נורי / מתוך האלבום: בית פתוח חלק א'
כשנורי הבכור שלנו היה בן שנה וחצי הוא נפל לי משידת ההחתלה. הייתי מאוד נסער, ואחרי שהוא נרדם כתבתי את השיר. שיר של בן אדם שכרגע נפל לו משהו מאוד יקר מהידיים. כשכתבתי את השיר הזה יובל אמרה לי, "תקרא לו בשם אחר". היא לא רצתה להפיל על נורי את התיק הזה, לא ידענו מה יהיה גודלו של השיר.
איזה אבא אתה?
אני מקווה שאני אבא משתפר, כי זה תפקיד שלא בא לי בטבעיות בכלל. לקח לי זמן להבין את זה. לקח לי
גם זמן להבין למה זה לא טבעי לי. אני בן יחיד להורים שמאוד השקיעו בי מצד אחד, מצד שני הם השקיעו בחריץ מאוד מסוים באישיות שלי ובסט הכישורים שלי: אני גודלתי כמוזיקאי מצטיין. התיכנות שלי היה להתרכז במשימה מאוד מסוימת ולהבין שזה קודם להכל, לנגן על פסנתר קדם לכל דבר אחר. אז אני זוכר את הבהלה, את החרדה של "מה יהיה עם האמנות שלי". אני עד היום מתמודד עם זה. לפני יומיים הפגנתי אבהות מאוד רעה, לפחות בעיני עצמי. התפרצות זעם, משהו שבחשבון הנפש של יום כיפור אמרתי שאני לא אעשה יותר אף פעם ויומיים אחרי זה עשיתי. זה מלווה כמובן בהמון אשמה. יום אחרי זה פיניתי חצי יום בשביל לעשות בקרת נזקים לדבר הזה וזה היה הדבר הכי כיף בעולם. ברגע שאתה עם הילד שלך לא תוך כדי שאתה רוצה לעשות משהו אחר, הכל קורה יותר טוב. הכל.
הם מתביישים בך לפעמים?
לבן הקטן שלי זה סוג של אינסטינקט להתבייש בי, לעקוץ אותי. רק אתמול אמרתי לו "התגעגעתי אליך" והוא אמר לי "אני לא". צחקתי, והוא אמר "אני רציני אבא". הם גם מפרשים את ההתנהגות של יובל ושלי כהתנהגות שמנסה להיות מגניבה. נורי הכי מתבייש בי כשאנחנו בעולמות הספורט. הוא משחק כדורסל, אני מתחת לכל ביקורת, וכששיחקנו לפני כמה ימים ראיתי שהוא מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן כדי לוודא שלא רואים אותי. זה היה חמוד. הבנתי אותו.
איקאה / מתוך האלבום: תרגיל בהתעוררות
נכנסנו לאיקאה, וזה לא דימוי, נגד התנועה. נכנסנו דרך היציאה כי היה תור. אני לא גאה בזה, אבל כך היה -עברנו את כל החוויה במהופך. חטפתי שם סוג של התקף חרדה. זה שיר על פחד מהתברגנות, כמובן. אני לא שר אותו הרבה. כשאנשים אומרים לי שהם אוהבים אותו אני שמח אבל מופתע, כי הוא קצת כמו ריהוט מאיקאה. מעט מודבק, הפרמיס שלו קצת צועק את עצמו, מין רהיט שהרכבתי ואני יכול להסתכל עליו בחיבה אבל אני לא יודע כמה שנים אני אישן עליו. אני לא שר אותו כמעט, רק כשמישהו מבקש אותו מהקהל.
יש משפט אחד בשיר שאני אוהב: "מה שאמרת לי לפני יומיים אני לא יכול לשכוח את זה", איזה עלבון שצף תוך כדי הדבר הזה, איזה רצון לברוח, לא רק מהסיטואציה, אלא מהאדם הזה שאיתך. ההבנה שאפילו את ההתחייבות הלא-מאוד מחייבת הזאת של לקנות רהיט לטווח קצר, לא בטוח שאתם יכולים לעשות יחד. שעד כדי ככה אתה לא יודע אם זאת אהבת אמת.
