אינדינגב שחוזר בשבוע הבא למצפה גבולות אחרי שנתיים של מלחמה אף פעם לא היה רק פסטיבל מוזיקה שבמקרה מתרחש בנגב המערבי; הוא נוסד שם, על ידי חבורה של מקומיים, חלק בלתי נפרד מהחיים באזור ואחד הסמלים שלו כבר 18 שנה. כמו הנגב המערבי ספג מכות קשות ואבדות, וכמו הנגב המערבי הוא אוסף את השברים, קובר את המתים ומתחיל ללכת מחדש.
מאז פסטיבל הנובה - מרחק של פחות מ-20 דקות נסיעה ממצפה גבולות - לא נערך באזור אירוע בקנה מידה כזה: לאינדינגב צפויים להגיע כ-7,000 מבלות ומבלים, פסטיבל מצומצם בסטנדרטים של אינדינגב (מחצית מהקהל, פחות הופעות, פחות במות, פחות מתחמים) ועדיין כפול ממספר האנשים שהיו בנובה. אחרי שנתיים ינסרו את אוויר העוטף גיטרות ולא מטוסי קרב, אבל מהעבר הקרוב ומההווה השביר אי-אפשר להימלט - ואף אחד באינדינגב 2025 גם לא מתכוון לנסות.
"האסקפיזם מת", אומר שי צברי שיופיע בפסטיבל. "המציאות פשוט חזקה מדי. מזל שיש את המוזיקה שמאפשרת התבוננות, התרוממות, אולי אפילו נחמה. קל לשקוע בתקופה הזאת והופעות יכולות להיות כמו אוויר לנשימה". לפעמים זה כל מה שצריך. "אני ממש שמח שאינדינגב חוזר", מספר צברי שהיה אמור להופיע בפסטיבל שתוכנן באוקטובר 23'. "זו לא הופעה רגילה. במהלך המלחמה הופעתי לא מעט באזור, כולל בגבולות מול תושבי אשכול, אנשים שאיבדו את הקרקע מתחת לרגליים. זו הייתה חוויה קשה של להרגיש כמו בתוך פצע פתוח. עכשיו אולי תהיה לנו התחלה של תיקון".
ואם שי צברי מגיע לתקן, אקו מגיעה לפרק. כמו צברי, גם היא מהאמנים שהופיעו הכי הרבה פעמים באינדינגב. "אני באה בקטע של מסיבה", היא אומרת, "לתת פורקן לכל מה שצריך, לשחרר את הגוף, את הראש, את הלב. מבטיחה להרים, לשלוח אדוות של יופי וכיף. זה תמיד היה הפסטיבל הכי חשוב בארץ לדעתי, ועכשיו יש לו חשיבות אדירה ואפשרות של ריפוי לכולנו, אמנים וקהל".
"יש משמעות להביא אנשים דרומה", אומר אסף בן דוד, ממייסדי הפסטיבל, "ולא לתיירות של אסונות ומוות - יש המון מזה באזור שלנו - אלא למקום של חיים, של שמחה, של מוזיקה, אבל חשוב גם לדבר אמת, להציג את המציאות, לא פלקט של המציאות. עצם העניין של נסיעה לאינדינגב הוא דרך לא קלה, שעוברת בכל התחנות הכי כואבות של 7 באוקטובר; אנשים ייסעו על כביש 232 דרך הקיבוצים, המיגוניות, האנדרטאות, אתר הנובה ואז יגיעו אלינו - נקווה שבלב פתוח".
גם בתוך הפסטיבל, אפרופו מות האסקפיזם, יהיה מקום נרחב להנצחה ולזיכרון; תערוכות, סרטים, שיחות, פאנלים, סדנאות, מתחמים שקטים ואפילו חלק מההופעות, כמו זו של בן קיבוץ גבולות תובל חיים, אחיו של החטוף יותם חיים ז"ל שנמלט מחמאס ונורה למוות בטעות על ידי חיילי צה"ל, ואמנים מקומיים נוספים, בהם עופרי, בנם של אביב ז"ל וליאת אצילי. "אבל בסוף", אומר בן דוד, "זו לא הפגנה ולא טקס זיכרון, זה פסטיבל מוזיקה. חשוב שאנשים ייהנו, קודם כל".
