פגישה ראשונה: לא לפחד מהפחד
שלמה: תגיד, יא דמות שאול. שמת לב למה שאנחנו עוברים בימים הסוערים האלה?
שאול: סליחה אבל אני עסוק כל כך במחזמר שלא היה לי זמן. ספר לי במהירות.
שלמה: יו"ר ההסתדרות.
שאול: כן?
שלמה: והפצ”רית.
שאול: מה זה פצ"רית?
שלמה: טוב עזוב, זה לא בשבילך. אתה בעולמך.
שאול: ואתה בעולמך שלך, משקשק בימים אלה?
שלמה: אתה מתכוון בגלל המחזמר שעולה בשבוע הבא? תראה, אני מביט בחזרות שלכם על בימת היכל שלמה (לא על שמי). פתאום יש תפאורה, תאורה שמתחילה להתגבש על ידי במבי (לא החיה מהסרט, אלא התאורן אבי בואנו), אז ברגעים האלה אין לי זמן לשקשק. אבל בלילה, כשאני מתעורר בארבע לפנות בוקר, אני שומע את השקשוק.
שאול: ומה מטריד אותך?
שלמה: למדתי כבר שאין לי מה להתלהב ממראה "חמוד". אני פשוט רוצה שיהיה פצצה, ששתי המערכות במחזמר "שאול" שאנחנו עושים יזרמו כמים, ובעיקר שלקהל תהיה סבלנות להקשיב, כמו שבאתי ל”המילטון” בניו-יורק וישבתי דרוך שלוש שעות בלי להכיר אף שיר.
שאול: יש לך באופן אישי מחויבות פנאטית?
שלמה: ליצירה. אגלה לך משהו, לא תמיד אני בטוח שכתבתי את זה, כי זה יצא תחת ידיי בהמון תקופות. אבל שנייה, תן להגיד עליך כמה מילות הקדמה.
פתיחה:
זה יהיה ראיון מוזר, כמו וידוי הדדי של שני יצורים שלא תמיד בטוחים בעצמם. שאול שלי, מתוך המחזמר שנכתב עליו ועל עמו וקרוביו, כאילו הולך יחף (בנעלי אולסטאר), שר על בעלת האוב מרוב אהבתו הנכזבת אליה, בא אליה כשהוא בצרות ומבין, קצת מאוחר מדי, שמלכות בלי אהבה היא רק תפקיד. ואילו אני, שכתבתי עליו, חושב ששאול לא מת. הוא פשוט ירד מהבמה אחרי שתי קדנציות, הניח את הכתר בצד ונכנס לפאב קטן באזור לא ידוע בארץ כדי לשיר עם חבריו שיר אהבה ישן, כמו זמר ותיק.
ולמה? כי שאול עשוי מזן אחר, כזה שאבד לנו כבר מזמן. הוא רצה פחות וקיבל יותר, היה המלך הראשון שמלך על הארץ, שהודה בחרדות שלו ושהרשה לעצמו לבכות באמת. זה מחזמר על אדם שרוצה שיאהבו אותו — לא כי הוא מלך, אלא למרות שהוא מלך.
ובעיניי (וכך ניסיתי לכתוב אותו) שאול הוא כל אחד מאיתנו, במיוחד אחרי מה שעברנו ב-7.10. הרגע הקריטי ששינה את כולנו, את כאבינו, הספדינו, אובדנינו.
זו דרמה על על מי שהיו פעם יפים וחזקים, על מי שחיפשו אהבה ומצאו את עצמם במלחמה ועל הדור החדש — זה שמוריד כתרים ומעלה גיטרות. ולבסוף נדמה לי שכתבתי את המחזמר הזה כדי לשאול שאלה פשוטה שעדיין מהדהדת באוזניי:
איך אדם מאבד את עצמו כשהוא הופך לסמל,
ואיך הוא חוזר להיות אדם.
אז לכבוד האירוע שמתחיל בהיכל שלמה ב-10 בנובמבר, אנחנו מתיישבים בחדר שהוקצה לי ושמכונת ייבוש ידיים עומדת ליד הכיור שבו, וכל פעם שאני עובר לידה מתחילה לרעוש מעצמה. והוא (תכף תבינו מי הוא) מתיישב מולי, מבקש קפה שחור חזק. ואני מבין שזו שיחה דמיונית, שרובה מתרחשת בראש שלי ובראש שלו.