יובל ואני בטנגו הזה מאז ומתמיד, ותמיד נהיה. ככה הזוגיות שלנו מתנהלת. לקח לי זמן להבין שזה ריקוד שאני שמח לרקוד איתה. לא במובן הזה שאנחנו בוחרים אחד בשני כל יום מחדש. זה לא קורה, אנחנו בוחרים אחד בשני פעם בכמה זמן, עד לפעם הבאה שהאדמה רועדת מאיזושהי סיבה. זה לא חייב להיות רק הדברים הרגילים, זה גם יכול להיות מלחמה, התבגרות או סתם בלאי סביר ובלתי סביר של זוגיות ארוכת שנים. ולצד זה יש גם את ההנאה. 18 שנים יחד זה המון זמן, בטח בברנז'ה שבה שנת נישואים נספרת בשנות כלב.
איך עושים את זה?
לדבר אחד עם השני זה כמובן מכריע. אני אדם נוטר ונוקם, אבל לשמחתי יובל לא. כששאלו את השאלה הזאת
את אשתו של ג'ורג' האריסון, שהיה שובב לא קטן, היא אמרה: הסוד הוא לא להתגרש.
טיפ טוב.
זה טיפ טוב אם אתה רוצה להתעקש על זה.
ואתם מתעקשים על זה.
כן, אבל כל פעם בוחנים את זה מחדש. הנחת היסוד שלנו היא שאנחנו עשויים להיפרד. נפרדנו וחזרנו במהלך השנים האלה. אז העניין הזה של "לא מתגרשים" זו דרך מצחיקה קצת להגיד שזאת אפשרות, היא יכולה לקרות, אבל לא כל כך מהר. ברגע אחד פתאום הבן אדם הזה מולך
- מהבן אדם הכי קרוב אליך הופך להיות אדם זר, וזה לא דורש אירוע דרמטי. לא הסתכלת, לא שמת לב, ופתאום אתה לא מבין איך אתם קשורים. זה גם יכול להיות כלפי עצמך. יש רגעים שבהם זה נראה גשר שרוף לחלוטין שלא יהיה ניתן לעבור אותו, ולפעמים, סליחה על הקלישאות, זה דורש אמונה. זה דורש גם הכרה בהיסטוריה של הקשר. שזה קרה, הזרות הזאת כבר הייתה מנת חלקנו. חזרנו ממנה. לא חייבים להיות ביחד, אבל חייבים לבדוק את האפשרות. על סמך היכרות מרובת שנים עם עצמי, אני יודע שבלהיות גרוש, פרוד, תלוש מהמשפחה שבניתי יש גם ממד אסוני. עם כל זה שאני בן אדם חרדתי, עצור במובנים מסוימים, מלא גבולות, אני גם בן אדם פרוע שזקוק לגבולות ברורים. בשבילי לצאת מקשר משפחתי, זה משהו שאני מפחד ממנו בצדק. מדי פעם אנחנו אומרים "אז מה, אנחנו נשארים כי אנחנו מפחדים?" גם. כן, בהחלט. זה דבר שצריך לפחד ממנו. אם יש דבר אחד שאני מרגיש לכל אורך השנים האלה עם יובל זה שהקשר הזה לא משעמם אותי.
המאהב של אשתך/ מתוך האלבום: בית פתוח חלק א'
אחד השירים שלי שאני הכי גאה בהם. אני לא שומע מוזיקה של עצמי, אין לי את הדבר הזה חס וחלילה, אבל אם יש שיר אחד שלי שאשים פעם בכמה זמן בשביל לשמוע אותו להנאתי, זה רק השיר הזה.
