חבל, דווקא אהבתי את חו"ל, באמת אחד המקומות היפים. חבל שהרסו.
ובכל זאת חייבים להודות ביושר – כמו שאומרים כתבים צבאיים כשהם עומדים לשקר – שממשלת ישראל הנוכחית, עם כל עבריינותה, ריקבונה וחוסר כישרונה, בכל זאת הצליחה להגיע להישג כמעט חסר תקדים ברמה עולמית:
היא הורסת לא רק את המדינה שלה, אלא גם אינספור מדינות אחרות עבור אזרחי המדינה שלה.
אירופה די גמרה איתנו. אוסטרליה (שגם היא, כידוע לשוחרי אירוויזיון, חלק מאירופה) הצטרפה אליה. "מפולת מדינית" קוראים לזה – או, אם תעדיפו בשפה עובדתית, ריקון וחיסול טוטאלי של שירות החוץ, הדיפלומטיה וההסברה הישראלית בכוונת מכוון על ידי ראש ממשלה שעבר לחיות, ברילוקיישן מדהים, בתוך הראש של עצמו – אבל חבר שלי שגר בברצלונה כבר כמה שנים קורא לזה בפשטות "מלטה". שזו התשובה הקבועה שלו לשאלה "מאיפה אתה".
מלטה, אם הבנתי נכון, היא תשובה שהפכה נפוצה בקרב ישראלים בחו"ל, בעיקר כי לרוב האנשים אין מושג, בשליפה, מה הם חושבים על מלטה – אף אחד לא חושב על מלטה – וגם כי די סביר להניח שאף אחד לא ינסה לדבר איתך בשפה של המלטים, שהיא, כידוע, מלטית? מלטזית? לא חשוב ("מהוש אמפורטנצה", לדוברי המלטית שבינינו).
בינתיים אנחנו יושבים במוניות בחו"ל ושותקים, או מדברים בינינו אנגלית במבטא שמנסה להישמע כמה שיותר לא ישראלי, או מסכימים מראש שלא אומרים שום דבר בעברית, ואז הנהג האנטישמי-בוודאות שואל אותנו בתמימות מעושה מאיפה אנחנו.
לפני כחודש הייתי בלונדון לשבוע, ובכל פעם שבה נשאלתי מאיפה אני – ובאמת שיש לגויים מנהג מעצבן כזה, לשאול אותך "מאיפה אתה" כאילו זה מקדם את השיחה לאנשהו בזמן שהמונית לא מתקדמת לשום מקום בתוך פקק איום – לא ניסיתי לשקר. רק קצת. "תל-אביב", עניתי כמעט בלחש, במשיכת כתפיים, כאילו מישהו אחר במונית שיחרר נפיחה שקטה לחלל.
בגדול, קיוויתי ש"תל-אביב" נתפסת בלונדון כמו שהיא נתפסת על ידי ממשלת ישראל: לא כחלק מישראל.
אבל הם תמיד ידעו שתל-אביב היא בישראל, והם הגיבו באחת משתי דרכים: 1. שתיקה רועמת עד סוף הנסיעה. 2. הבעת אמפתיה ותנחומים, וכמה חבל שזה המצב, באמת, רק שייגמר כבר, שיבוא שלום, ושנגיע ליעד הארור תוך פחות מ-40 פאונד.
אף אחד עוד לא דרש ממני עדיין לעוף לו מהמונית, אבל יש לי סבלנות, אני יודע שממשלת ישראל עובדת על זה קשה ברגעים אלה ממש, ועוד יזרקו אותי ממוניות, ממסעדות, מבתי מלון, אפילו ממדינות.
אני מצורע עכשיו. כמו כל ישראלי בכל מקום.
אני לא מתבייש בהיותי ישראלי, רק מתפדח להגיד "ישראל" כששואלים אותי מאיפה אני, כי ברור לי ש"ישראל, אבל אני מתעב את הממשלה שלי, מבין שהמלחמה הזאת היא אירוע פוליטי אינסופי, מתפלל להחזרת החטופים ולפתרון מדיני כלשהו, ומצייר קווים אופקיים בשלשות על קיר חדר השינה שלי בספירה לאחור לקראת הבחירות הבאות" היא תשובה ארוכה מדי.
זה מוזר לי, להתפדח מהישראליות שלי – בעבר לא הייתה לי בעיה להגיד שאני מישראל בקול רם ולהיות מוכן גם לוויכוח, או דיון, או מה-שלא-יבוא מצד נהג מונית מתורבש, אבל עכשיו המצב שונה; עכשיו אני יודע מראש שהפסדתי בוויכוח, כי בהרבה רמות, הם צודקים. כן, 7 באוקטובר וכל הטרור שבא לפניו מצדיקים תגובה מקיפה; אבל לא, לא כל מה שבא אחרי 7 באוקטובר נעשה בשמי ובהסכמתי. למעשה, כבר הרבה זמן שהדברים שנעשים בשמי לא נעשים בהסכמתי בכלל.
