עד לא מזמן ישראלים וישראליות נתפסו בעולם כמשהו סקסי. היום זה השתנה ב-180 מעלות / הסדרה 'הנערים' ששודרה לפני שש שנים בהפקת HBO (שמתמקדת בסיפור חטיפת ורצח מוחמד אבו-ח'דיר) הייתה נקודת מפנה בקריירה ובחיים שלי. זה היה רגע לפני הקורונה, השתחררתי מהצבא וחודשיים אחרי זה עברתי לארצות-הברית וגרתי בניו-יורק יותר משנה. שיחקתי ב'ביקור התזמורת' והרגשתי שישראלים נתפסים בחו"ל בתור הדבר הכי מורכב, מעניין וסקסי. הייתה כמיהה גדולה ליצירות ישראליות. הרגשתי שהעולם פתוח, כפר גלובלי. היום ההרגשה היא 180 מעלות מזה, עם כל הדיבור על משק אוטרקי. אנחנו מדינה כל כך קטנה ויש בה כל כך הרבה אנשים שפרצו את הגבולות והגיעו לדברים פסיכיים. מהפינג פונג הזה עם העולם כולנו הרווחנו - גם ישראל וגם העולם, ועצוב לראות שהעולם שיצאתי אליו אחרי השחרור מהצבא הוא לא אותו עולם. עצומת האמנים בהוליווד שבה קראו להפסיק לעבוד עם יוצרים ושחקנים ישראלים מאוד העציבה אותי. המון אנשים שחתמו על העצומה, אני גם מעריץ. בדיוק שלחתי אודישנים לסרט אמריקאי גדול מאוד וראיתי שאחת השחקניות הראשיות שלוהקו אליו גם חתמה על העצומה. הבנתי שאין לי סיכוי.
מבאס מאוד.
מאוד. אני מקווה שיהיה טוב כאן, ואז נוכל להיות גם בטוב בחוץ. אני לא יודע הרבה על מדיניות ופוליטיקה, אבל אני כן מאמין שכשבן אדם רוצה להיות במערכת יחסים בריאה ולהוציא החוצה משהו טוב ונקי, הוא חייב להיות בטוב ובניקיון עם עצמו.
'הנערים' עוררה כבר אז סערה. איך לדעתך היא הייתה מתקבלת היום?
היום הכל סופר-נפיץ, כל אמירה וכל משפט מקבלים קונטקסט. 'הנערים' שנוגעת בבשר החי והמדמם וכבר אז הייתה לא קלה לעיכול, היום הייתה עוד יותר מורכבת לעיכול.
ב'בלאדי מורי' מתעסקים במה שאמור להיות כאן - החיים / זו הפעם הרביעית שאני נכנס לעונה שנייה של משהו שכבר הצליח. עשיתי את זה גם עם 'האחיות המוצלחות שלי', 'פלמח', ו'המפקדת' ויש תחושת אחריות. אתה אומר, וואו, זה הצליח, נורא אהבו את זה, עכשיו אני צריך לא להרוס. מנהיגת הספינה של 'בלאדי מורי' (שמשודרת ב-yes) היא סתיו אידיסיס שאת העונה הזו ביימה כשהיא בהיריון מתקדם, זה הרגיש כבוד להיות ברגע הזה בחיים שלה. היא מוכשרת, חריפה ורגישה וזה היה כתוב מצוין, אז היה רק צריך ללכת אחריה. זו זכות לעשות יצירה כזו בתקופה שבה הכל נורא פוליטי ונורא על המצב.
איך היה לשחק גיי?
בהתחלה חששתי מזה, אפילו שאלתי את סתיו 'את בטוחה?' כי אנחנו היום בעידן שגיי משחק גיי. כל פעם שאלתי את אלעד (אטרקצ׳י) שהוא הומו: 'זה לא יותר מדי? זה לא פחות מדי?' סתיו נתנה לי הזדמנות לייצג קהילה שהיא לא הקהילה שלי, והיה לי חשוב לייצג אותה בכבוד ובאחריות. כמובן ששאבתי השראה מכמה אנשים בחיי, אבל כל הזמן שאלתי את אלעד ובדקתי שזה מכבד. ניגשתי לזה באותה רצינות שבה ניגשתי לתפקיד של בחור ישיבה, אז הלכתי ולמדתי את רזי חיתוך הדיבור של תלמיד ישיבה מרוקאי מרמת בית שמש. אני מזמין את כולם לצפות בסדרה הזאת, גם כי היא מצחיקה וכיפית וגם כי היא מדברת על נושאים חשובים שמזכירים לנו את היומיום שאמור להיות פה, של התעסקות בחיים.
כל אחינו ואחיותינו חייבים לחזור מיד והמלחמה חייבת להיפסק / כשבני גילי גויסו ללחימה, אני לא יודע אם הם חשבו שהם יפגשו פנים מול פנים את האויב. היום ילד מסיים מסלול ומיד נשלח לגוב האריות. זה הזוי ומזעזע וזה חייב להיפסק. חייבים להחזיר את כל החטופים עכשיו. אני לא יודע מה עוד צריך להגיד ולזעוק. אני משחזר את כמות הפעמים שהייתי שם בכיכר וראיתי קרוב או קרובת משפחה של אחד החטופים והחטופות זועק מנשמתו, צורח בדם ליבו… אתה יוצא מהכיכר ואומר 'אולי הפעם זה יזיז משהו'. וזה כבר שנתיים לא מזיז. לא להאמין.
