המסע בן 11 השנים / ביום חזרתו של החייל הדר גולדין ז"ל לביתו, לארץ אבותיו, שנים אחרי שנפל בקרב רפיח במבצע צוק איתן, כשהגיע בערב והרמטכ"ל בישר על חזרתו הגואלת סוף-סוף להוריו ומשפחתו נשמנו נשימת הקלה אינסופית. ואז משום מה נזכרתי ברון ארד ז"ל, שלמרות שסירבנו להשלים עם היעלמותו בשבי האויב ונלחמנו עליו שנים, זה לא קרה, רון לא שב מעולם. והשאלה הגדולה שעדיין מרחפת מעל היא: למה?
טוב, התנחמנו השבוע בזה שלפחות הדר שב אחרי 4,118 ימים. ועכשיו נותרו שם, נכון לכתיבת שורות אלה, דרור אור, רן גואילי, מני גודארד וסותטיסאק רינטלאק שחייבים לחזור. וגם זה, כמה ימים אחרי שהשבנו את איתי חן יפה התואר שעליו ספד סטיב וויטקוף, האיש הטוב בסיפור. "הוא ריפא חלק מליבי שלא היה יכול להיות שם אחרי אובדן בני", אמר השליח האמריקאי, אב שכול גם הוא.
11 שנה אחרי, כשהמון ילדים קיבלו את השם בניה לזכר רס"ן בניה שראל, שפיקד על הקרב שבו השתתף הדר גולדין ז"ל, אנחנו מצווים לחיים, לבירור, להתרת השאלות וקבלת התשובות בחשבון נפש עמוק כדי שנבין למה.
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
למה בעצם? / טוב, שאלת השאלות שטרם נתבררה, למרות תחקירי הצבא שפורסמו השבוע, היא עדיין: למה בעצם זה קרה לנו? ותוסיפו על זה, למשל: למה חוף הצוק? למה לאבד בכלל טלפון נייד? למה למצוא אותו במקרה? וגם למה לשגע אותנו? אנחנו לא מספיק משוגעים כבר?
אז המון טלי ב"ארץ הלמה", כמו בסיפור של המשורר אברהם שלונסקי, אנחנו חווים בימים אלה. והנה עוד למה: למה הלילה יורד מוקדם? האם זה בגלל מצב הרוח הרע של היום? ואגב, אם התשובה היא שזה בגלל שעון חורף, אז למה החורף לא הגיע ואנחנו חווים בימים האחרונים ימי שרב חמים כל הזמן?
עורבים ופרפר / ובין כל הלמוֹת האלה, לפתע הופיעו בשבת עשרות עורבים בשכונה השקטה שלנו וכירכרו בין העצים ונתלו על הגגות של הבתים מבלי שנבין בכלל למה. זה היה רעש נוראי, מפחיד, הרבה יותר חזק ממה שאנחנו עושים ביום-יום, והוא נמשך איזה חמש דקות תמימות. ואז לפתע טראח, בשניות הם נעלמו, כל העורבים! וכשנרגעתי מהם, נזכרתי שאחותי נאוה הייתה אומרת לכולנו במשפחה שהופעת עורבים זו דרישת שלום מהמתים. אז אולי זה זה, חשבתי, אולי זה ד"ש ממנה, מאבא, מאמא ומכל הנופלים שלנו במלחמות. ואז קרה עוד משהו. בזמן ההצגה הראשונה של המחזמר "שאול" שעדיין בחיתוליו, ממש באמצע, נכנס לאולם פרפר וחג לו מעל הבמה והשחקנים. מודה שב-55 שנות הופעותיי לא חוויתי תופעה כזו של פרפר על הבמה. אז למה עכשיו?
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
החיים והמוות על לוח השחמט / אוקיי, בואו נודה על האמת, השנאה הפכה לחלק גדול מחיינו. זה לא שהיא לא הייתה פעם, אבל היו נוכחים איתה לאיזון גם האהבה, גם השתיקה, הכוח, הרוח, הסלחנות ובקשת הסליחה, כל הדברים שאנחנו נושאים בקרבנו. ולאור זה הנה סיפור אמיתי על שני "הייטרים" (שונאים עד בלי גבול) שממחיש לאיזה דרגות שפל העולם הגיע. אז ככה:
אני אוהב שחמט למרות שאני שחקן איום. ולמה? נראה שבגלל הדיסלקטיות שלי, שלא מצליחה לחשב שני צעדים קדימה במשחק. ועדיין, עם כל זה, היות שאני קורא רוב חיי הבוגרים טורים על שחמט כמו על מוזיקה, אז הנה סיפור שנפל לנגד עיניי ושקשור למלחמות הלוח. מדובר בדניאל נרודיצקי שהיה רב-אמן, אלוף בשחמט, כוכב רשת ומורה אהוב והפך לדמות מרכזית בעידן השחמט הדיגיטלי. אבל קמפיין רדיפה חסר רחמים מצד אלוף העולם לשעבר ולדימיר קרמניק הוביל לטרגדיה של דניאל, שלא יכול היה לשאת את הלחץ יותר וככל הנראה התאבד. כן, עד לשם מגיע הרוע האנושי.
