָה
בַּבָּר אָנַרְכִיסְטִי, לוֹאֶטֶת תְּפִלַּת
פְּסִיק וּנְקֻדָּה,
הַר מוּל הַר אֶל מִכְחוֹל רֵיק,
כְּשֶׁצִּפּוֹר שֶׁבִּפְנִים לְכוּדָה בִּפְנִים.
בֵּין אֱלֹהִים לְרֵעָיו אֵין מַלְאָכִים,
אֵין תְּדָרִים אֶלָּא חֶדְוָה.
רַק חֶדְוָה.
אַחַר כָּךְ לַיְלָה.