שי צברי: "האסקפיזם מת. המציאות פשוט חזקה מדי. אני ממש שמח שאינדינגב חוזר, זו לא הופעה רגילה. במהלך המלחמה הופעתי לא מעט באזור, כולל בגבולות מול תושבי אשכול, אנשים שאיבדו את הקרקע מתחת לרגליים. זו הייתה חוויה קשה של להרגיש כמו בתוך פצע פתוח. עכשיו אולי תהיה לנו התחלה של תיקון"
× × ×
בצהריים של 6 באוקטובר 2023 פירסמה הפקת אינדינגב כי נמכרו כל הכרטיסים לפסטיבל, שאמור היה להתקיים בשבת שלאחר מכן בנוכחות 15 אלף איש ולהיות אינדינגב הגדול ביותר עד אז. צוות הפסטיבל, ששהה במתחם שבמצפה גבולות היה בעננים. "הכל עמד מוכן לגמרי, נשאר רק לחבר תאורה והגברה", מספר בן דוד. "היינו איזה מאה איש והחלטנו להישאר במתחם כל השבת. חגגנו עד ארבע בבוקר, ובבוקר התעוררנו מהאזעקות".
בין כל שאלות ה'מה היה קורה אילו?' שמטריפות את המוח מאז 7 באוקטובר 2023, מכרסמת גם השאלה מה אם הכל היה קורה שבוע אחר כך, ובמקום להיתקל בפסטיבל הנובה היו מגיעים מחבלי חמאס לפסטיבל אינדינגב - כרבע שעה נסיעה מניר עוז - ומוצאים שם קהל גדול פי ארבעה מאשר בנובה, בהם אמור היה להיות גם הבן שלי.
"זו מחשבה שאני שם בצד", אומר בן דוד, "ולא נותן לה להיכנס. אני זוכר שהייתי נוסע לגבולות ורואה בדרך את ההקמה של הנובה, הולכת ומתקדמת לקראת המסיבה, ואומר לעצמי איזה אחלה מקום זה לאירוע. קשה לדמיין דברים כאלה. אנשים אומרים 'היה לכם מזל', לא יודע. אני לא מרגיש שהיה לנו מזל".
בצהרי השבת, כשממדי האסון עוד הולכים ומתבררים, כבר הגיע הצבא והודיע למארגנים שמתחם הפסטיבל מופקע בצו אלוף והופך לשטח כינוס. מאותו יום נותרו לבן דוד צילומים מטורפים, ישראליים כל כך, של טנקים חולפים בשטח הפסטיבל או חונים מתחת לסככות הצבעוניות, והמון זיכרונות רעים. רבים מאנשי הצוות והמשפחה של אינדינגב וחברים מהאזור נרצחו ונחטפו, בהם דולב יהוד, אח של ארבל שנרצח בניר עוז; נעם ועלמה אור שנחטפו מבארי ושני הוריהם, דרור ויונת אור ז"ל, נרצחו; אסף פבר שנרצח בקיבוץ רעים; רפ"ק אבי צידון, שליווה את הפסטיבל שנים, נהרג בקרב על פרי גן וקבור בגבולות; אסף בן דוד איבד את קרובת משפחתו מאיה בן דוד, ורבים אחרים. "מעגלי הפגיעה היו רחבים ועמוקים מאוד", אומר בן דוד בשקט, משתדל לא להעיר את הצער שנדמה כאורב מאחורי מעטה דק של חיוך.
ואם לא מלאה כוס האובדן של משפחת אינדינגב, לפני כחודש נהרג בתאונת דרכים אמנון קזדו ז"ל, בן קיבוץ גבולות, אחיו של אסף קזדו ממייסדי אינדינגב ואחת הדמויות הפעילות בו מהיום הראשון. החברים הקדישו את הפסטיבל "לזכרו של אמנון קזדו ולכבודם של עשרות החברים של הפסטיבל, שנהרגו, נחטפו ונפגעו בשנתיים האחרונות". לא בדיוק החומרים שמהם עשוי אסקפיזם.
