כמה עצוב / כמה עצוב, שניהם היו מאותו הכפר. יותר נכון מודיעין-מכבים-רעות, עיר קהילתית. הלוחמים הגיבורים רס"ן יניב קולא המ"פ וסמ"ר איתי יעבץ, נער הטריאתלונים, זכרם לברכה. למול מותם הבלתי נתפס של שני היפים המופלאים האלה לרגע הייתה דממה בארץ. נראינו כלׂא מאמינים למול אכזריות סוף המלחמה, וכל זה מול מושב פתיחת הכנסת שנראה כפתיחת השוק. זה פיוס זה? זה הזמן לכאוב ולאהוב, ולא לשנוא ולנטור.
ואז נזכרתי שבשנת 1990 כתבתי בשיר "אגדת 21" את השורה "בדיוק נגמרה מלחמה אחת ושנייה תכף תתחיל". האם זה המצב השבוע? האם אפשר לחגוג את סיום המלחמה? לא חשתי בטוח בכך. מי חש? אפילו הדרבי בין מכבי להפועל ת"א נראה כמו פצוע ועייף שרצה לראות כדורגל ונכשל, למשל זיוי וגלי שראו אבוקות בסדר גודל מפלצתי שכיסו את האצטדיון החגיגי בלומפילד. כן, אפס-אפס, זו הייתה התוצאה הכללית השבוע.
וזה רק הגביר אצלי את התחושה הסובייקטיבית שזה סוף עידן בחיינו ותחילת עידן חדש, שבאמת לא ייאמן שהשבויים החיים חזרו ושהחללים חוזרים טיפין-טיפין, ואנחנו מייחלים לשוב כולם. מה שכן, צערם נותר צערי, כמו זעקת משפחת גולדין (11 שנה) שנשמעת שוב עד מעמקי הלב ואי-אפשר להישאר אדיש אליה. הייתי מפוחד בילדותי מהמון דברים, גם עכשיו לפעמים, כי את רוב הדברים אני לא מבין ועדיין לא מאמין שזה קורה וקרה לנו.
בדיחה טורקית על גורל / אני מכיר בחור שהוריו נתנו לו שם שהוא לא אהב, נניח דוד. אז בגיל 20 הוא החליף את שמו לישראל וב-30 התחרט וקרא לעצמו שאול. ולמה נזכרתי בזה? בגלל החלפת השם “מלחמת חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה". במציאות בסוף העם קובע את השם, כמו ששת הימים או מלחמת יום כיפור, מלחמת סיני ומלחמת השחרור. לפעמים אנחנו מעניקים זרי מילים למילים, אבל לא תמיד זה עובד כשהזרים נופלים.
מציאות עודפת / יש סיפור טורקי על הגורל שהולך ככה (היי ארדואן, חבר של טראמפ, תשמע): היה אחד שבא מלאך המוות לפגוש אותו באיזמיר, אז הוא כל כך נבהל שהוא ברח מרוב אימה לאיסטנבול, אלא ששם תפס אותו מלאך המוות בזמן שהיה בחופשה משפחתית עם אשתו. זה הגורל.
וכשבאתי לבקר ולשיר לחטופים באיכילוב לבקשתם המציאות הגורלית המקרית שאליה נקלעו נעמדה לנגד עיניי. ולמרות זאת לא יכולתי אפילו לדמיין מה הם עברו. "היינו הפוכים, ישנו בימים", סיפר לי אחד, "למדנו את הזמנים לפי תפילות השובים". אבל מה שבעיקר הבנתי, שאי-אפשר להימלט לאף מקום מהגורל המקרי שבו הם נחטפו מבלי שהגנו עליהם, לא צה"ל ולא המדינה.
אין מקום לנוח / אז מה נתיב ההצלה שלנו מכל מה שקרה לנו? נחמה בשירת הסטיקרים של דברי חללים קדושים, כמו ששר חברי שלומי שבת? או לחלופין כאמור טינה? כעס? והעובדה שלא תיאמן ש-50 אלף עשו השנה רילוקיישן לארצות החוץ? שזה כמה אוגדות נדמה לי.
אני לא יודע איך מאחים את הקרעים בעם כי הכל בעצם בע"מ (בעירבון מוגבל). דבר אחד בטוח וזה ש”אין מקום שבו תוכל לשבת בשקט, אין מקום שבו תוכל לנוח מכולם", שרים בשיר "הכנופיות" במחזמר "שאול". ולכל העוזבים, מיינד יו. האנטישמיות לא הזדקנה, היא שוב בועטת. ולחבריי בתאילנד, יש שמועה שמורידים את זמן הנסיעה אליה דרך עומאן, אז אתם יכולים לחזור הביתה בפחות שעות טיסה כדי להתחיל בתיקון הארץ.
