כשסיפרתי לאנשים סביבי שאני קוראת עכשיו את Nobody's Girl ("ילדה של אף אחד"), מאת וירג'יניה ג'ופרה, כמעט כולם הגיבו באותו האופן: "אה, כן, שמענו על זה. כמה נורא". שמות מוכרים עולים מיד: הנסיך אנדרו, ג’פרי אפשטיין, גיליין מקסוול. המבט בעיניים הוא של מי שכבר קראו על זה, ראו את כל הכותרות מאז שהפרשה התפוצצה בשנת 2011. אבל משהו במבט חושף גם את הסקרנות שגוברת על כולנו — אחרי האמפתיה הראשונית באה המשיכה לסנסציה, לכותרות העמוד הראשון, למלכודות הקליקים.
אבל האמת הנוראה היא שאף שפרשת הסחר בנערות ונשים למטרות מין הספציפית הזאת עטופה כביכול ב"הילת הזוהר" של העשירון העליון, אין הבדל גדול בין מה שקרה לווירג'יניה ג'ופרה ולעוד עשרות רבות של נערות שעברו תחת ידיו הרעות של אפשטיין, לבין מה שעוברות נשים במקומות שאנו נוהגים לקרוא להם "עולם שלישי". אמנם זה קורה שם, רחוק, במדינה אחרת, אצל "הלא-מתורבתים", ולא חלילה בבית המלוכה הבריטי, לא אצל לבנים, לא בין מיליארדרים, אבל האמת היא שהאלימות והרוע חוצים עולמות ולטראומות הגופניות והנפשיות שעברו על ג'ופרה יש הרבה מאוד במשותף עם החוויה של השפחה היזידית שנמכרה בשוק עבדים של דאעש, שאף אחד לא שמע עליה או מכיר. לא היה בכוחם של המנעמים שאפשטיין ומקסוול הרעיפו עליה להקהות את ייסוריה של נערה בת 16 שנאנסה שוב ושוב, ועוד נדרשה להיות אסירת תודה. בתחילה כילדה קטנה על ידי אביה, אחר כך בגיל 14 על ידי סרסור נוסף, ולבסוף כמתבגרת בידי מקסוול ואפשטיין.
וירג'יניה ג'ופרה הצליחה להימלט מציפורני אפשטיין ומקסוול כשהייתה בת 21, לאחר שנשלחה לתאילנד לקורס מסאז' שמומן על ידם. לא היה זה מעשה של טוּב לב, הם הטילו עליה משימה לפתות נערה תאילנדית ולהביאה לארה"ב כדי שתשמש גם היא כשפחת מין. בתאילנד וירג'יניה פגשה את רוברט ג'ופרה, הם נישאו, היא ברחה עימו לאוסטרליה, והם חיו ביחד 18 שנה. זמן קצר לאחר שהכירו ילדה וירג'יניה בן, שנה אחר כך עוד בן, ולאחר כמה שנים ילדה בת.
הייתה זאת לידת הבת שדחפה את ג'ופרה לחשוף את סיפורה ברבים: "כשנולדה בתי, משהו בי השתנה, התעוררה בי תעוזה שעלתה ממעמקים. כשחיבקתי אותה בפעם הראשונה, נשבעתי שבתי לעולם לא תדע את הסבל שאני ידעתי". כך הפכה ג'ופרה לאחת המתלוננות המרכזיות נגד אפשטיין ומקסוול — ובעצם למתלוננת שהצליחה להפיל את הנסיך אנדרו, כלומר, לגרום לאמו המלכה לנשל אותו מתאריו ולהרחיק אותו מבית המלוכה. התביעה האזרחית שהגישה נגדו לא הגיעה לבית משפט, ונחתם ביניהם הסכם פשרה עם פיצוי כספי שסכומו לא פורסם. רבים השקיעו אנרגיות רבות בגילוי גובה הסדר התשלום, וג'ופרה, שחטפה הרבה אש במהלך השנים ממכונות רעל חזקות ומשומנות, המשיכה לחטוף — הפעם על קבלת פיצוי כספי. כנראה שמה שלא תעשה, הקורבן תמיד תהיה אשמה במשהו.
4 צפייה בגלריה
וירג'יניה ג'ופרה, המפורסמת מבין קורבנות ג'פרי אפשטיין
(צילום: Handout/US District Court - Southern District of New York/AFP)
אישית אני חושבת שכל אבני החן שבכתר המלוכה הבריטי אינן מספיקות כדי לפצות על עוולות הוד מעלתו, אבל ג'ופרה מסבירה בספר את מניעיה טוב ממני: "תבעתי את הנסיך אנדרו בבית משפט פדרלי, כך שהיה ידוע שהעונש היחיד שיכול לצאת מזה הוא פיצוי כספי. אבל קיבלתי ממנו משהו חשוב יותר — הכרה בכך שאני ונשים רבות אחרות היינו קורבנות, וכן הסכמה שבשתיקה שלא להכחיש זאת שוב לעולם. הכסף שקיבלתי מההסדר איפשר לי סוף-סוף לעשות משהו טוב בעולם — להקים מחדש את העמותה שלי ולעזור לנפגעות תקיפה".