ב-7 באוקטובר איבדתי את חבר הילדות שלי, עמרי בלקין ז"ל / גדלנו יחד, היינו יחד בצופים. ילד מהמם שאהב מוזיקה, אהב את הים ואהב לצחוק. ב-7 באוקטובר הוא מיד זינק למילואים ונכנס לקיבוץ בארי. הוא הציל שם משהו כמו 30 משפחות ובאחד הבתים הוא נהרג. אחרי החגים הוא היה אמור להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל-אביב. אמא שלו נפטרה מסרטן כשהיינו בני 18, היא הייתה עורכת דין והוא רצה ללכת בעקבותיה. כשקיבלתי ב-8 באוקטובר את הידיעה על עמרי, נפלתי על הרצפה מכאב. מאז על כל שם של חלל אני משתדל להתעכב ולא לנרמל את זה, ונהיו כבר כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה פרצופים.
אמן היום לא יכול לשתוק / לפני כמה שנים הייתי יכול להגיד לך שאמן עושה את האמנות שלו וזה ממש תלוי בו אם הוא רוצה להגיד משהו שהוא לא על היצירה שלו. אני חושב שהמציאות מתהדקת לנו סביב הצוואר, וכל אמן, כל אדם בישראל, חייב להגיד את דעתו. לפעמים אני חוטא ומציץ בטוקבקים וזה כואב. איך יכולים להיות טוקבקים ארסיים על משפט כמו 'שכל החטופים חייבים לחזור הביתה, שחיילינו לא יהיו בסכנה ושהמלחמה הזאת תיגמר'?
"לפני כמה זמן ישבתי עם חבר והוא אמר 'אני רוצה שהכסף שלי יעשה כסף'. פתאום עצרתי ואמרתי 'וואו'. אף אחד מבני משפחתי או ממקורביי לא אמר את המשפט הזה מעולם, אולי אני צריך להתעורר רגע על החיים שלי"
אבא שלך, השחקן ששון גבאי, חתם על עצומת האמנים.
כן. אבא שלי הרבה שנים בחר להיות ממלכתי ואני חושב שהבחירה שלו להביע יותר את דעותיו מגיעה מאהבה ומדאגה למדינה הזאת, מתוך הרצון לחיות פה. הוא בנקודה בקריירה שלו בעולם שאם הוא היה מחליט להעתיק את חייו למקום אחר, הוא היה יכול לעשות את זה. כשהייתה לו עבודה ממושכת בארצות-הברית, הוא כל הזמן אמר 'הבית שלי זה ישראל', למרות שהוא לא נולד פה. הוא ואמא שלי אוהבים את המקום הזה ונלחמים עליו. אני גאה בו על המהלך הזה (חתימת העצומה) וגאה בו על כל דבר שהוא עושה נקודה.
בתור הבן של אבא שלי, הבנתי מגיל מאוד צעיר שאם אני בוחר להיות שחקן, אז לא פחות ממפיל לסת / אם אני עושה את זה, אז עד הסוף. גדלתי באקלים מדהים של אהבה לאמנות. למדתי בבית ספר לאמנויות בתל-אביב וההורים שלי, החברים שלהם והבית שלנו היה תמיד מלא אמנות. גדלתי מאחורי הקלעים של תיאטרון בית ליסין, שם אבא שלי שיחק, זו הייתה ילדותי. למדתי לשחק טאקי בצד הבמה עם השחקנים, אני זוכר רגעים קסומים של רבע שעה לפני סיום ההצגה שנותנים לי פתק ובו כל שחקן כותב לי מה הוא רוצה בפיתה. הייתי יורד לפלאפל פרישמן ומביא לשחקנים.
תן שמות, מי סינג'ר את הילד?
יונה אליאן, מיה דגן, ליאור אשכנזי. ליאור גידל אותי, אני חייב לו המון ואני חושב שהוא צריך לקבל פרס ישראל על כך שהוא כבר שנתיים מנחה בכל שבת את העצרת להחזרת החטופים. זה לא מובן מאליו. הוא הישראלי היפה. הוא ואבא שלי החברים הכי טובים למרות שיש ביניהם פער של 20 שנה. לפני שנולדתי הם שיחקו יחד בהצגה 'מי מפחד מווירג׳יניה וולף', וכשנולדתי הוא הביא לאמא שלי שווארמה לאיכילוב. הנה, הפיתה כמוטיב חוזר של הישראליות.
לא בדיוק היה סיכוי שתהיה עורך דין.