סוף והתחלה / טוב, אחרי כל מלחמה יש מה לתקן.
"אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות.
'סדר כלשהו' הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות אל צידי הדרכים
כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים.
מישהו חייב לגרור קורה כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון ולקבע דלת על ציריה.
זה איננו פוטוגני, ומצריך שנים ארוכות.
השרוולים ייקרעו לגזרים מרוב הפשלה.
מישהו ומטאטא בידו עוד נזכר איך היה.
אך כבר בסביבתם יתחילו להסתובב כאלה
שזה ישעמם אותם.
אלה שידעו מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט. ופחות ממעט".
(קטעים מהשיר "סוף והתחלה" של ויסלבה שימבורסקה;
מפולנית: רפי וייכרט)
כל אחד עבר דבר אחר / ראיתי השבוע את הסרט "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" על איך נעם תיבון ואשתו גלי האמיצים יצאו לחלץ את הבן, הכלה והנכדות שנתקעו בממ"ד אלים בנחל עוז בבוקר 7.10 ואיך במהלך המסע הצילו עוד נפשות מהנובה וחיילים פצועים. אני מכיר את נעם. פעם, כשהיה אלוף, הזמין אותי להרצות בפני קורס מג"דים על יצירתיות והתרגשתי מעצם המחשבה המקורית שלו. נעם תיבון וגלי הם לא ברוס וויליס וג'וליה רוברטס, אלא זוג ישראלים אמיתיים מלאי אהבה משפחתית וארץ-ישראלית, נאמנים לקשר.
ואפרופו אהבה, כשפגשתי את החטופים הם נראו לי מוכי שוק מכמויות האהבה שקיבלו מהעם ואושיותיו, ואיך עברו מפיתה ביום לענבים ושאר פירות העונה על השולחן באיכילוב. הם גם התקשו להאמין שאנשים יענו חשובים באים לבקר אותם.
"אל תטעה", אמר לי חטוף אחד נבון, "כל אחד עבר דבר אחר בשבי חמאס". ואני הבנתי שהתכוון שאין לנו בעלות עליהם ועל סבלם. אחר כך ליטפתי את מתן אנגרסט העדין, נתתי יד לעמרי מירן כששרתי להם את "ירח" ויאיר ואיתן הורן הקשיבו.
אשר ואלברט / אני עדיין מתקשה להאמין שכל זה קרה לנו, כמו העובדה הנוראית שאשר פדי, המתופף האולטימטיבי, מת. הוא לא היה המתופף האישי שלי (אני עם מאיר ישראל אהובי, ייבדל לחיים ארוכים, כמעט 40 שנה), אבל ב"שלום-שלמה" (חנוך-ארצי) אשר פדי תופף לי כששרתי את "ככה וככה", או בהקלטת השירים "נצמדנו" ו"החיים". כמה קשה היא הפרידה ממך, אהוב. לא היינו בהלוויה במגדל-העמק כי הייתה לנו הופעה. מתנצל אם לא ראית אותנו, תמיד נראה אותך.
וגם נזכור את השחקן אלברט כהן ששיחקנו יחד ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת", איש החריצות הבלתי נדלית, אמן העולם, שחקן השחקנים עם המבטא הבולגרי. לא מאמין שגם הוא הלך, הנצחי הנפלא הזה. ולבסוף, אני לא מצליח להאמין אפילו שדיאן קיטון מתה, כי היא נראתה לי תמיד בת 50, כבר איזה 40 שנה.
ברחובות עזה / סיפר לי אחד החטופים שבאחד הימים בשנתיים האלה הם צעדו שעות חבושי כובעים ברחובות עזה החרבים כדי להחליף מקום בשבי. ולא זיהו אתכם? שאלתי. "לא!" ענה. אז האם יש מצב שבעצם הפרצופים שלהם לא היו מוכרים בעזה כמו אצלנו? מסתבר שכן.
"שמע, אצלנו בכניסה לשכונה יש עדיין תמונה שלך", אמרתי לעמרי מירן. ודומני שלא הסירו עדיין גם את התמונות של ענבר הימן ושל הירש גולדברג-פולין ועדן ירושלמי וכרמל גת המדהימים ז"ל ועוד רבים שטרם חזרו כחללים. ונדמה שגם אם יסירו ת'תמונות הן כאילו תישארנה שם בדמיוננו לנצח. כי מי היה מאמין שכל זה פעם קרה לנו, ואולי בעצם כדי שנאמין שזה לא יקרה לנו שוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