השאלה שהכי הרבה שואלים אותי על השיר הזה היא "קרה או לא קרה?" הרבה דברים בשיר הזה קרו והרבה דברים בשיר הזה לא קרו. יש בו גם פנטזיה, גם פחדים, וגם דברים שקורים לזוג ותיק. בלי להיכנס לפרטים יותר מדי, אנחנו אנשים מבוגרים שמבינים שההתאהבות לא מפסיקה. יש לה רמות ויש לה דרגות, והיום אני גם מקבל אותה בחשדנות המתבקשת. יובל עודדה אותי להקליט אותו ולהכניס אותו לאלבום, חשבה שהוא ממש טוב. בחוזה שלנו, הכתוב והבלתי כתוב, זה מה שאני עושה. שם יש לי חופש מוחלט להיות ולכתוב על כל מיני דברים, וזה כולל גם רגעים כאלה שיכולים לשים אותה חשופה לדברים שהיא לא הייתה בהכרח בוחרת בהם. בכתיבה אני יכול להתמודד עם הפחדים שלי, להתבונן בהם בזהירות המתבקשת. זו זכות שאני מתעקש עליה.
אריק / מתוך האלבום: שלומי שבן
כשהשיר יצא הוא הושמע ללא הפסקה והיה להיט גדול. הייתי בן אדם מאוד צעיר, זה הרעיד את עולמי, וכל הדיונים סביב "מי הוא אריק האמיתי" טילטלו אותי. מי שזה נכתב עליו יודע שזה כתוב עליו, כל מיני אנשים שטענו שזה נכתב עליהם יודעים שזה לא נכתב עליהם, וכל הנוגעים בדבר כבר התחתנו עם אנשים אחרים ויש להם התבאסויות משלהם. כתבתי אותו בשביל לעודד את עצמי. הרגשתי מושפל, שמשהו לא בסדר בסיטואציה הזאת אבל שזה מגיע לי, ולכן יש בשיר הזה גם איזשהו אלמנט של הומור. הוא חשף אותי מאוד במלוא מובן המילה, והייתי צריך להיאבק המון שנים כדי להוכיח שיש בי עוד צדדים. יש משהו מעצבן בשיר, ידעתי את זה גם כשכתבתי אותו, זה חלק מהעניין - האובססיה הזאת של 'אל תדברי על אריק'. אני יכול להבין שכשאנשים שמעו אותו או שומעים אותו עד היום, הם שואלים "מי זה הנודניק הזה?" הוא כבר בן 25 ואני מאוד אוהב לשיר אותו בהופעות. אני יכול לשיר אותו בזעם, בנפסדות, כמו תינוק מגודל, כמו גבר-גבר, כל מיני וריאציות שעוזרות לי להתחבר אליו מחדש. לאורך השנים היו לי מפגשים לא נעימים עם אנשים שקראו להם אריק, כי כשהשיר הזה היה בשיא הלהיטות שלו כנראה לא היה נעים להיות אריק. אני מניח שגם הייתי האריק במערכת היחסים של מישהו אחר. הרי מה זה אריק? זה האדם הזה שברקע, המאיים, וזה גם הרעיון של מי היה לפניי, מי אני, מי יכול לבוא ולתפוס את מקומי.
מותק את אצלי בראש / מתוך האלבום: עיר
בגלל שהוא שיר לא מאוד ידוע של בוב דילן, אני מניח שיש אנשים חושבים שאני כתבתי אותו. הלוואי. תירגמתי אותו גם כי היה לי המון זמן פנוי והיה לי משעמם, וגם כי רציתי אותו לעצמי. הוא דייק איזה סנטימנט, כמו שמשוררים גדולים עושים; את העניין העקרוני של מי שמופיעה במחשבה, אבל לא למטרה מוגדרת. הוא לא רוצה לחזור אליה, "אין לי מה לומר לך", "אין לי מה לבקש ממך". זו תחושה שבשבילי היא קיומית, אפילו לא כלפי מישהי מסוימת. לפעמים אני מרגיש שיש איזו מישהי שהמצאתי שאין לה פנים ואין לה שם והיא מישהי שכשהייתי ילד חשבתי שאפגוש ואתאהב בה ולא פגשתי בסוף, ואליה אני מתגעגע, לה אני כותב שירים ואותה אני מחפש כשאני הולך ברחוב. היא לא תגיע אף פעם, האישה הגדולה מהחלומות. והסנטימנט השני היותר-יפה זה שבסוף הוא אומר לה, "הלוואי שהיית יכולה לראות את עצמך, כמו שאני רואה אותך במחשבות שלי".