אם הייתי כלי שחמט על לוח הייתי רוצה להיות הסוס, אמרתי לה.
למה סוס? שאלה.
כי סוסים דוהרים בכל דרכינו והם מהירים וייקחו אותך לאן שאתה רוצה להגיע, עניתי, כלומר אל היעד.
יאכלו או לא יאכלו / אורי זוהר ז"ל היה מגיע בימים אלה לגיל 90, לו היה חי בינינו, ואני גאה שיצא לי להופיע איתו יחד כמעט שנה שלמה במה שפשנל, המפיק הדגול של אז (הגשש החיוור), קרא לו "נבחרת החורף". זה היה בשנות ה-70, ו"נבחרת החורף" הייתה בעצם אוסף אמנים אקלקטי שהופיעו יחד על במות הארץ ואורי זוהר (בטרם חזר בתשובה) היה מוביל אותה כמנחה.
אלוהים, מה אני זוכר מאז? הייתי בסך הכל בן 20, פישר, בשפתו של אורי, זמר מתחיל שלא מבין כלום מהחיים שלו. ואילו הוא ישב תמיד במושב הקדמי של המונית שהובילה אותנו להופעות והיה אומר לנהג המהיר חזי "סע לאט, שווה אפרוריות לנסיעתך כדי שנגיע בשלום ליעד". אורי היה אז מלך הבידור החילוני בישראל, ביים סרטים מ"חור בלבנה" ועד "שבלול" ו"עיניים גדולות" עם אריק איינשטיין.
אבל יותר מכל אני זוכר ת'בדיחה שהיה מספר כמנחה לקהל על אודות ההוא שנתפס במכס עם חשיש.
"מה יש במזוודה?" שאל המוכס המכובד.
"מזון לציפורים", ענה הנתפס.
"ציפורים אוכלות את זה?" חקר אותו המוכס.
"ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו", עונה האיש את המשפט האלמותי. זה גם מצבנו: נרצה נאכל, לא נרצה לא נאכל את הסיטואציות הקשות שנקרו ונקרות בדרכנו. אחר כך אורי חזר בתשובה ודמותו החילונית המבדרת נעלמה לנו מעל דפי הספר.
התשובה ללמה / בגיל 13 הייתי מכור לספרייה ברחוב יהודה המכבי בשכונה ומבקש מהספרנית המקסימה פרנקה (זה היה שמה) ספרי הרפתקאות על יד הנפץ, יד האש וְוינטו, שכתב הסופר קארל מאי על אודות המערב הפרוע. ותמיד הייתי מקנא בגיבורי הסיפורים שקראתי, למשל בתום סויר של מרק טוויין שברח להרפתקאות או בירון זהבי מחסמב"ה של יגאל מוסינזון שהציל את מדינתו.
אז אני מכין את בגדיי להרפתקאה הבאה שלי, "שאול", ואני יוצא להופעות ההרצה הראשונות של המחזמר באולם היכל שלמה. וכשאני מגיע לאזור האולם ומחפש חניה אני נתקל בחניה צרה מאוד ואני מתחיל לתמרן אחורה וקדימה. וזה מביא אותי לחשוב שתמיד עדיף לנסוע קדימה במקום אחורה ברוורס ושגם זו התשובה לכל השאלות ששאלתי פה, כלומר בעניין הלמה הגדול: אנחנו מצווים עכשיו לקדימה שלנו כי משהו באמת נדפק לנו במנגנון האיזונים בחיינו בין שנאה לאהבה, קנאה, זהות, יהדות, ציונות.
תחושה חדשה / “יש תחושה חדשה וברורה”, אמר לי מישהו חכם, ”שמשהו משתנה בנו בחודשים האחרונים ושאולי עכשיו, אחרי שובו של הדר ושל האחרים, נגיד די ונניח למלחמות הפנימיות ולמריבות האינסופיות בינינו”. טוב, אשרי המאמין תמיד. וכשאני מהרהר בזה, נתלה בי חיוך דבילי כמו של חצי ירח. וביום ו' לפתע מתחיל הגשם והמילים שקטות, ואור בא ואור נופל. ואחרי שהדר גולדין ושאר חיילינו השבויים והנופלים נטמנים באדמת ארץ ישראל מגיע השחר, ויחד איתו אולי-אולי איזה סוג של מרגוע, אמנם עצוב אבל כזה שאין בו שום פחד (כדברי המשוררת המופלאה תרצה אתר). ולמה? באמת אין לי מושג למה. בחיים לא ידעתי באמת לענות על שאלות הלמה הזה, מלבד ב"ככה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25