תשמעי, אנחנו חמישה אחים ואחיות, כולנו עוסקים במקצועות חופשיים. אבל לפני כמה זמן ישבתי עם חבר והוא אמר 'אני רוצה שהכסף שלי יעשה כסף'. פתאום עצרתי ואמרתי 'וואו'. אף אחד מבני משפחתי או ממקורביי לא אמר את המשפט הזה מעולם, אולי אני צריך להתעורר רגע על החיים שלי.
היום אני בזכות עצמי / בשנות ההתבגרות הייתי בסערה, הרגשתי שתמיד אומרים הבן של, שאני לא עצמי. כשסיימתי את בית הספר לאמנויות בכיתה ט' ונבחנתי לעירוני א', הלכתי עם שם המשפחה של אמא שלי ושיקרתי לגבי מה שההורים שלי עושים. אמרתי שאבא שלי עובד בעירייה. אבל ברגע שנהייתי בשלום עם עצמי, וקיבלתי סטמפה של 'אתה שווה משהו' - בגיל 20 וקצת ב'הנערים', ושנתיים אחר כך כבר שיחקתי ב'ביקור התזמורת' בברודוויי, זה פתר לי את העניין הזה.
לשחק גיי? בהתחלה חששתי מזה, אפילו שאלתי את הבימאית 'את בטוחה?' כי אנחנו היום בעידן שגיי משחק גיי. ניגשתי לזה באותה רצינות שבה ניגשתי לתפקיד של בחור ישיבה, אז הלכתי ולמדתי את רזי חיתוך הדיבור של תלמיד ישיבה מרוקאי מרמת בית שמש
ב'ביקור התזמורת' שיחקת לצד אבא שלך.
נכון, ומה שעברנו שם היה ללמוד לא רק איך להיות אבא ובן, אלא גם קולגות וחברים. היינו עושים דרינקים אחרי ההצגה, פרמיירות, כיף ביחד. היום אני וההורים ממש חברים טובים. יש להם קשר ישיר עם החברים שלי. אמא שלי ונעמי (אהרוני גל, הזמרת נונו) יושבות לקפה ואומרות לי, 'אם אתה רוצה אתה יכול להצטרף'.
'נונו', נעמי אהרוני גל, שינתה את עולם הפופ הישראלי / הטייטל שלי זה המנהל האמנותי שלה, מצלם לה את הקליפים ואת המופעים בלייב, אפשר לומר שאנחנו שותפים. כמובן שהיא המנהיגה, כותבת את המילים והלחנים. גדלנו יחד, אנחנו חברים כבר 17 שנה, ממש אחים. אני חי ונושם איתה את הפרויקט הזה. זה התחיל מסתם דבר כיפי של חברים: היא השמיעה לי איזו סקיצה שהיא הקליטה אחרי פרידה, השיר 'בנים', ושאלה אותי 'מה אתה חושב על זה?' אמרתי 'יאללה, בואי נצלם איזה קליפ'. מה ידעתי? לא ביימתי קליפ אחד. הייתה קורונה, היינו משועממים, היה לנו חבר שלמד קולנוע ולקח מצלמה וירדנו כולנו לאלנבי. נעמי כותבת שירים מחוננת, היא זמרת יוצאת דופן, מוזיקאית, אמנית בכל רמ"ח אבריה. 'בנים' יצא לפני ארבע שנים ומאז היא עשתה כאן ועושה כאן היסטוריה. אני חושב שהיא שינתה את עולם הפופ הישראלי ואת כתיבת שיר הפופ הישראלי.
באיזה מובן?
ההומור, החריפות, הסלנג, ההיבריש הזה של העברית-אנגלית. זה שיש דברים שאני לא יודע איך להגיד אותם, אבל בתור מישהו שחי את הדבר הזה שנקרא נונו, צריך להגיד דברים שהם ׳נונואים׳. היא לקחה את המגושמות ואת הקלמזיות שיש בחיים היומיומיים. לפניה שירי פופ היו 'אני יפה, אני מלכה, אני מדהימה' ונעמי באה ואמרה 'מרגיש לי שאני לא טובה עם בנים', 'הפסדתי בסיפור הזה, יצאתי גוליית'. היא הביאה את המוזרות לפופ, ומעבר לזה היא חברת נפש ומתנה לחיים שלי.
אהבה מגיעה כשאתה באמת אוהב את עצמך / פגשתי את אלזה, בת הזוג שלי, בתקופה בחיים שבה היה לי ממש סבבה עם עצמי. לא הייתי במרדף ואז זה הגיע. אני אוהב ומעריץ אותה. גאה להגיד שהיא אשתי. היא לגמרי הישראלית היפה, גם חזותית וגם פנימית. היא נולדה בצרפת, עלתה כשהייתה קטנה וגדלה בחיפה. היא הייתה שבע שנים קצינה בדובר צה"ל. במלחמה היא עשתה יותר ממאה ימי מילואים כדוברת של חמ"ל נפגעים, וכיום היא הדוברת של איכילוב. היא קיבלה לא מעט חטופים לבית החולים וכל כולה בזה. היא מתמודדת עם דברים לא פשוטים ויש לה יציבות מעוררת השראה. אנחנו כבר לגמרי חושבים על ילדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