בחוץ הציפורים מצייצות. זה זמן בין סוף הקיץ לסתיו. חלק מהחללים החטופים טרם חזרו מעזה. ישראל מתעצבנת, מתבאסת, מתפצ"רת, מתבצרת. החרדים מתגייסים להפגנות "לא להתגייס" והמשרתים חוטפים קריזה. אני מגיע לפגישה עם דמותו של שאול מהמחזמר. אני לבוש חולצה שחורה כרגיל, ואילו הוא, הדמות של שאול, לבוש במעיל ירקרק.
שלמה: מי קנה לך את הבגד זארה המצחיק הזה, יא שאול?
שאול: המלבישה של המחזמר כמובן.
שלמה: ואיך אתה לקראת התחלת ההצגות, מתרגש אש?
שאול: כלפי חוץ. אני לחוץ בעיקר בתוכי.
שלמה: אתה מכיר את צחי הלוי שמגלם אותך?
שאול: לאט-לאט הכרנו. הוא גבר נאה, שרירי, חתיך, מסתערב לשעבר בצה"ל. שמעתי שאבא שלו היה סוכן מוסד. בסוף, אני כדמות והוא כשחקן, נתחבר.
ועכשיו אליך, שלמה. ספר לי קצת על איך נולד אצלך הרעיון הזה, להיכנס לכתיבת מחזמר. מה קרה לך? נפלת על הראש? אתה הרי עוד מצליח לא רע כזמר בגילך.
שלמה: שמע, זה החל לפני שנים רבות אי שם בלונדון של שנות ה-70. הייתי עם המלווה שלי אז, אצ'י (שם אוסטרי), וערב אחד הלכנו למחזמר "ישו כוכב עליון" שכולם דיברו עליו והתלהבנו מאוד, ואני אמרתי לו שצריך לכתוב משהו בסדר גודל הזה, כי חשתי שאנחנו צריכים לפרוץ החוצה ולא רק להעתיק מאה אלף פעם מחזמרים אמריקאיים. וכך כששבתי לארץ התחברתי לדני רובס שהיה מופיע איתי באותם ימים, וכתבנו ביחד כמה חתיכות שירים יפות. ואחרי זמן מה רובס המוכשר כשד הלך לדרכו ואני נשארתי לבד.
שאול (תוך כדי נגיסת גבינית עם הקפה): ולמה המשכת?
שלמה: כי זה לא הרפה ממני. אני מניח שאתה מבין קצת באובססיביות. זוכר שלא הרפית מהשלטון אחרי שקיבלת אותו? אז אותו דבר. כשאני נכנס להוויית יצירה אני לא יכול לעזוב, זה מטריד אותי אשכרה יומם ולילה, כולל בחלומות במקלחת, בפקקים, במה לא.
שאול: ובעצם התבססת על הסיפור התנ”כי?
שלמה: בהתחלה קראתי הלוך ושוב על שאול בתנ"ך, למרות שזה היה קשה לי מאז ימי התיכון.
שאול: מה קשה בתנ"ך?
שלמה: שפה לא פשוטה, עלילות נפתלות והמון פירושי פירושים. אז קראתי, הפנמתי כמה סצנות מחייו, אבל מהר מאוד נפרדתי מהספר המופלא הזה והתחלתי לכתוב את שאול בעיני רוחי - כמחזמר מודרני שמתרחש בתוך פאב מודרני בשנה מודרנית לא ידועה. אגב, זו היתה תשובה ארוכה מדי לדעתך?
שאול: בינינו, יכולת לקצר.
שלמה: שמע, עברנו המון קושי בשנתיים האחרונות, אז נהיינו קצרים ותוקפניים. בכל זאת אנסה לקצר בתשובות.
שאול: ספר לי מה היה הלאה, איך זה המשיך?
שלמה: מה המשיך?
שאול: כתיבת המחזמר.
