ילדות באפור
חיפה והכרמל מאחורי, מספר כה רב של שנים שיכאיב לי לפרטן. רוב בני המחזור שלי כבר נהנים מנכדיהם מלבד עזריק [עזריהו] ארגמן שנפל במלחמת יום כיפור.
בית ספר חוגים פתח לי צוהר לחיים של חופש ולראשונה בשנות ילדותי ראיתי בו איך מתרחשים יחסי כבוד בין אדם בוגר לאדם צעיר.
בני כיתתי, מחזור 1954, היו נוחים לבריות ונוחים לעצמם, חבל רק שרוח החופש הפכה לעיתים סוערת מדי והיו שיעורים שבהם ארבעים וחמש דקות היו מוקדשות להפרעות. מה התענוג שהפיקו הגורמים הפועלים מן ההפרעות, נפלא ממני עד היום. הערה אחרונה זו מעידה בוודאי על אישיותי החריגה ואולי מעולם לא הייתי ילדה במלוא מובן המילה.
היו לי חיים עשירים ומלאים במשך חמש שנותיי ב'חוגים'. במיוחד אני זוכרת לטובה את צבי ברזובסקי (בר זיו) המורה למתמטיקה שהיה חוזר וקובע "אפורים מאוד כאן האנשים". אולי באמת אפורים היינו אבל במהלך השנים בקעו גם צבעים עזים מתוך האפור.
הגדול מכולם היה ברוך קורצוייל שבשל צירוף נסיבות מוזר עדיין לא נתמנה לפרופסור ולכן זכינו אנו למורה שהוא יחיד בדורו.
בכיתתי למד גם עמוס טברסקי ז"ל שהיה משכמו ומעלה ואילולא הקדימה לקחת אותו מחלת הסרטן היה זוכה בפרס נובל לכלכלה יחד עם דניאל כהנמן שייבדל לחיים.
באחת הכיתות שמחלונה נשקף נוף הכרמל התחלתי לכתוב את השיר שנקרא אחר כך 'תמונה' והולחן בידי יהודית רביץ. המורה לערבית מיכאל דנה תפס אותי על חם ושאל: מה עושה דליה, כותבת שיר? ואוזניי הסמיקו מבושה. כן. התחלתי לכתוב שיר אך סיימתי אותו כעבור שנים, אולי בגלל שהמורה ליגלג עליי.
את רוב המורים, אליהו וינשטיין, רחל והמורה להתעמלות ששיפר מעט את הישגיי בריצה כדי שאקבל לראשונה בחיי את אות הספורט, אני זוכרת במתיקות ובאהבה. לעומת זאת לא אסלח ליהודה רדאי על הכמעט טוב בתנ"ך, כפי שאמר מרק אנתוני בהספד ליוליוס קיסר — הטוב שעושה אדם נקבר איתו במותו ורק הרע נשאר אחריו.
לפני כשנתיים ביקרתי עם בני בבית הספר בשבת כשהשער היה נעול. אולי קשה לעמוד פנים אל פנים מול שער פתוח ולראות שתלמידי בית הספר כיום כבר אינם אני ובני גילי, כי אם בניהם ונכדיהם.
פיצל'ה
בוקר טוב וחג שמח ו־Have a nice day
אני רוצה להקדים ולהודיע לך לפני שתצחצח שיניים hopefully שאני חוזרת בי מכוונתי להיות אמא לא מבשלת ורוחנית בלבד.
פשוט רציתי לנסות בעליל איך זה יישמע והאם משהו יתפוצץ או להפך, יבוא על תיקונו כשאגיד לך את המילה לא שהיא גם כתובה בתנ"ך וגם בהיפוך אותיות מציינת את השם המפורש.
אם אתה לא יודע מהו השם המפורש לא תעמוד בבחינת הבגרות בתנ"ך (שוב אמרתי לא, אבל בכוונה שיקרה ההפך).
התסריט שלך הוא ממש מופלא ומרגש וזאת דעתי הבלתי מתחנפת.
ובכלל למה צריך להתחנף לילד קצת עריץ, אם אפשר פשוט למלא אחר הוראותיו ולהתפוצץ מדי פעם?
שלך באהבה לא נחשבת.
אמא דליה
באחת הכיתות שמחלונה נשקף נוף הכרמל התחלתי לכתוב את השיר שנקרא אחר כך 'תמונה' והולחן בידי יהודית רביץ. המורה לערבית מיכאל דנה תפס אותי על חם ושאל: מה עושה דליה, כותבת שיר? ואוזניי הסמיקו מבושה. כן. התחלתי לכתוב שיר אך סיימתי אותו כעבור שנים, אולי בגלל שהמורה ליגלג עליי
***
יש רגעים נדירים שבהם מילים מגיעות למקומן. לא בשיר חדש, לא בספר, אלא על דף ישן, מקומט, נושם — נושא ריח של דיו, של געגוע. כך קרה כשהבאנו לאחרונה למכון 'גנזים' של אגודת הסופרים את ארכיונה של דליה רביקוביץ, מתנה נדירה של אהבה וזיכרון שהעניק לנו בנה, עידו קליר.
אני מחזיקה את כתב ידה של דליה ומרגישה כאילו אני מתקרבת למשוררת האהובה. כאילו מישהו פתח חלון לנשמה. יש שם עדינות ואומץ, כאב ואור. שמחה וגעגוע. זו לא רק המשוררת שחוזרת אלינו — זו הילדה, זו האם, זו האישה שמדברת שוב בקולה האמיתי.
עידו קליר, במעשה ציוני עמוק ראוי לשבח, בחר להעניק את ארכיונה של אמו האהובה לעם ישראל — כדי ששירתה, מחשבותיה ומכתביה לא יישארו נעולים במגירה פרטית, אלא יישמרו בלב התרבות העברית, פתוחים לכל. "הארכיון יקר לליבי באופן שלא ניתן לתאר", כך אמר לנו עידו עם מסירת הארכיון, "הפרידה ממנו אינה פשוטה לי. לא לחינם שמרתי אותו אצלי 20 שנה. הארכיון הוא מזכרת נושמת וחיה של אמי — במילותיה ובכתב ידה, ומהווה עבורי אוצר יקר ערך שלא כל אדם זוכה לקבל מהוריו, אבל האוצר הזה אינו שייך רק לי. הוא חלק מהפסיפס של התרבות היהודית בארץ ישראל. מורשת ישנה-חדשה".
בין כתבי היד שנחשפו לראשונה הגיש לי עידו טקסט לא מוכר בשם 'ילדות באפור', שבו חוזרת רביקוביץ אל ימי בית הספר 'חוגים' בחיפה. היא כותבת על חברים, על מורים שהותירו בה חותם ועל שיעור אחד שבו נתפסה כותבת את שירה הראשון, 'תמונה'. אבל יותר מהכל היא חושפת ילדה שמביטה בעולם במבט מפוכח, שקט, ויודעת למצוא יופי גם במקום שבו “האנשים אפורים מאוד". זהו קול של ילדה שכבר אז ידעה: מאחורי האפור מסתתרים הצבעים.
לצד הילדות באפור מצא עידו מכתב נדיר הנושא את הכותרת 'פיצל'ה' — כינוי החיבה שנתנה לו אמו. במכתב חד לשון ונוגע ללב היא כותבת לו, בחיוך ובכנות גמורה: “אני רוצה להקדים ולהודיע לך לפני שתצחצח שיניים, hopefully, שאני חוזרת בי מכוונתי להיות אמא לא מבשלת ורוחנית בלבד... שלך באהבה לא נחשבת, אמא דליה".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