אתה רומנטי גם במציאות?
בתודעה שלי אני מאוד רומנטי, אבל הופתעתי לגלות שזו לאו דווקא החוויה מלהיות איתי.
מנגן בפסנתר בבית?
בשנים האחרונות קשה לי נורא לנגן בבית כי תמיד מישהו מבקש שאפסיק. כשהילדים היו קטנים הם היו סוגרים לי את המכסה על היד. חשבתי שזה רק הילדים שלי, אבל גיליתי ממוזיקאים אחרים שזה דבר שקורה, שטורקים עליך את המכסה. כן יצא לי לכתוב ליובל, ולא רק ליובל, שירים שלא פורסמו. אלה רגעים רומנטיים, או לפחות רגעים שבהם אני מתרגש מסוג התקשורת שיכולה להיות בין שני אנשים יוצרים.
היופי שלך מכאיב לכולם / מתוך האלבום: תרגיל בהתעוררות
בתור בן אדם שלא גדל בעולם הזה כאיש יפה, בטח לא כאישה יפה, הדבר הזה תמיד ריתק אותי. נמשכתי לזה לא רק משיכה פיזית, אלא משיכה קיומית. איך זה מרגיש להיכנס לחדר ולדעת שיש לך את הדבר הזה, שאתה איש יפה. יצא לי להיות לא מעט במחיצת אנשים כאלה ונשים כאלה, ואני חי עם כזאת. השיר הזה מזהה את העול שיש בדבר הזה, ב"נכס" הזה שעובר עליות, מורדות, הוא במצב תמידי של שינוי ולא תמיד לטובה. הרבה אנשים אומרים לי "אתה משתבח עם הזמן", ואני יודע שאני משתבח עם הזמן כי התחלתי ממקום מאוד נמוך. כשבן אדם מתחיל עם דבר כזה ביד הוא במצב הרבה יותר דפנסיבי, ויש לי הזכות לצפות בזה, לראות את המבט בראי בבוקר, את הבחינה המתמדת הזאת של איפה הנכס הזה, איפה התכונה הזאת נמצאת היום? הרעיון שזה מכאיב לכולם מצא חן בעיניי, כי זה מכאיב למי שחושק בזה, זה מכאיב למי שמחזיק בזה, וזה מכאיב לגבר שכותב את זה כי זה מזמן את כל חיות הטרף האלה שבכל רגע יכולת לגנוב לך את הדבר היקר הזה. אהבתי את הרעיון הזה של לקחת משהו שהוא תכונה חיובית מובהקת ולהבליט רק את הכאב שהוא מייצר, כי הוא מייצר המון כאב. ויש שם איזו הבטחה שביום שהוא ילך לא רק שלא אעזוב אותך, אלא אתפוס אותך יותר חזק. האמנתי בזה ואני מאמין בזה גם עכשיו.
כנען (12 המרגלים) / מתוך האלבום: בית פתוח חלק א'
כתבתי אותו בלילה אחד, בסגר הראשון של הקורונה על גיטרה. תוך כדי שכתבתי אותו לא ידעתי על מה הוא, לא הבנתי מה אני רוצה. אלה השירים שהכי כיף לכתוב. חוויית הכתיבה שלו הייתה מאוד חזקה: כתבתי, הרגשתי תקוע, הלכתי לישון, לא נרדמתי והבנתי שאני חייב לקום עכשיו ולהמשיך בגלל שיש רגע שצריך לנצל. יום אחרי זה הילדים קופצים על טרמפולינה, אנשים מדברים איתי, אני מסתכל עליהם, וכל הזמן כותב את השיר בראש. אני אוהב להיות בתוך שיר. זה הצד החיובי של כל מיני חלקים רעים באישיות שלי. אני מאוד אוהב לא להיות נוכח, זו גם הסיבה שאני אוהב משני תודעה, שאני עושה מדיטציה. המפגש עם המציאות קשה לי, ולהיות בתוך שיר זה להיות נוסע סמוי בתוך המציאות.
