הופתעתי כשארז דריגס הציע להיפגש בבית קפה במרכז תל-אביב. ציפיתי שהאיש, שעדיין בוהים בו ברחוב גם חמש שנים אחרי שעשה כותרות, יעדיף מקום שקט, שבו לסקרנים יותר מאתגר להאזין. הוא היה אדיש, "גם ככה כולם כבר יודעים עליי הכל, אז מה זה משנה?" הסביר.
מפריע לך שזה הדבר הראשון שעולה כשחושבים עליך?
"זה חלק ממי שאני עכשיו, חלק מהסיפור שלי. זה לא מעצבן אותי, אני חושב שזה יהיה מוזר אם זה לא יהיה ככה. אני לא אידיוט".
כשדריגס מדבר על "זה", ברור למה הוא מתכוון: לפני כחמש שנים, רגע אחרי ש'חזרות' בכיכובו התפוצצה על המסך, לאחר שהתראיין לרז שכניק במוסף '7 לילות', וסיפר על ימי הרווקות של הטינדר, התפרסם באתר 'פוליטיקלי קוראת' תחקיר ובו הודעות מיניות מטרידות ששלח דריגס במשך שנים לנשים, בהן בת 17. לכתבה צורפו צילומי מסך מהתכתבויות ברשת, כולל משפטים כמו "אם אני אאנוס אותך רק תרוויחי מזה :)". הפרשייה סוקרה בהרחבה בתקשורת המיינסטרים והתפוצצה בכותרות, כתבות, טורי פולואו-אפ ופוסטים, והפכה לאירוע תקשורתי מתגלגל. דריגס הבהיר שהוא לוקח אחריות, התנצל ושיתף בתהליך ההחלמה שעבר מהתמכרות למין. מאז הפכה הפרשה למקרה מבחן בשאלה מה המחיר שצריך לשלם מי שנתפס במעשים לא הולמים, שלא עומדים ברף פלילי אבל ייצרו פגיעה מינית. הדברים לא נחקרו במשטרה, ובאין בית משפט שאלת העונש תלויה באוויר, מחכה שמישהו יכריע אם דריגס כבר שילם את המחיר.
"יש איזו אקסיומה בקרב מכורים שצריך להגיע לתחתית כדי לקבל עזרה. לי לא היה אירוע כזה. אבל ידעתי שאם אני ממשיך בסגנון החיים שלי, לא אצליח להחזיק קשר אינטימי ובחיים לא יהיו לי משפחה וילדים"
בשנים שעברו מאז חזר לעבוד מאחורי הקלעים. בין השאר הוא עיבד לבמה את 'אביבה אהובתי', תירגם ועיבד את המחזה 'תרקדי איתי' ושימש כדרמטורג בהבימה. בימים אלו הוא גם עובד על עיבודים תיאטרליים לסרטים 'לילסדה' ו'דיזנגוף 99' - עסוק, אבל על המסך הוא עדיין מוקצה, עד לסרט 'לצערי אני אוהבת אותך' שעולה עכשיו.
לפני שלושה חודשים התראיין בפודקאסט 'איך לעשות דברים' של שיר ראובן תחת הכותרת 'איך לעבור תחקיר MeToo' ועורר שוב עצבים רדומים. "אני מבין את התגובות השליליות. שיר ניסתה לעשות משהו לא מובן מאליו, וזה לדבר על הנושא דרך הזווית שלי. היה ברור שכבר מהכותרת זה יעצבן אנשים".
אבל זה דווקא משמר את הביקורות, סביבך בפרט וסביב העיסוק בהטרדות מיניות בכלל – הרבה פעמים מתבלבלים ושוכחים שהנושא הוא לא הפוגע, אלא הנפגעות.
