כשרק שמעתי על הסגירה הסופית של MTV לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. כלומר, בסדר. היה. נגמר. נוסטלגיה זה לחלשים, גם ככה בפעמים המעטות – בערך אחת לשנה – שבהן נדדתי עם השלט בשנים האחרונות כל הדרך הארוכה ל-MTV (ערוצים עם מספרים כמו 204) כל מה שראיתי שם נראה כמו עיי חורבות של מסיבה שנגמרה ממש מזמן, אבל משום מה יש עדיין איזה שני אורחים שמסרבים ללכת הביתה ורוקדים גמורים במרכז הסלון.
בסדר, מישהו בהנהלה החליט סוף-סוף – במילים שאנשים בגיל הרלוונטי ל-MTV מבינים – להוציא את הפלאג, לנתק את השטקר ולהפיל את הסלאדג'האמר.
זה הכל, חבר'ה. אין יותר מה לראות פה.
אבל משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה, וככל שחלפו הימים הבנתי שהדבר הזה מדכא אותי הרבה יותר משמגיע לו. נזכרתי בתחילת שנות ה-90 – כי אני מסוגל! – הזמן הזה שבו, באחד הימים המאושרים בחיי, הגיע עד אליי לבניין טכנאי של "תבל" – חברת הכבלים של תל-אביב באותם ימים – ונתן לי את המתנה היפה ביותר שאדם צעיר בישראל של תחילת שנות ה-90 יכול היה לקבל: חיבור לכבלים.
הדבר הבערך ראשון שעשיתי היה לפתוח MTV.
והדבר הבערך ראשון שקרה כשפתחתי MTV היה שהעולם שלי נשטף בצבעים, אינסוף צבעים, הרגשתי כמו דורות'י שפותחת את הדלת לארץ עוץ והכל נראה כמו פנטזיה קסומה, בטח יחסית לקנזס (או תל-אביב) השחורה-לבנה. והמוזיקה שהייתה כל – או רוב – עולמי באותן שנים הפכה פתאום להיות תלת-ממדית, חיה, זזה, פועמת לכל הכיוונים, לא רק נשמעת כמו עולם שלם בחוץ אלא גם נראית ככה, כמו פינוקיו שיורד מהחוטים והופך לילד אמיתי, חי, נושם.
המוזיקה התממשה בבת אחת. המוזיקה קיבלה חיים חדשים, נוספים, אחרים.
היא כבר לא הייתה רק מוזיקה; היא הייתה סביבה. תרבות עולמית שלמה. היא רקדה מולי וסביבי. יכולתי להיות מוקף בה. יכולתי לעבור לגור בה. לחיות בה.
וזה בדיוק מה שעשיתי. MTV היה פתוח שם, בטלוויזיה מולי, רוב שעות הערות והפנאי.
הדברים שראיתי בערוץ העיפו לי את הסכך בימים שעוד מדובר היה בחתיכת סכך (לא שיש לי טענות, השיער שלי עדיין שם בחלקו); המעברונים המתפוצצים מאנרגיה וצבעוניות; האפקטים המיוחדים מגזרת איך-הם-עשו-את-זה (איך, איך החדר זז ככה סביב ג'מירוקוואי ב-Virtual Insanity?); המגישים שאומרים ועושים באולפן דברים שלא אמורים לעשות ולהגיד באולפן – אנשים כמו ריי קוקס (והצלם שלו, רוב!) רבקה דה רובו, ונסה וורוויק, דבינה מקול – שמות שאני מקריא לכם כרגע מאיזו AI שזוכרת להזכיר לי אותם, אבל לא באמת מצליח להיזכר בפרצופים (את התספורת של קוקס קשה לשכוח). וזה לא משנה, כי MTV היה אז הרבה יותר מסך מגישיו; הוא היה משהו שטלוויזיה מעולם לא הייתה קודם:
הוא היה תעודת זהות. קוד כניסה לעולם המערבי. כרטיס חבר שאישר שאתם חלק ממסדר עולמי של מיליוני אנשים צעירים מספיק שרק רוצים, כמוכם, את ה-MTV שלהם, ויחד איתם חוד החנית של – כן, נכון, הקריירות של מדונה, מייקל ג'קסון, סינדי לאופר, ג'ורג' מייקל, ג'נט ג'קסון, זי זי טופ ונירוונה, למשל – אבל בעיקר אתם חוד החנית של עולם טוב יותר. בועט יותר. גלובלי יותר. עולם שיש בו איזו אחווה בסיסית סביב ההסכמה שגם הרוסים, כמו שסטינג שר ברגש, אוהבים את הילדים שלהם, ושהמוזיקה חשובה וטובה יותר מהכל, ותנצח הכל.