שלמה: אה סורי, נבהלתי ממך לרגע עם ה"תקצר" התוקפני הזה שלך. אגב, ממה שראיתי בחזרות לפעמים אתה גם תוקפני במחזמר, למשל כשאתה יורד על הג'וקר (מיכאל מושונוב האדיר) שדואג לך או על בעלת האוב (תום כהן המהממת) שמנבאת לך את מה שאתה לא רוצה לשמוע. בכל מקרה, לשאלתך, כתבתי את "שאול" המון זמן. לפעמים עזבתי אותו לעשר שנים ולפעמים חזרתי, בעיקר בגלל לחץ חברתי.
שאול: איזה לחץ חברתי בראש הדפוק שלך?
שלמה: חברים, משפחה, אנשים שהתאהבו בשירים של "שאול" והתמכרו אליהם ורצו לראות את זה על הבמה. ואכן ניסיתי להגיע לתיאטרון אבל הם לא עשו לי חיים קלים. הם רצו משהו יותר סטנדרטי, מוכר, שהצליח כבר. ו"שאול" הוא מחזמר חדש ולא ידוע.
שאול: טוב, קשה לומר שאתה אובייקטיבי.
שלמה: ברור שאני לא. הנה, בפתיחת המחזמר אומר המספר (יניב ביטון, ששון גבאי, ליאור אשכנזי שמגלמים אותו לסירוגין) שכל אחד מספר את הסיפור שלו כאוות נפשו. אבל מה האמת, מה הפייק, מה הסוד? אז אני בהחלט לא אובייקטיבי כשמדובר במחזמר הזה, ובכלל.
שאול: ואתה תהיה המסַפר?
שלמה: בהתחלה רציתי להיות, אבל מהר מאוד הבנתי שליאור, ששון ויניב אדירים ואפשר לסמוך עליהם. אבל בינינו, אל תגלה, אולי אצוץ במחזמר לרגע.
שאול: אז אתה אוהב את מה שיצא?
שלמה: אני אענה לך כדרכי, דרך סיפור. אתה מכיר את השיר "ירח"?
שאול: שמעתי את השיר הזה לא פעם בפלייליסט של בית אל, אז כן.
שלמה: אז לידיעתך, דקה לפני שהוצאתי אותו לרדיו לא הייתי מבסוט ממנו וחשבתי שהוא לא מספיק טוב, ואפילו הורדתי לו בית. אז לשאלה שלך, האם היוצר אוהב את מה שיצא לו, אענה שאני בחיים לא ממש מרוצה ממה שיוצא אבל אני מאוד מרוצה מזה שהעזתי בכלל בגילי לעשות את זה. יכולתי לשבת על התחת ולדוג דגים או לנסוע לפטגוניה לראות פינגווינים.
שאול: האמת שאני הייתי שמח לראות פינגווינים. אז אתה אומר שהיוצר לא ממש מתאהב ביצירה שלו? בגלל זה הוא שולח אותה ממנו הלאה אל הקהל?
שלמה: זה בערך מה שאמרתי.
שאול: ואיך נפלה עליך השראת הכתיבה?
שלמה: וואי-וואי, זה מסובך, השראה, זה לא בא בהזמנה. אתן לך דוגמה. למשל את "החיזיון" שקורה במערכה הראשונה כתבתי דווקא בביתי בכפר עין הוד (תבדיל בין עין הוד לעין דור). בקיצור, בלילה ההוא דפקתי חצי בקבוק יין וכתבתי את השיר.
שאול: תזכיר לי שורה ממנו.
שלמה: “על גג העולם, במקום שבו יוצאים המתים לדרך, ליד העץ הכי גבוה, לא רחוק ממכרות הפחם”.
שאול: וואלה יפה, "במקום שבו יוצאים המתים לדרך". זה מבוצע עם תכריכים, נכון?
שלמה: תפסיק לעשות ספוילרים, יא שאול. גם כתבתי לך את השיר "אני זר פה", כשאתה מגיע לעיר וחש בה זרות.
שאול: אוהב אותו מאוד. תגיד, קשה לך לכתוב?
שלמה: היו רגעים שעפתי על הכתיבה, ורגעים שנתקעתי וחלמתי מילים בלילה בשינה.
שאול: אתה חולם מילים?