מי חושב על שלושת ילדיה, ילדים צעירים שגדלו בצל הידיעה מה נעשה לאמם, ועכשיו הם גם ילדים של מתאבדת ונותרו לבד עם כל מטען חייה על גבם? הקריאה דרך עיניהם מדגישה את הפן האינסטרומנטלי של תיאורי המשפחתיות רק כדי לאפשר לקוראים לנשום בין פרק לפרק
אבל אי-אפשר לומר על הפרשה הזאת "סוף טוב הכל טוב". וירג'יניה, או ג'נה, כפי שקראו לה כולם, כבר לא איתנו. היא שמה קץ לחייה בחודש אפריל השנה, חצי שנה לפני שהספר ראה אור. בכלל, הרבה מאוד מוות מלווה את הפרשה: אפשטיין התאבד בתאו, וכך גם ז'אן לוק ברונל, סוכן הדוגמניות הצרפתי, שגם אותו חשפה ג'ופרה כאחד מאנסיה. חבל רק שהמתעללים האלה לא מתאבדים לפני שהם אונסים ומפזרים כל כך הרבה סבל בעולם. מקסוול, לעומתם, חיה ונושמת בתא בכלא, היא נידונה לעשרים שנות מאסר, וכעת מנסה לכאורה להנדס את טראמפ, חבר ותיק של אפשטיין בעצמו, שיעניק לה חנינה. אני מודה שבאינסטינקט הראשוני קשה שלא להפוך את הקריאה בספר למרדף אחרי עוד פרט מידע, עוד סנסציה, עוד שם של מפורסם שמעורב בפרשה המחרידה. הספר אמנם סוקר את כולן, אבל אינו מספק "סחורה חדשה", פרט להפניית אצבע מאשימה לעבר ראש ממשלה של מדינה זרה ששמו נותר עלום, שלטענתה אנס אותה באלימות מחרידה לאחר שנמסרה לו מאפשטיין.
אם כך, מהפן האינפורמטיבי ייתכן שאין סיבה ממשית לקרוא את הספר, שמהווה סיכום לכל המידע שכבר מצוי ברשת. אולם הידיעה שווירג'יניה עצמה שמה קץ לחייה משנה לחלוטין את חוויית הקריאה. היא מרחפת מעל כל עמוד ועמוד וממסגרת את הסיפור אחרת ממה שכנראה התכוונו המוציאים לאור, שהחתימו את ג'נה על "בוק דיל" וחלמו על סיבוב הופעות בתקשורת העולמית והרבה מאוד כסף. כעת ג'נה איננה, והיא כנראה הרסה להם את תוכניות השיווק.
מבחינת וירג'יניה, ההצדקה ברורה: “אני כאן כדי להתייצב מול מי שפגעו בי. אני כאן כדי להחזיר לעצמי את חיי", היא כותבת בספר. ובהקדמה, העיתונאית איימי וואלס, שכתבה עמה את הספר, מספרת שזמן קצר לפני מותה ג'נה כתבה מייל מצמרר לעורכת שלהן בהוצאה, "התוכן של הספר הזה חיוני. חשוב עד מאוד שהאמת תובן, ושהנושאים הכרוכים בה יזכו להתייחסות — למען הצדק ולמען המודעות. אם יקרה לי משהו, אני רוצה לוודא ש'ילדה של אף אחד' יראה אור בכל מקרה".
אבל אני כותבת כאן ביקורת ספרות, לא עוד כתבה על "שפחת המין המתבגרת של אפשטיין" או "האישה שהפילה את הנסיך אנדרו". לכן השאלות שניצבות מולי הן ספרותיות: האם הניסיון של ג'ופרה וואלס להפוך חומר תיעודי לסיפורת אכן צלח? ומה טיבם הספרותי של ספרי ה"בוק דיל" בכלל — האם הם ראויים להיכרך כספרים ולא להסתפק בפרופיל עיתונאי?
בספר הזה, פרקי הקישור שנועדו לרכך את הזוועה נכתבים כמעט כרומן רומנטי אמריקאי של שנות ה-50: משפחה מושלמת בפרברים, עוגיות בתנור, שמלות ורודות וברבי. בסוף הספר ג'ופרה מודה שזה העולם שהייתה מאחלת לבת שלה — עולם נשי מצועצע, מפויס, כביכול נטול סכנה. אלא שהפער בין האידיליה הזאת לבין המציאות שהיא עצמה חשפה לפני מותה בחשבון האינסטגרם שלה — חיי נישואים שלא היו סוגה בשושנים, בעל שהפליא בה מכותיו — מערער בדיעבד את מחצית הספר הכתובה כפרוזה. אני משערת שכן היו גם רגעים יפים, וזכותה המלאה של ג'ופרה לא לספר הכל, אבל אז חוזרת השאלה: בשביל מה לכתוב ספר ולא להסתפק בעיתונות. הרי מאמצים רבים הוקדשו בכתיבת הפרקים הללו.
ובעיקר, מי חושב על שלושת ילדיה — ילדים צעירים שגדלו בצל הידיעה מה נעשה לאמם, ועוד לפרטי פרטים, ועכשיו הם גם ילדים של מתאבדת ונותרו לבד עם כל מטען חייה על גבם? הקריאה דרך עיניהם מדגישה את הפן האינסטרומנטלי של תיאורי המשפחתיות רק כדי לאפשר לקוראים לנשום בין פרק לפרק — "אני יודעת שזה הרבה לעכל... אבל בבקשה, אל תפסיקו לקרוא", או אולי למלא דפים. כאן נשבר לבי בפעם השנייה: התקשיתי להבין מדוע וואלס, כותבת מנוסה, וכן העורכת, נתנו יד למנגנון שמרכך את הקוראים אל מול האימה תוך שהוא משאיר את האמת של הילדים בצל, והאם זה לא אומר שעכשיו תורם להיהפך לילדים של אף אחת.
Nobody's Girl: A Memoir of Surviving Abuse and Fighting for Justice, וירג'יניה ג'ופרה, הוצאה לאור: Knopf, עמודים: 400.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