תרגיל בהתעוררות / מתוך האלבום: תרגיל בהתעוררות
השיר הזה התחיל מסוג של תמונה שראיתי: חייל שמתעורר בלב שדה קרב, הראש שלו מוטל על ירך של אישה, הוא לא רואה אותה והוא מתחיל לשאול אותה שאלות. זה אחד השירים הכי מפתיעים בחוויה שלי בגלל שגם תוך כדי העבודה על אלבום הוא כל הזמן התנדנד החוצה. משהו שם לא נדבק. הוא לא היה דואט בכלל במקור. היה חיזור אחרי חוה אלברשטיין, שסירבה לי בעבר. אני זוכר שעמדתי באיקאה וחוה התקשרה ואמרה לי שהיא לא תשיר את ׳דיוטי פרי׳. תמיר מוסקט הפיק אלבום שלה קודם לכן, לקח חתיכה משיר אחר שלה וזרק על השיר בשביל לשמוע את הקול שלה בשיר. פתאום אתה מבין שכמו שיש פוטוגני, יש מישהו אודיוגני, ואז היו גם חיזור וגם היענות.
השיר יצא בתקופת צוק איתן ונטען בהמון משמעויות שהוא לא היה נטען בהן אם הוא לא היה יוצא בתקופה הזאת ועם חוה אלברשטיין, עם כל המטען המוזיקלי והתרבותי שלה. חוה היא לא זמרת המלחמות, אבל אין מלחמה שהיא לא שרה בה. חוה מאוד מגניבה. היא גם ילדה קצת, והיא גם הדודה שלך והאמא, היא מאוד פאנקיסטית. ויש את הקטע של ה"נו בולשיט".
כל הקטע שלי עם שיתוף פעולה עם זמרים, עם אמנים, זה מעמדה של מעריץ. כשעשיתי את המעבר ממוזיקאי קלאסי לכותב שירים, זה היה הרבה בזכות שני כותבים: מאיר אריאל עליו השלום, וערן צור שייבדל לחיים ארוכים. הערצתי אותו, הייתי יושב בהופעות שלו ולא מאמין לדבר הזה שאני רואה. לא מעט אחרי שיצא האלבום הראשון שלי היה לי מופע משותף איתו. לא בגלל שכל כך הצלחתי, אלא בגלל שהוא היה מאוד נדיב.
אתה מגלה את אותה נדיבות כלפי אמנים צעירים היום? חלקם גם יופיעו בפסטיבל תל-אביב שיתקיים ב-8-5.11 שאתה המנהל האמנותי שלו.
אני מקווה שכן. אני גם נורא מעריץ אמנים צעירים, נורא נדלק על אנשים. למשל אלון עדר, הילה רוח, שי טרא ליטמן. אבל פה יש איזו מורכבות, כי מגיע הרגע שבו אתה שומע משפטים כמו "גדלתי עליך" או מבין פתאום שנדמה לך שאתה בגילם של האנשים הצעירים שאתה עובד איתם, אבל אתה לא. אז אתה לא שונא אותם, אתה שונא את העולם. גדלתי בתור בן אדם מלא זעם. הוא לא הולך לשום מקום, כמו מים עכורים שעומדים. אני מנסה להוציא את הזעם דרך ספורט, זה לא תמיד עובד. אז אני חושב שאו שאחזור לטיפול או שאעשה אלבום בקרוב. או שניהם.