שלמה: כן, ומצבים, וכל השנתיים חלמתי חלומות על החטופים, על אבי ואמי ואחותי. לא מזמן נקלעתי בחלום לסערה בקוטב עם סטינג ועשינו הופעת קרח. וגם את האהובה שלך בעלת האוב שמנבאת נבואות חלמתי באחד הלילות, וככה סידרתי לך איתה דייט, כלומר עם תום כהן שמגלמת אותה.
שאול: אבל למה למשל הכנסת לסיפור פיגוע טרור?
שלמה: מה לעשות? זה המצב בארץ. ואתה ובעלת האוב הרי מכירים זה את זו אחרי הפיגוע בפאב שבו היא מברמנת.
שאול: מה זה מברמנת?
שלמה: זה ברמנית, עובדת נניח בברים של העיר תל-אביב.
שאול: מעולם לא הייתי בתל-אביב. אני מכפר חיטים.
שלמה: אוקיי, אז שם, בפאב, אתם חוטפים קראש זה על זו ומתאהבים.
שאול: כן, זו סצנה נורא סקסית, ועם תום כהן בכלל. אבל סליחה, לוסי תהרוג אותי.
שלמה: אל תתבלבל. אתה הדמות, לא צחי.
שאול: סורי. נכון, אני הדמות. וזה די נחמד להיות דמות, אפשר להתחמק בחושך בלי שירגישו בך.
שלמה: כן, כל החיים מלאי דמויות שמקיפות אותנו - פוליטיקאים, זמרים, פרשני חיים, אנשי צבא שמתחמקים בחושך, רק שאצלנו הם מתחמקים בריקודים ותנועה.
שאול: אתה מסקרן אותי. אפשר לבוא לראות?
שלמה: יא טַמְבַּל. אתה משחק במחזמר, שכחת?
שאול: אוף, שכחתי לרגע. כשאני מפליג בדמיונות, גם אני עף.
שלמה: הנה משהו משותף לשנינו. אגב, איזה מזל אתה?
שאול: אני קשת.
שלמה: גם אני. תגיד, אתה קנאי?
שאול: בְּדָּוִד, כן. הוא עיצבן אותי כשרצה את המלוכה, ועוד אחרי שגדל אצלי בבית.
שלמה: כלומר אתה תחרותי.
שאול: בסוף כן. רק שבהתחלה ממש לא ידעתי את זה, בסך הכל יצאתי לחפש שלושה אופנועים שנגנבו לאבא שלי. ואתה? תחרותי?
שלמה: כן. זה תמיד היה המנוע שלי לכתוב יותר טוב. טוב נמשיך מחר? כי אני קצת עייף.
פגישה שנייה: חיבה ושחרור
שלמה לשאול: בוקר טוב, דמותוש.
שאול: דמותוש? זה כינוי חיבה כזה?
שלמה: ברור, הכל מתחיל בחיבה ונגמר בחיבה. או שאתה מחבב את הבן אדם או לא סובל אותו. ואני מחבב את הדמות שלך, אחרת לא הייתי כותב עליך.
שאול: נכון. ובסוף המחזה אני באמת שואל את המספר והג'וקר אם הם אוהבים אותי, וגם למה כתבת עליי.
שלמה: ואני עונה שאני אוהב אותך כמו שאוהבים בן, אח, חבר. זה משהו שלא ניתן להסבר. התאהבתי בך עוד בשיעורי התנ"ך בבית הספר. היה בך משהו מענטשי נורא, אנושי, מין צנוע-יהיר, קשוח וקול, עצבני וסולח.
שאול: אני חוזר לשאלתי הראשונה בניסוח אחר: העובדה שזה מתחיל אוטוטו גורמת לך להיות לחוץ תחת?
שלמה: פעם עמרי ניצן ז"ל, שהיה מגדולי במאי הארץ, אמר לי, "אם לא תשחרר זה לא יקרה". אז שיחררתי.
שאול: ואתה מבסוט?
שלמה: בגדול, כשבאתי יום-יום לחזרות בתשע וראיתי את הקאסט המסור והנחוש, התגאיתי שזה קורה. נדמה לי שלראות את קרשי הבמה זזים ואת התהליך של בניית ההצגה, זה הכי נתן לי אדרנלין.
שאול: אתה מתאכזב מהר מאנשים כמו שאול - סליחה, כמוני?