ושלעזאזל, רק תסתכלו על המעברון שבו איזה דושבאג מתעטש עיטוש ענק לתוך טישו, מסתכל על הסמארק ואומר למצלמה: "היי, יצא לי בצורת לוגו MTV! רוצים לראות?" – ותדעו שהערוץ הזה, כמו הדור כולו, בועט את הבעיטה המדויקת ביותר לשער העולמי: זו המודעת לעצמה, שאחריה העולם ישיל מעליו את עול המלחמות, יפיל את החומות ויתאחד סביב קריאתם הנצחית של הביסטי בויז: עלינו להילחם למען הזכות לחגוג!
זה נמשך כמה וכמה, ואז עוד כמה, שנים.
MTV היה שידורי המהפכה. לא פחות מזה.
אם הדור שלפני טבע את הסיסמה "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", MTV הבהיר שבדיוק להפך: המהפכה היא הטלוויזיה! אבל טלוויזיה כמו שמעולם לא הייתה.
בשבוע האחרון מת שדרן הרדיו המיתולוגי עופר נחשון. כמה ימים קודם מת דייב בול, החצי הפחות מאנפף של הצמד סופט סל ("תא רך", כמו שקראו להם ברשת ג' בזמן שהרשת עוד תירגמה שמות לעברית וקצת לפני שפתרה לעצמה את הבעיה סופית ועברה לשדר רק מוזיקה ישראלית). אני חושב שמי שלא הבינו עדיין שהזמן עצמו הרים כיסאות על האייטיז ותלה שלט "סגור" על הדלת, יבינו בקרוב. אני מניח שכל מי שהיו צמד אלקטרוני באייטיז (דמעות לפחדים, יאזו, בלאמאנש, תמרונים תזמורתיים בחשיכה) אמורים להיזהר כרגע במיוחד כשהם חוצים כבישים או מחליטים לתת עוד חמש דקות על ההליכון.
"הזמן סוגר עלינו", כתב לי חבר, אבל אני התכחשתי: "לא עלינו, עליהם", עניתי, "וזה לא הזמן, זה תאגיד פרמאונט שהחליט לסגור את MTV".
אני אידיוט. רוב הזמן אני עסוק בהדחקת הזמן. עד שבא שבוע אחד שבו, בבת אחת, MTV, עופר נחשון ודייב בול עוזבים את העולם ביחד, והמחשבה רצה גם לצדדים – דן תורן איננו, אלון אבוטבול איננו, אפילו אושיית הרשת יאיר קיבייקו עזב את העולם מוקדם מאוד השבוע – ויש גבול לכמה שאני יכול להגיד לעצמי: "נה, הכל בול אותו דבר, הכל יימשך לנצח".
לא. האייטיז נגמרו. הניינטיז מתו. האלפיים המוקדמות אינן. העולם תקוע בתוך תיבות התהודה הקטנטנות שיוטיוב וספוטיפיי מייצרים בנפרד לכל אחד מאיתנו, ואף אחד כבר לא מעוניין בשום מהפכה; כולנו מסוממים לתוך מכלי ההאבסה המלבניים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד בכל שעות הערות, ואין לנו איך לבעוט בהרגל כמו שהציע פיטר גבריאל ב"סלאדג'האמר".
זה מדכא מאוד. כלומר, אם אתם בגילי. אני מניח שבגילים אחרים זה לא מזיז. אבל אני חושב שהמסיבה הזו נגמרת עכשיו בדרך מלנכולית ויפהפייה, קצת כמו האנפלאגד המפורסם של נירוונה ב-MTV, שחצי שנה אחריו תקע לעצמו קורט קוביין כדור בראש. זו אשכבה ללא טקס, אבל היא אינטימית ואקוסטית ושוברת לב, הקהל מצומצם – רק מי שהיו שם בזמן אמיתי וזוכרים הכל – והבמה הולכת ומחשיכה. אני שומע ברקע, מהדהד מרחוק, את קולו האקסטטי של עופר נחשון ב"קופסת הלהיטים", קולו של אדם – ודור – שהמוזיקה נתנה לו חיים ומשמעות ותקווה ושמחה. קולו של אדם מחובר. לעצמו, למאזיניו, לעולם. קולה של ההבטחה שמוזיקה חדשה מביאה איתה בשלב בחיים שבו אתם מקשיבים לה באמת; שעוד יהיה מדהים.
אין לי מושג אם עוד יהיה מדהים. אני יודע שהיה. ואיכשהו, זה משאיר אותי אופטימי. הגל החדש, הפופ האייטיזי וגם MTV בקעו מתוך זמנים דכאניים, תאצ'ריסטיים, רייגניסטיים, מלחמה קרה, חומות בלב ערים. ותכף יהיה פה מדכא וחונק מספיק כדי שהדבר המדהים הבא יפרוץ. זה ממש מעבר לפינה. זה מוכרח להיות.