תמונה משפחתית עם רוה"מ / מתוך האלבום: תרגיל בהתעוררות
שיר שנכתב בחופשה בתאילנד ב-2013. רגע לפני הילדים, זו הייתה החופשה האחרונה שבה באמת יכולתי לישון, לשמוע מוזיקה, לקרוא ספרים ולקבל השראה באופן מיידי. צעדתי לעבר החוף, עישנתי שאכטה מג׳וינט מקומי, עצמתי את העיניים והדבר הראשון שנגלה לעיניי, בהן צדקי, היה פרצופו של ביבי נתניהו. הוא הופיע כמו ב'סיפורי ניו יורק' של וודי אלן, בתוך ענן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הטקסטורה של העור שלו, הוא נראה כמו בובת שעווה. התבוננתי בו וחשבתי לעצמי כמה התרגלתי אליו. כמו הדוד הזה שאתה פוגש בכל סדר פסח ואומר לעצמך - אין ברירה. משפחה לא בוחרים. ברור שזה שיר על ראש הממשלה דאז שהוא גם ראש הממשלה היום, ביבי נתניהו, אבל מושא השיר הוא השמאל, או נרפותו של השמאל ליתר דיוק. במובן הזה לפחות, הזמן סיפק פרספקטיבה חדשה. אפשר לדבר על עוצמת ורציפות המחאה שלנו, אבל אם יש דבר אחד מעודד, מעורר תקווה ומפתיע שאפשר לקחת מחמש השנים האחרונות הוא שבסופו של דבר לא רק שיצאנו לרחובות, אפילו פרצנו. יצאנו ברבים, ואני לא מייחד את זה רק לשמאל, כי יצאו ופרצו אנשים שאכפת להם, מפה ומשם.
אני אוהב את השיר הזה, אוהב לשיר אותו, ובכל פעם שאנחנו כמעט נפרדים מהאדון הזה אני חושב לעצמי: אבל מה יהיה עם השיר? פעם אחת הופעתי בקיסריה עם שלום חנוך ביום שבו הוא הפסיד בבחירות. אמרתי ביי ביי לשיר הזה, וחצי שנה אחרי זה הוא שב אליי עוד פעם.
כשהשיר יצא והייתי שר אותו לקהל שלי, שברובו, אני יכול לנחש, שותף לדעותיי והיה רוצה שראש הממשלה הזה יפנה את מקומו, לא היה חיכוך. זה הפריע לי, כי אף אחד לא אוהב לשכנע את המשוכנעים. בימי ההפיכה המשטרית זה התחיל להרגיש יותר מסוכן. היו מקרים ששרתי אותו ופתאום מישהו צעק משהו ויצא מההופעה, מה שכפרפורמר הסעיר אותי, אבל כאזרח ובן המקום הדאיג אותי. מהבחינה הזאת היחס שלי למילים לא השתנה, אבל חוויית המשתמש שלי השתנתה מאוד.
המשפט "ראש ממשלה לא בוחרים" מקבל משמעות נוספת בימים אלה, עם השאלה על הבחירות וטיבן.
אם יש דבר שמפחיד אותי זה גורלן של הבחירות הקרבות; האם יש אפשרות אמיתית לנהל בחירות דמוקרטיות וחופשיות בישראל 2025 והאם יש אפשרות שראש הממשלה יודה בהפסד בבחירות. זה הפחד הכי מיידי.
האזרח האחד / מתוך האלבום: עיר
חלמתי שהתעוררתי בתל-אביב, כל האזרחים נלקחו מסיבה שאינה ידועה לי ואני מסתובב בעיר ומנסה להזהיר את המפקדים והחיילים שבשעת השקיעה המקום הולך להתפוצץ, להיחרב, לעלות באש, להסתיים. כתבתי את ההתחלה של החלום, ושנים אחר כך, ברגע של משבר כתיבה מתמשך, פישפשתי במחברת וניסיתי לחזור אליו. איכשהו הצלחתי להמשיך אותו מהרגע שהוא נפסק. יש שירים כאלו שבזמן הקלטת האלבום מרגישים חשובים במיוחד, ורגע אחרי אתה מאבד אותם. לא מצליח להחזיק את השיר. סביב 7 באוקטובר הוא התחיל לחזור אליי
מכל מיני כיוונים. מה שנכתב כשיר אפוקליפטי הפך למציאות באחת. כשאתה מתעסק עם מילים לאורך זמן אתה לא יכול להתעלם ממפגשי מקרים שכאלו. אני לא מרמז שיש כאן אלמנט של ניבוי, חלילה. אם תכתוב בישראל על מלחמה כנראה שתפגע במשהו בדרך זו או אחרת.
כמה האזרח האחד יכול לשנות היום?