שלמה: בעיקר כשמישהו מבטיח לצאת איתי למסע וחותך באמצע, אז הוא גומר אצלי.
שאול: וואלה, זה מה שקרה עם דוד שבגד בי, או עם סמואל, המקעקע של העיר שהכתיר אותי והעיף אותי אחר כך. אגב, כל הכבוד לך שאתה חושף את עצמך.
שלמה: זה סיפור חיי, לנסות להיות אותנטי כמוך. ואצלך זה גם לא פשוט, כל הדרך עד למעלה למלוכה אתה עובר ברקים, סופות, מאבקי כוח מול סמואל עצמו ועמו. ובסוף אתה מגיע בודד לטופ עד שאתה מבין שהקריירה הגדולה שלך נגמרה.
שאול: קראת לשיר הזה "סוף הקריירה". זה גם מה שאתה מרגיש?
שלמה: אני אמנם לא בהתחלת הדברים, אבל למזלי אני עדיין ממלא אולמות גדולים במהירות. אבל אתה יודע, השנתיים האלה שהתמשכו כמו נצח לא עשו טוב לאיש. נהייתי "מודאג הארץ", ככה אני קורא לזה, וגם זה מתבטא במחזמר. מצד שני נתקלתי בישראלים מהממים שהקריבו ובו בזמן מנחמים את הארץ באבלה.
שאול: זה מחזמר עצוב?
שלמה: גם שמח, גם עצוב. הייתי בראן (חזרה כללית מהתחלה עד הסוף) כשליאור אשכנזי הוביל אותו ובכיתי המון ובהקלה.
שאול: שמעתי שיש גם סצנת חתן-כלה.
שלמה (צוחק): נכון. הבת שלך מיכל מתחתנת עם דוד, למרות אי-שביעות רצונך.
שאול: זה גם מחזמר על אהבה?
שלמה: נו בטח. יש שם סצנה די ארוטית בסוף, שצחי ותום מבצעים אותה.
שאול: והעם? וסמואל?
שלמה: את סמואל מגלם אלי דנקר, שעושה תפקיד לא פחות מאתגר מדניאל דיי-לואיס מ”כנופיות ניו יורק”, סליחה על ההשוואה. והעם טיפוסים אחד-אחד, כשבראשם ניצה שאול (לא קרובה שלך) שמשחקת את המאמא פסיה, האמא של העיר שנלחמת על צעירותה.
שאול: נו ואתה לא?
שלמה: אני נמצא איכשהו בכל הדמויות, אם אתה כבר חוקר בלי סוף. אוקיי, סיימנו את הפרק הזה? כי אני חייב לרוץ לקנות משהו.
שאול: מה לקנות, אם אפשר לשאול?
שלמה: מלפפונים.
שאול: מלפפונים?
שלמה: אני הרוס על מלפפונים.
רכילות
שאול: מי משחק את הג'וקר?
שלמה: מיכאל מושונוב המהפנט.
שאול: הבן של מוני מושונוב וסנדרה שדה?
שלמה: כן בטח.
שאול: ומי את סמואל?
שלמה: אלי דנקר.
שאול: אבא של רן דנקר?
שלמה: אתה ממש רכלן. זה מבייש אותך. תפסיק.
שאול: אבל יש עוד בנים-של?
שלמה: אלישע בנאי הנפלא משחק את דוד. והוא, לפני שאתה שואל, הבן של יובל בנאי ממשינה ואורלי זילברשץ השחקנית.
שאול: אגב, הבנים שלך לא משחקים במחזמר?
שלמה: לא.
שאול: למה?
שלמה: ככה.
שאול: ואת מי ליהקתם כיהונתן?
שלמה: את אור עמרמי בעל קול הזהב.
פרחי זיכרון
שאול: אני מניח שכל השיחה הזו נועדה שהקהל יסתקרן ויבוא. מכרתם איזה כרטיס או שניים?
שלמה: אני לא יושב בקופות, אבל 25 אלף כרטיסים מכרנו בטוח.
שאול: זה לא רע למחזמר לא מוכר.