מאוחר במוצאי שבת באוקטובר 2023 עזב בן דוד את מתחם הפסטיבל, שהפך לבסיס. "הייתי בטוח שהפרק הזה בחיים שלי - פסטיבלים, מוזיקה - הסתיים. אפילו לא יכולתי לשמוע מוזיקה במשך חודשים. בטח שלא רציתי לעשות אירועים. הפעילות שלנו נעצרה. במקביל, תוך כדי עוד ועוד לוויות, הבנו שהמלחמה תימשך הרבה זמן - וגם שאנחנו בבעיה גדולה: ספגנו פגיעה כלכלית מטורפת של מיליונים ואין לנו שום גב כלכלי. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להפקה, גם בלי האסון של 7 באוקטובר: כל הכסף יצא, כלום לא נכנס".
עד היום, "וזה ייקח עוד זמן", מנהלים בן דוד וחבריו הליך משפטי מול המדינה שלא מכירה בנזק, מהסיבה שהפסטיבל "רחוק מדי" (כנראה לא רחוק מדי בשביל להקים בו שטח כינוס).
אינדינגב 2025 יתקיים ב-13-15.11 במצפה גבולות. בין המופיעים: בלקן ביט בוקס, נינט, שאנן סטריט, החצר האחורית, ליילי, בום פם, שי צברי, לירז, כהן, סימה נון, הילה רוח, עמיר לב, מעיין ליניק, בוא לבר, טליה דנציג, יובל מנדלסון והמסע לפולין ונוספים.
כמו שקרה כל כך הרבה בשנתיים האחרונות, כשמדינת ישראל לא הגיעה לעבודה היו אלה הישראלים שקמו. "ביקשנו עזרה מהקהל", אומר בן דוד, "ואלפים רבים ויתרו על זיכוי. בלי זה, אין סיכוי שהיינו שורדים. זה הרים אותנו מהקרשים, גם פיזית וגם מורלית. הקהל שלנו הציל אותנו".
ולא פחות מהקהל, מה שהציל את אינדינגב הוא הקהילה של קיבוץ גבולות והאזור כולו. אם בימים כתיקונם הפסטיבל הוא זה שעושה שימוש במשאבי הקיבוץ, בימים, בשבועות ובחודשים הקשים שאחרי 7 באוקטובר הייתה זו הקהילה שנזקקה ליכולות של אנשי האינדינגב. פסטיבל אמנם לא התקיים, אבל היו הרבה מאוד דברים להפיק: לוויות, אזכרות, שבעות, טקסים. בן דוד וחבריו גויסו גם לפרויקט שיפוץ ובינוי של בתי ספר עורפיים במועצה. הפרויקטים לא נתנו לאנשי אינדינגב זמן לשקוע בהפסד הכספי, בקושי הנפשי, ולאט-לאט העמידו אותם בחזרה על הרגליים והחזירו את חברת ההפקות אינדיגיגס לעבוד במלוא המרץ: הפיקה את המופע המשותף לטונה ולרביד פלוטניק, את האיחוד של הבילויים, את אירועי לילה לבן בתל-אביב ועוד.
שנה אחרי 7 באוקטובר החזרה של אינדינגב עדיין לא נראתה באופק, אבל מבחינת בן דוד זה היה בסדר.
פרק הפסטיבל בחייו, כך חש, תם ונשלם. שיחה עם אישה שבני ובנות משפחתה נרצחו ונחטפו שינתה את דעתו. "היא אמרה לי, 'אתם חייבים להחזיר את הפסטיבל, להראות שאנחנו בוחרים להמשיך בחיים, במוזיקה, בביחד. אם לא - כל מה שיישאר זה אנדרטאות ובסיסי צבא. בשביל זה אנחנו פה?' זה הפך את ההסתכלות שלי. הבנתי שיש לנו תפקיד. התחלנו לדבר על זה בינינו והעניין התחיל להתגלגל, היה ברור שאנחנו לא עושים את הפסטיבל בשום מקום אחר למרות שהמון מועצות אזוריות פנו אלינו, ולא לפני שתיגמר המלחמה ויחזרו החטופים. רק בסביבות אוגוסט התחיל הפסטיבל לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות".
