המקום הזה לא נורמלי / אנחנו עוברים קשת שלמה של רגשות בשעות - מכעס, לייאוש לאושר. מהרגע שהכריזו על העסקה הייתי בכיכר כל הלילה. חזרתי בבוקר ופתאום התחיל לרדת גשם והכל נראה הזוי. לפני שנתיים, כשהתחילה המלחמה, שרנו ב'ארץ נהדרת' עם שלמה ארצי את 'יותר מזה אנחנו לא צריכים' ועכשיו שוב השיר התנגן לי בראש. הגשם בעיתו ולשוב ולראותו.
ומה יהיה עכשיו, נחזור לבלגן של ההפיכה המשפטית?
אני חושב שלא. אנחנו בשנת בחירות, אז אני מניח שהדברים קצת יותר יירגעו. כולם כל כך רוצים שקט, כולם כל כך רוצים לחזור לאיזו נורמליות ושפיות. קשה לי לחשוב על היום של מחר, אני עסוק בהחזרת החטופים אחרי שנתיים של צעקות.
אני מכיר יותר אנשים שבורחים לפה מאשר שבורחים מפה / אני לא יודע עד כמה ישראלים באמת יצליחו להסתדר בחו"ל במצב הנוכחי, לא בשל יהדותם אלא בשל ישראליותם. אני מכיר יהודים שבורחים כרגע לארץ מצרפת כי מתנכלים להם בבתי הספר, אז אני חושב שמי שיברח מפה יגיע למציאות לא פחות רעה.
בראיון לפני כחצי שנה, אמרת שאין פה דמוקרטיה יותר אלא דיקטטורה.
אמרתי דברים מתוך כעס. אם לזה יש 5 שלבים, אז היום עברתי שלב ואני כבר לא שם. אבל אין ספק שסיום המלחמה הכרחי, המדינה לא באמת מתפקדת. תראי את הפקקים, את התשתיות, את נותני השירותים, את המוסדות הציבוריים - שום דבר לא מתפקד בדרך שבה הוא אמור לתפקד, כי חלק היו במילואים, לחלק הילד בעזה, חלק נמצאים באבל. כל עוד האירוע הזה התגלגל, לא היה אפשר להמשיך באמת.
כמי שהנחה את העצרות בכיכר החטופים, הרגשת סיפוק כשטראמפ הזכיר את ההפגנות? הייתה הבנה שזה היה שווה את זה?
אני מודה שאני באירוע בלי קשר לאם זה אפקטיבי או לא. אם זה השפיע או לא השפיע, זה ימים יגידו.
הרגשת שכאמן מפורסם יש לך מחויבות להתבטא?
לא ואני גם מבין את אלו שבוחרים לשתוק, אני לא שופט. אני לא הייתי בכיכר כי אני שחקן. התגלגלתי לתוך הדבר הזה והמשכתי כי ראיתי מה זה עושה למשפחות לראות שמדי שבוע באים אנשים. אני לא יודע כמה השפעה באמת יש לשחקנים או לאמנים על המציאות. שיקום האמן שאמר "די למלחמה" או "בחירות עכשיו" וכולם שמעו לו.
יש הבדל קטן אבל משמעותי בין הפגנות לעצרות / אנחנו לא הפגנו נגד, אלא הבענו תמיכה במשפחות החטופים. לא ראו אותי בקפלן. אני בא להביע תמיכה במשהו שאני חושב שכל הציבור הליברלי מסכים איתו, ללא קשר לימין או שמאל. רוב משפחות החטופים היו בכלל "ביביסטיות". אני לא חושב שהן הפכו להיות שמאלניות או שמישהו מהן מעוניין עכשיו להחזיר את השטחים. בסוף זה משהו אישי - זה קרה במשמרת של מי שנמצא עכשיו בשלטון, אז הכל מופנה אליו.
אתה מרגיש שאתה משלם מחיר על זה?
לא שאני יודע. יכול להיות שמאחורי גבי לא מעוניינים בי לקמפיינים או להפקות מסוימות כי אני כל שבת בכיכר, אבל זה לא מגיע אליי. כרגע לא חסרה לי עבודה, אני משחק עכשיו בשלוש הצגות, 'שאול', 'להציל את איש המערות', וחוזר לבית ליסין לשחק את סליירי בהצגה 'אמדאוס'. הכל בסדר.