שלמה: לא רע. מה שכן, בנו בהיכל תיאטרון מיוחד בן 1,800 מקומות, די גדול יחסית לאולמות תיאטרון רגילים. מזכיר לי שפעם באתי ללונדון כשפתחו את ניו לונדון תיאטר עם "קאטס". זה היה אירוע. גם פה, אני מקווה.
שאול: ואתה מאמין בדמות שלי?
שלמה: לפי החזרות אני מאמין בך, במספרים האסים יניב, ששון וליאור, בג'וקר, בבעלת האוב, בכולם. גם באיאן פינקוביץ', שהיא הבת של הבמאי רוני פינקוביץ' ז"ל. זה קאסט מדהים, כולם שרים ומשחקים נהדר. רק תהיו קולים, אני אומר להם, שימו זין, תנו את הנשמה, תזכרו באיזה זמנים אנחנו חיים, כי אנחנו שרים על פרחי הזיכרון של חיינו.
שאול: תסביר לי את המושג "פרחי הזיכרון".
שלמה: זו תקופה הרת גורל כזו בחיינו, ו”שאול” הוא מחזמר לזכר הימים שהיו ושיבואו.
שאול: וואללה אתה מרגש אותי, שלמה.
שלמה: גם אתה אותי. אני מקווה שתשרוד במחזמר ולא תתאבד חלילה, כמו בתנ"ך.
שאול: יש לי תוכנית עבודה חליפית. לא מגלה לך.
שלמה: וואלה. אגב, סתם ככה בינינו, אפשר לקרוא לך שאוליק? או ש-אול, כמו החבר'ה בשכונה?
שאול: תקרא לי איך שבא לך, אני אבוא לך גם בחלומות.
שלמה: בינינו, ממילא אתה בא.
פגישה שלישית: מי שלא חזר בערב
שאול: יש לי שאלה שהטרידה אותי כל החזרות: כתבת שם במחזמר משפט מהדהד שאומר “מי שלא יחזור בערב, ודאי יחזור מחר”, זה כאילו על החטופים.
שלמה: ברור.
שאול: נבואי משהו, לא?
שלמה: בעיקר מלא תקווה.
שאול: ועכשיו שמע, יש לי עוד חזרות אחרונות. מוכן לשאלות שטח מהירות?
שלמה: נסה אותי.
שאול (במהירות): מה אתה הבנת מכל הדבר הזה?
שלמה (יותר מהר): שאין מאוחר ומוקדם, שדברים קורים, ושאין ייאוש בעולם, מלבד הייאוש עצמו. וגם שתמיד בפינה עומד איזה סמי-טריילר שמוכן לצאת לדרך ולדרוס עם שלם שלקה בעיוורון, ושצריך להיזהר מהסמי-טריילר המזוין הזה.
שאול: עד לסמי-טריילר הגעת?
שלמה: טוב, מודה שאני נסחף.
שאול: אכפת לך שאני אודה בהזדמנות זו כדמות לבמאי הצנוע והמוכשר להב תימור, ללואי להב שייעץ אמנותית וגילי פלדמן שעיבד ומנצח על המוזיקה, ועוד מלא אנשים טובים שיחד נעשה כמיטב יכולתנו שתהיה גאה בנו - אפילו נרקוד בהדרכת הכוריאוגרף הלל קוגן.
שלמה: אתה מרגש אותי בהודיה, פרגון זה לא משהו נפוץ באגואים של היום. אגב, לא דיברנו על השחיתות במחזמר הזה, על העובדה שהעם רוצים גשם בעיתו ושהם חיים בתחושה של "מלחמה גדולה ולא נגמרת".
שאול: שאלה אחרונה, אפשר? היית חוזר על דבר כזה?
שלמה: לסופר דיוויד פוסטר וואלאס יש ספר בשם "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", אז אתה מבין. אבל אולי אהיה מוכן להרפתקאה אחרת, כמו שלאחרונה כבשנו את הבארבי, או אפילו טיול לפטגוניה לראות פינגווינים. ועכשיו, רגע לפני שאתם עולים לבמה ומטיסים את הפרויקט לקהל בפרצוף, אני קופץ לקנות לי משהו בשוק. סבבה?
שאול: מלפפונים, נכון?
שלמה: לא. הפעם שומים, למזל. הארץ ותושביה, המחזמר ושנינו - זקוקים לזה נורא בימים אלה.
