השבוע הנפתי את כתב הכניעה הסופי שלי מול האירוע המכונה "חיים": עשיתי מינוי למפעל הפיס.
אני לא צריך להסביר עוד הרבה, נכון?
כשבן אדם מן היישוב – ואני מדבר, ספציפית, על היישוב רמת אביב – עושה מנוי למפעל הפיס, הוא לא אומר שהוא מקווה לזכות במיליונים, כי הוא יודע בוודאות שזה לא יקרה, כי לא זוכים במפעל הפיס. אף פעם. אף אחד. חוץ מאחד.
לא. מה שהבן אדם מהיישוב אומר זה: אין לי, וכבר לא תהיה לי, שום דרך אחרת לעשות מיליונים. ולכן אני פונה לעזרת הגוף היחיד שאין סיכוי של יותר מ-1 ל-16,273,488 (זו סטטיסטיקת הזכייה, בחיי) שיעזור לי – מפעל הפיס – ומעביר לו 60 שקל בחודש, ותודה על שום דבר.
עכשיו תראו; אני לא בא לזלזל במפעל הפיס, אני באמת חושב שזה חתיכת מפעל מרשים, משגשג, מפרנס משפחות (ומרושש אחרות), ובעידן שבו מפעלים נסגרים פה בלי סוף, מושבתים ומפטרים, יש בהחלט מה לתמוך במפעל האחד שממשיך לעבוד 24/7 ולייצר את הגאווה הישראלית הגדולה מכולן כרגע:
מזל.
כלומר, מזל של אנשים אחרים. לא שלך (ולא של המדינה שלך, שאם היה לה מזל הייתה מלכתחילה נולדת יותר באזור קופרטינו).
בשבילך – כלומר בשבילי – יש רק מזל נאחס, מזל שאריות ועודפי יצוא, מזל שלא בא אף פעם.
ובכל זאת עשיתי מינוי במפעל.
ודי הפתעתי את עצמי בזה – לרעה – כי לאורך כל חיי הבוגרים הקפדתי להתייחס למפעל הפיס כאל סרח עודף של מדרכות מסוימות, מס נוסף שמוטל על עניים ופריפריה, לוגו מופרז ומכוער שתמיד חייב להיתלות על גגות של מתנ"סים והיכלי תרבות במקומות שכולם אומרים לך ששווה להשקיע עכשיו בדירה שם. בקיצור, משהו שאנשים הגיוניים לא סומכים עליו.
ובינינו, אני לא צריך את מפעל הפיס. לא; אני אעשה את הכסף הגדול שלי בעצמי. בעשר אצבעותיי. בחוכמתי. בחריצותי. בכישרוני.
זה באמת, בכנות, מה שחשבתי לעצמי לאורך שנות ה-20 וה-30 – ומדי פעם ה-40 – לחיי. הייתי משוכנע שזה יקרה בדרך זו או אחרת – כנראה אחרת – ושהכסף הגדול בטוח יהיה מנת חלקי מתישהו, כי זכרתי בוודאות שעשיתי בדיוק את מה שצריך בשביל להבטיח שזה יקרה: עבדתי כשכיר. כל חיי.
ייתכן שהבחירה הזו מסבירה, במידה מסוימת, את העובדה שלא התעשרתי, ולמעשה ההפך; המשכורת שלי נשחקה עם הרוח, חושמלה כמו תשוקה, נרצחה כמו אמא של במבי – לא חשוב איך תקראו לזה, בסוף לא התעשרתי ממנה.
וגם לא מעשר אצבעותיי, חוכמתי, חריצותי וכישרוני.
הם לא הספיקו, מסתבר.
לאנשים אחרים היה יותר מהם. הם הקימו איזו חברה לייצור, אה, לא יודע, "פתרונות אבטחת מידע לסביבות מחשוב ענן לארגונים" – אני מצטט פה מהרשת על Wiz של אסף רפפורט – ועשו מיליארדים. אני כשלעצמי לא באמת יודע מה הפתרון לאבטחת מידע בסביבת מחשוב ענן – אני מניח שפשוט להחליף סיסמה מדי פעם? ולכן לא עשיתי מיליארדים, וגם לא מיליונים, וגם לא הרבה פחות.
בכל אופן, המחשבה על מפעל הפיס הכתה בי לראשונה לפני שבועיים, וגדלה עליי במהירות של זכייה, כלומר מעכשיו לעכשיו: בעצם, אמרתי לעצמי, בוא נודה שכל הרכבות של התעשרותך המיוחלת – או אפילו סתם חיים ברווחה שלא מצריכה אותך לכסות עיניים ולהציץ דרך החרכים שבין האצבעות עם כל כניסה לעו"ש – עזבו מזמן את התחנה. זה כבר לא יקרה לך – בטח שלא בזכותך – ולכן אתה נידון להמשיך לשבת לנצח במסעדה עם חברים ולחשוב מחשבות כמו "כמה זה הולך לצאת פה, ומה הסיכוי שיבינו שהם הזמינו הרבה יותר מאיתנו ולא יגידו למלצר לחלק את החשבון חצי-חצי?"