אז אין לי, בשלב זה, שום טיעון מיידי לנפנף בו.
אני מעדיף לשתוק, אבל אז הם שואלים מאיפה אני, ו"מלטה" היא אולי התשובה הלא-נכונה הנכונה, אבל אני לא רוצה להיות ממלטה; אני רוצה הביתה. רוצה להיות מסוגל להגיד "ישראל" כמו שהייתי אומר פעם; בקול רם, ללא חשש או היסוס, כי עמוד השדרה הישראלי שלי נושא את עצמו בגאווה שאינה תלויה באישור חיצוני אלא בהכרה פנימית.
רק שכרגע הפנימית שלי מפונצ'רת, ואני רק פרט אחד בקבוצה גדולה של יהודים שנקלעו למצב אירוני: בעוד שבעבר יהודים מכל העולם רכשו דירות בישראל כדי לדעת שביום פקודה יש להם לאן לברוח, כרגע ישראלים רוכשים דירה בכל מקום בעולם כדי לדעת שביום פקודה יש להם לאן לברוח, אבל העולם נגדם, ותודה לממשלת ישראל ולתוכנית ההתנתקות שלה מהעולם.
עכשיו תראו; אני שומע את המצקצקים, את כל הישראלים שחזון המשק האוטרקי-ספרטני של נתניהו עושה להם את זה, שבעצם תמיד חשבו שלעזאזל העולם, שאנחנו טובים ממנו, שהעם הנבחר לא צריך שום בחירות נוספות, שנסתדר יופי, מי בכלל צריך אותם, אפילו הסיוע האמריקאי – שבזכותו לא התפגרנו לאורך כמה מלחמות – לא נחוץ, ועם לבדד ישכון, וזה אנחנו נגד העולם, והכל יש בארץ ומה שאין עדיף שלא.
מכיר את האנשים האלה.
לרוב מדובר באותם אנשים שיגידו לכם שאירופה אבודה, או מוסלמית כולה, אנטישמית כולה, לא מבינה מה הולך לבוא עליה, קר שם מדי – או חם מדי והם לא שמעו על מזגן! – והתורים לכל אטרקציה היסטריים.
ותסמכו על האנשים האלה, שמדי קיץ הם ייקחו את הילדים שלהם לאיזה אוסטריה קסומה או לונדון שוקקת (ויספרו חיג'אבים ברחוב כדי להוכיח לעצמם את הנקודה שאין להם), כי בתוך תוכם גם הם יודעים את האמת:
ישראל רוצה וצריכה להיות העולם, בעולם, כוח מוביל ומעורר השראה בעולם – אם לא אור לגויים, במינימום תאורת חירום לתועים – ואנחנו לא אמורים, או מעוניינים, להתבודד.
לא באופי שלנו להתבודד. לא באינטרס שלנו. הישראליות לא בנויה לזה, ישראלים הם חברותיים מדי, ואם יש דבר אחד שאנחנו שונאים זה להישאר מחוץ למסיבה. לא; אנחנו רוצים להיות הכי בולטים ושווים במסיבה, ובשנים הטובות שלנו, פה ושם, אפילו אירחנו את המסיבה.
ישראל מוכרחה לקחת חלק בעולם. להתקיים בעולם. לחיות עם העולם כנקודת ייחוס. "אין לנו תעודה אחרת מזו שישנה לכל האומות: לעבוד עימהן יחד", קבע הרצל. "אי-אפשר להיות אזרח מדינתנו בלי להיות אזרח העולם", קבע בן-גוריון. "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", קבע טל ברודי.
"אנחנו הולכים להיות סופר-ספרטה", קבע בנימין נתניהו.
אז תחליטו אתם איזו ישראל עדיפה. רק קחו בחשבון שלהגיד "ביורק? וואלה עוד מלעונה, לא הקליטה שיר טוב כבר 15 שנה, שתחרים אותנו בכיף" זה אולי נכון – אבל זה יהיה פחות נעים להיאלץ לפתוח חשבון סטרימינג אמריקאי כדי להמשיך לשמוע את ספרינגסטין או קולדפליי או סברינה קרפנטר ביום שגם הם יצטרפו לחרם.
לא יקרה, אתם אומרים? הלב שלהם איתנו? אל תהיו בטוחים. זה הלב שלנו שאיתם. הלב שלנו עם העולם המערבי שאליו גדלנו ונשאנו עיניים והוא המקום שאליו ישראל שייכת. העולם שאנחנו רוצים לחזור ולהיות בו ישראלים גאים. מישראל, כן.
ותעצור לי ברחוב קארנבי בבקשה.