הורדתי הילוך רק כשזה הגיע למשפחה שלי / אחרי שהסרט 'פוקסטרוט' זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, ב-2017, מירי רגב, שהייתה אז שרת התרבות, קמה בצעקות להחרים את הסרט בגלל שלטענתה הוא פוגע בשמו הטוב של צה"ל. זה היה אחרי שהיא אמרה בראיון שהיא מעולם לא קראה צ'כוב, אז בתגובה אמרתי שאם היא הייתה קוראת צ'כוב, היא הייתה מבינה מה זו אלגוריה. מאותו רגע הפכתי להיות כמו גרבוז למזרחים. הבמאי שמוליק מעוז ואני היינו צריכים ללכת עם מאבטחים. הייתה מתקפה מאוד מתוזמרת עלינו. אמנם חלק היו בוטים, אבל כשאת יודעת שמדובר גם באנשים ממש, זה הופך להיות מפחיד, כי הם יודעים איפה את גרה ואיפה הילדה שלך לומדת וזה מלחיץ. לדעת שמישהו יטריח את עצמו כדי לבוא ולהסתכל עליך משחק בגינה עם הילדה, עושה לא טוב. היה ברור שמישהו איבד פרופורציה. לצורך העניין, הורדתי את הראש.
ועכשיו לא קיבלת איומים כאלו?
ממש לא, כי אני לא בבגין והרבה אנשים מבינים את זה.
היו לך גם אמירות נגד הממשלה.
כי מה לעשות? את מי אני יכול להאשים ברצח ששת המסכנים האלה במנהרה? הם מתו כי הם היו צריכים לצאת הביתה ומישהו מנע את היציאה שלהם. יש מישהו שאחראי.
היום אתה יותר זהיר במילים שלך?
אני פחות אעורר מהומות. אם יש לי משהו להגיד, אני אגיד אותו, אני לא אתבייש, אבל אני לא אצור פרובוקציה בכוונה. העלו אותי על הגריל ב'פטריוטים' בערוץ 14 לפני כמה ימים וזה באמת החזיר אותי קצת לתקופה של 'פוקסטרוט'. ישר אחרי זה קיבלתי הרבה תגובות לווטסאפ וברשתות החברתיות. ממש ציטוטים מדויקים של מה שאמרו בתוכנית, אולי אפילו אנשים לא ראו את זה, רק הביאו את הציטוטים משם. אבל זה כבר לא מפריע לי, אני לא לוקח את זה ללב. אפילו להפך - גזרתי את התגובות ועשיתי מזה פוסט נחמד.
אין זמן נכון או לא נכון כדי לצלם יצירה על 7 באוקטובר / קטונתי מלדעת מה מטרגר אנשים, אבל המיני-סדרה 'שחר אדום' (שמשודרת ב-yes) לצורך העניין, לקחה אירועים מאוד ספציפיים. היא לא סדרה שמתיימרת לנתח או לתת איזה מבט מהצד, שאת זה באמת מוקדם לעשות. היא מציגה כמה סיפורים אישיים שקרו ושמה עליהם זרקור. הסדרה מראה איזה אנשים גיבורים יש פה, גם אם הדרך שבה הם התגלו עקומה.
צילמנו את הפרק שבו השתתפתי כשברקע היו פיצוצים מעזה, ואני, מתוך אינסטינקט, התכופפתי בכל פעם ששמעתי פיצוץ. החברים בקיבוץ היו צוחקים עליי, כי זו הרוטינה שלהם. בכלל, זו הייתה חוויה עוצמתית לצלם בעוטף – הייתי שם לפני כן, אבל עכשיו צילמנו ממש במקומות שבהם התרחשו הדברים וזה היה מוזר ומורכב. מצד שני, זה היה כיף. אני אוהב לעבוד עם הבמאי עודד דוידוף, כי הוא נותן לשחקנים לפעול לפי ההבנה שלהם ואיכשהו בסוף זה נראה מאוד מדויק.
אני לא חושב שצריך לעשות חרמות בתרבות / זה לא תפקידה של האמנות, הפוך – התרבות אמורה להיות מחברת. אני מבין סנקציות, אבל לא לראות סרט רק כי הוא ישראלי או לא לשתף פעולה עם ישראלים זה מאוד קטן בעיניי. אני גם לא מעורה בעצומת האמנים בישראל ואין לי מושג מה נכתב בה. אני גם לא חושב שכולם ידעו על מה הם חותמים. לא חתמתי עליה בגלל שאני מסכים או לא מסכים איתה, אלא בגלל שאני לא חותם על עצומות באופן כללי.
פעם חשבתי שבגיל 50 ייגמרו העבודות / אבל הגעתי לשם וזה כבר לא נראה כמו הסוף, למרות שבגדול זה כן הסוף. אני באמת עובד פחות, אבל לא בגלל הגיל אלא מתוך בחירה. אני כבר לא מדווש בירידה. פעם הרגשתי שאני רוצה להספיק הכל, לעשות הכל, להיות בהכל. כשאתה צעיר יש לך מוטיבציה. אבל יש שלב שדי, זה בסדר לא להיות בכל מקום כל הזמן.