זה תלוי איך את מגדירה שינוי. יש ימים שאני מרגיש שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות הוא לעמוד בסופר, לתת למישהי לעקוף אותי בתור, להגיד לה "בבקשה גברת" ולראות את הפרצוף המשתומם שלה. זאת מחאה קטנה וחשובה.
וכאמנים?
יומיים אחרי 7 באוקטובר משפחת אהל פירסמה פוסט יוצא דופן. הם סיפרו על בנם אלון שנחטף וביקשו מכמה אמנים שאלון אוהב לחשוב עליו כשהם מנגנים ויוצרים. כתבו שהוא פסנתרן, ושהם מאמינים שכוחה של המוזיקה והיצירה יגן עליו וישמור אותו בחיים. הבקשה המיוחדת הזאת הדהימה אותי, בעיקר נפעמתי מהיכולת של המשפחה הזאת להחזיק באמונה הזאת לאורך שנתיים מייסרות. פגשתי ופגשנו אותם שוב ושוב נאבקים עם אור בעיניים וידיעה פנימית שהמנגינות והמילים הללו מגיעות אל אלון. אמונה בכוחה של האמנות. הם דיברו על זה שוב ושוב בשלווה פנימית של מי שלא מוכנים לשקול דבר פרט לחזרתו הבטוחה של יקיר ליבם. נכון לכתיבת שורות אלו, אלון וכלל החטופים והחטופות בדרכם הביתה ומלחמה עקובה וכואבת של שנתיים עומדת להסתיים. השנתיים השחורות ביותר שעברנו כעם מאז שאני זוכר את עצמי, וככל הנראה מאז היווסדנו. אני מחכה לראות את אלון, לנגן איתו, לחבק אותו. לראות את כל האמהות והאבות שהפגינו גבורה ואצילות נפש אמיתית מקבלים בחזרה את היקר להם מכל. לצאת מהמנהרה החשוכה שבה כולנו נמצאנו איפה שלא היינו. ואז לעשות חשבון נפש אמיתי.
פסטיבל תל־אביב
הרעיון מאחורי המיזם החדש במוזיאון תל אביב, שייפתח ב־5 בנובמבר
לכאורה, אין צורך בעוד פסטיבל מוזיקה - לא בישראל ולא בתל־אביב. כן יש צורך בפסטיבל מוזיקה המחזיק ומכיל קצוות. פסטיבל תל־אביב שואף לארח בכפיפה אחת מוזיקה ניסיונית ואמנותית, ביחד עם מיינסטרים מובהק. הוא יודע להציג מחווה אינסטרומנטלית ל'מינימל קומפקט' בבוקר, להביא לבמה גרסה תיאטרלית של פודקאסט 'הקרנף' בצהריים, ובערב לחגוג לזהבה בן יום הולדת עם דודו טסה במועדון הבארבי. מנעד סופר־רחב מבחינה סגנונית, עם רוב מוחלט של הפקות מקור: יותר מ־40 מופעים מיוחדים, בכורות, טרום־בכורות, הצצות ראשונות, והזמנות ליצירות מטעם הפסטיבל. היה לי חשוב שהחוויה תהיה ממושכת, ולכן כל כרטיס מכיל טיול לעוד שש הופעות המתרחשות ברחבי המוזיאון באותו הערב.
עבדתי על הפרויקט הזה יחד עם האנשים הטובים מעיריית תל־אביב-יפו מבוקר עד ערב בחודשים האחרונים, ואני גאה בו כמו ביצירה חדשה. אני מקווה שבשנים הקרובות הוא יהפוך לשחקן מרכזי בתחום החשוב ביותר - מתן השראה. לאמנים ולקהל. בתקופת האפלה הסמיכה שאנחנו מתהלכים בה אני מאמין שזה ייתן תקווה להרבה אנשים. תרבות היא לא פריבילגיה של מנותקים או מתי מעט. תרבות היא פוטנציאל היופי האין־סופי הטמון בכל בן אנוש. קל לשכוח את זה. תפקידו של פסטיבל כזה הוא להתעקש ולהזכיר את זה. כל שנה מחדש.
שלומי שבן