גם מבחינת הקיבוץ והמועצה לא מדובר בקשר מזדמן. בסקר שנערך בין החברות והחברים אחרי המלחמה הצביעו מעל ל-90 אחוזים בעד חזרת הפסטיבל. "יש פה משהו מאוד מרגש", מודה רונית דביר מקיבוץ גבולות. "החזרה של אינדינגב הביתה - וזה הבית שלהם - גורמת לנו להביט קדימה בתקווה שנחזור להיות מה שהיינו, ושהמועצה תחזור להיות מה שהיא הייתה. אנחנו עוד לא שם. לא כולם חזרו. לא כולם יחזרו, אבל רוצים לחזור להיות מה שהיינו".
לפני שפנה לפוליטיקה המקומית היה ליאור דפנר מעורב באינדינגב מהיום הראשון. "לימים הפכתי לסגן ראש המועצה האזורית אשכול ונפרדתי מעבודתי בפסטיבל", הוא מתנצל. דפנר ואמנון קזדו ז"ל היו אחראים על הקמת הברים באינדינגב. "החזרה היא אירוע מרגש מאוד, ומאוד לא פשוט. נרגיש פיזית את האובדן של אמנון ושל הרבה אנשים קרובים. הכל מתנקז לסוף השבוע הזה. האובדן וההתרגשות, הגאווה והעצב, התקומה והשכול - זה משל לחיים שלנו פה בשנתיים האחרונות".
לקיום הפסטיבל יש כמובן השפעה כלכלית על האזור, אומר דפנר - מקומות לינה, מסעדות, עסקים, ספקים - "אבל ההשפעה העיקרית היא בעולמות הרגשיים והסמליים, חשוב לנו לראות אנשים שבאים הנה מסיבות טובות, של אמנות, מוזיקה וטבע".
× × ×
אז אינדינגב חוזר, אבל בקטן. הפסטיבל השנה קטן יותר כמעט בכל היבט. פחות קהל, פחות אמנים, פחות שמות גדולים, פחות מתחמים מיוחדים (לא יהיה מתחם מוזיקה אלקטרונית, גם לא רגאיי) - ולא רק מאילוצי זמן, תקציב והקושי שמערימות הרשויות על קיום אירועים בטבע. "אנחנו חוזרים לבייסיק גם ברמה האנרגטית", אומר בן דוד. "תמיד האמנו בלהגזים, אבל היום אנחנו בגישה אחרת. הפסטיבל לא טס על 120 קמ"ש. מרגישים את כובד האחריות. עכשיו הפסטיבל צריך ללמוד ללכת מחדש, לצמוח אורגנית. חזרנו לאחור וננסה לבנות הכל מחדש הכי טוב שאנחנו יכולים, כמו שעשינו בהתחלה.
"כל האמנים בישראל רצו לבוא להופיע, גם השמות הכי גדולים, אבל מעבר לכסף הרגשנו שזה לא הדבר הכי חשוב עכשיו. עכשיו חשוב להתחיל מחדש, להרים אירוע בסימן חזרה הביתה, עם אמנים ואמניות שהיו אצלנו בעבר ואנחנו אוהבים, כאלה שיש להם מה להגיד".
זו השליחות שלך?
"יותר כמו מנת הקראק שלי", הוא צוחק. "המחשבה שלא יהיה פסטיבל גם השנה הייתה בלתי נסבלת, לא יודע אם היינו מצליחים להחזיק עוד שנה בלי זה. אני לא אוהב מילים גדולות - שליחות, חלוציות, ציונות. זה לא אני".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