אני גם עושה יותר תפקידים קומיים, אני לא לוקח את עצמי ברצינות ואני גם חושב שדרך קומדיה, או יותר נכון דרך צחוק, אפשר להעביר יותר. זה לא אומר שעכשיו נעשה סרט מצחיק על 7 באוקטובר, אבל אני עובד עכשיו על קומדיה שחורה על בחור פוסט-טראומטי, כי אני חושב שיש משהו בדרך שבה אני מנסה להעביר את המסר, ממקום הרבה יותר קליל ופשוט ולא רציני, שמחליק יותר טוב בגרון.
הסרט נוצר כתוצאה מ-7 באוקטובר או שהוא נולד עוד קודם?
הוא נכתב לפני, ללא קשר. טל מילר ונור פיבק כותבים את התסריט ואני אמור לביים. הוא לא נוגע במלחמה ספציפית. לא חסרות מלחמות. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה, כולם פה פוסט-טראומטיים.
ואתה? בעבר סיפרת על חוויות קשות שעברת כחייל באינתיפאדה הראשונה.
לא תשמעי אותי אומר שאני פוסט-טראומטי. אני חושב שזה עניין דורי, שאז לא קראו לזה פוסט-טראומה. לנו עוד לא היו פסיכיאטרים וכדורים ופסיכולוגים, זה לא היה באופנה, אז טיפלנו בעצמנו, בעיקר בדרך של הדחקה. שמים את זה איפשהו בפנים וממשיכים כרגיל. ברור שזה מתישהו מתפרץ, תמיד יש איזה טריגר. אצלי זה היה כשדיברתי על זה בכתבה בכאן 11 לקראת עליית הסדרה 'אינתיפאדה' של בן שני ושי להב. פתאום הכל צף. אבל הייתה הרבה הדחקה בדור שלי.
מה אתה חושב על איך שמטפלים בפוסט-טראומטיים היום?
בסופו של דבר המדינה כן סוציאליסטית במובן הזה שדואגים לפוסט-טראומטיים בצורה כזו או אחרת, אבל זה לא מטופל מספיק טוב כרגע, אין באמת מספיק משאבים. מתחילת המלחמה התאבדו עשרות אנשים מפוסט-טראומה. אסור לדבר על זה, שזה קשקוש בעיניי. מפחדים לשבור את המורל, אבל איך אחרת יידעו לזהות את הסיכון?
אני פוחד להיות פתטי / כשנכנסתי לתיאטרון הסתכלתי על המבוגרים וחשבתי כמה הם לא מבינים ושאנחנו המצאנו את העולם מחדש. אם הם ניסו לדבר בשפה שלנו, הם נראו לי פתטיים, ואם הם נשארו עם השפה שלהם, הם נראו לי ארכאיים. אז עכשיו זה שם אותי במקום שבו אני כל הזמן ער לשינויי שפה ולאופנות ולטרנדים. אני מסתכל על זה, חשוב לי להבין מה קורה. ומצד שני, אני לא מיישר עם זה קו כדי לא לצאת עלוב. למשל, אני מאוד אוהב את טיילור סוויפט, ועדיין, אני לא יכול לשיר שירים שלה ברחוב, כי זה ייראה מגוחך. בעיני הבנות שלי אני אהיה האבא המפגר הזה.
ומה הן חושבות על מה שאתה עושה?
הן רגילות שזה אבא שלהן, אבל למשל הגדולה לומדת עכשיו קולנוע והיא לא ראתה את 'חתונה מאוחרת'. היא יודעת מה קורה בסרט אבל בוחרת שלא לראות.
היה גם את השער המפורסם שבו הצטלמת בעירום לצד איתן פוקס.
זו הייתה פרובוקציה כי זו הייתה תקופה אחרת מבחינת המעמד של גייז. זו לא הייתה התקופה האפלה של האייטיז, אבל גם לא היום שיש פסטיבל סרטים וכולי. בדיוק התחילה היציאה מהארון, ובשער כזה יש אמירה.
פעם הייתי אובססיבי לטוקבקים / אבל אז שמתי לב שאת אותם דברים שהיו כותבים עליי בתגובות באתר אחד, היו כותבים עליי גם באתר אחר, מילה במילה. הבנתי שזה בוטים, או אותו קומץ אנשים, וזה הרגיע. בגלל זה גם יצאתי מפייסבוק. באיזשהו שלב האלגוריתם שלי התחיל להביא רק דברים שהם רעל. לפני כמה זמן מישהו ברחוב ביקש ממני להצטלם איתו, התחלנו קצת לדבר ואז הוא אמר לי, "אתה יודע, פעם כתבתי עליך דברים לא טובים, אבל אתה דווקא בסדר".