כדי להחזיר את החטופים ולהציל את ישראל מהעתיד שהותווה לה כ"סופר–ספרטה", אנחנו נזדקק למשהו שנהוג יותר לייצר במפעל הפיס: מזל. מזל שיביא לאיזו תפנית היסטורית בלתי צפויה
בקיצור, המצוקה הכספית הנצחית שלי – לא כי אני עני, רק כי אני לא עשיר מספיק בשביל ישראל 2025 – הגיעה לשלב שבו הבנתי שאין לי על מי לסמוך אלא על המזל העיוור-חירש-אילם שלי.
וזה פחות מצחיק מכפי שנדמה (ולא נדמה שזה מצחיק), כי מתחת למכסה המנוע יש כאן את ההבנה מרפת-הידיים שבכל הקשור גם לזה, אני כבר לא יכול לסמוך על עצמי.
וזו הבנה אומללה, כי היא מגיעה בעידן לאומי שבו זו התחושה הרווחת: לא חשוב כמה נסמוך על עצמנו, עצמנו פשוט לא נספיק. זוכרים את קריאת הקרב המפורסמת של המחאה החברתית מ-2011, "אתם האנשים להם חיכיתם"? די מהר התברר אז שלא אנחנו האנשים להם חיכינו, אלא האנשים של ועדת טרכטנברג בראשות נתניהו, שהמליצו שלל המלצות יפות שאחריהן המחאה התפזרה, יוקר המחיה והדיור בישראל המשיך במסעו לחלל החיצון, וכולנו יכולנו להתפנות להמשך חיינו כצמיתים – לפחות עד ששלטים שהופצו לאחרונה, עם הסיסמה "העם יחזיר את החטופים", הזכירו לי קצת הסלוגן ההוא.
אתם רואים את השלטים האלה, ויודעים שלא; העם לא יחזיר את החטופים. העם לא מסוגל, כי בראשו עומדת ממשלה שמאמינה שחייה קודמים לחייהם, ושאם צריך לבחור בין השניים, אז שהחטופים ימותו.
נכון; צריך להודות ש"העם יחזיר את החטופים" היא סיסמה בעייתית גם מכיוון שרק חמאס יכול להחזיר את החטופים, אבל חמאס מחזיק בהם בדיוק למטרה הזו; השאלה היא עד כמה ממשלת ישראל מוכנה לשאת ולתת עם ארגון טרור – נכון, נאלח וחייב למות, אבל מה לעשות, הוא שמחזיק בחטופים – ולעשות באמת הכל כדי לקיים את אחת המצוות המשמעותיות ביהדות ואחד הקודים הישראליים המהותיים ביותר.
ספוילר: היא לא. הפעולה בקטאר והתמרון בעזה אומרים, במילים פשוטות, דבר אחד: החטופים בתחתית סדר העדיפויות.
אז העם לא יחזיר את החטופים, ולא חשוב כמה יזעק, יפגין, ימחה, יעביר לילות מול בית רה"מ. העם קצרה ידו, ומי שלאל ידו חושב שהוא אל ומסוגל להשתיק את כולם או פשוט להתעלם ולהתנתק לחלוטין.
כי לפחות בינתיים, הציבור הרחב בישראל מושתק – לא ברמת חוסר יכולתו להתבטא, אלא ברמה שבה לממשלה שלו לא אכפת ממנו בשיט. כן, הציבור מוזמן לעשות ולהגיד מה בא לו, והממשלה שלו אומרת: נה-נה-נה-נה, סליחה, לא שומעים אתכם כאן בכלל עמוק כל כך במעבה עכוזו של מנהיגנו.
זה אומר שכדי להחזיר את החטופים ולהציל את ישראל מהעתיד שהותווה לה כ"סופר-ספרטה", אנחנו נזדקק למשהו שנהוג יותר לייצר במפעל הפיס: מזל. מזל שיביא לאיזו תפנית היסטורית בלתי צפויה. מזל שיביא לאיזו התפתחות לטובה שלא ראינו אותה מגיעה.
ומזל הוא לא משהו לסמוך עליו. לא יותר מהסיכוי שלי להפוך למיליונר מהפיס.
ובכל זאת, אני מנוי. כי החלטתי למקסם את סיכויי להתעשר והבאתי אותם, בשעה טובה, ל-0.0001. החדשות הטובות הן שהסיכויים של ישראל השפויה – שאזרחיה הטובים עושים הכל למענה – גדולים בהרבה, ועדיין; אנחנו נזדקק, בשלב זה, לעצמנו וגם למזל, כי האיש החשוב בישראל מהמר – אוֹל אִין – על עתידה הקיומי.
ועצמנו כאן. נוכחים. מישהו ראה לאחרונה את המזל?