״ברור שיש פוגע ויש נפגעת, הנסיון הוא לנהל שיח מורכב ולהסתכל גם על התופעה של שיימינג ועליהום חברתי. הרבה יגידו- ׳מה אכפת לי מה עבר עליו?׳ אני מבין את זה, אבל חושב שצריך לדבר גם על הצדדים האלה
יש רגעים בפודקאסט שבהם נדמה שאתה מרגיש שנעשה לך עוול, ומכנה אותו תחקיר "על התנהגויות לא מגניבות". אתה אומר שאתה לוקח אחריות, אבל מאחורי המילים שלך לא מרגישים הכרה בכאב של הקורבנות, אלא את המחירים הפרטיים שלך. אתה יכול להבין שזה מקומם.
״אני חושב שחבל שמוציאים משפט אחד מתוך פודקאסט של שעה שלמה, שעסק בין היתר בנושאים כמו תיקון וחמלה. ולשאלתך- לא, אני לא חושב שנעשה לי עוול. האם זה מה שחשבתי שיקרה? לא, אבל אני מקבל את זה״.
× × ×
החזרה למסך של דריגס בקומדיה השחורה 'לצערי אני אוהבת אותך' קצת מסויגת. הסרט צולם לפני שבע שנים והעבודה עליו התחילה הרבה קודם. "התחלנו לעבוד על הסרט לפני 17-18 שנים, כשהיינו בשנה ג' בלימודי המשחק בבית הספר של יורם לוינשטיין", הוא משחזר. "עבדנו על פרויקט עם הבימאי שחר רוזן ואז עלה רעיון לעשות משהו מצולם במקום עוד הפקה תיאטרונית. התוכנית הייתה לאסוף סיפורים מתושבי שכונת התקווה, שבה הסטודיו נמצא, ולחבר אותם למין סרט קצר. עם הזמן הבנו שזה נחמד ושיש לזה פוטנציאל, ואז הייתה הצעה להביא משקיעים ולהפוך את זה לפיצ'ר. משם היו עוד מלא התגלגלויות של המציאות, גם התהליך הארוך הרגיל שלוקח לעשות סרט, גם קורונה. באיזשהו שלב אבא של שחר חלה מאוד ונפטר, ואז, כשהסרט כבר היה גמור, פרצה המלחמה ובגלל ששחר קרוב משפחה של אלון אהל הוא ביקש מ'יונייטד' לחכות עם היציאה של הסרט עד שהחטופים יחזרו. הם הסכימו, ובאמת יומיים אחרי שכל החטופים החיים חזרו הם אמרו 'בואו נוציא את הסרט'. בינתיים הסרט עבר הרבה גלגולים, התווספו עוד אנשים שעבדו עליו - דודו בוסי נכנס לעבודה על התסריט, שבי גביזון נהיה עורך. מפרויקט של סטודנטים זה נעשה משהו גדול".
דריגס מגלם בסרט צעיר שמחליט לפחלץ את סבו כדי להמשיך לקבל את כספי הפנסיה שלו. העלילה מתחברת עם סיפורם של זוג שנקרע בין הפנטזיות הרומנטיות לבין המציאות, ושל פלסטיני שנאלץ לשתף פעולה עם שב"כ כדי להישאר בחיים. "כל מי שמשחק בסרט הוא בוגר של הסטודיו או תושב השכונה. האדם היחיד שלא זה דוׂבר קוסאשווילי, אבל הוא לימד בסטודיו אז איכשהו יורם הסכים".
איך הגיבו התושבים לתוצאה?
"מדהים. לצערי חלק מהם נפטרו בינתיים. הייתי בקשר עם קשיש בשם אהרון, שעשיתי איתו פעם עבודה קהילתית והוא נכנס לי ללב. הוא היה אמור לשחק את סבא שלי, אבל נפטר לפני שצילמנו".
זו הולכת להיות הפעם הראשונה מאז 'חזרות' שדריגס יהיה על המסך, ולא מאחוריו. בשיא ההצלחה של הסדרה שיצר עם נועה קולר, ועל רקע דיבורים על עונה שנייה, התחילו לרוץ ברשת צילומי מסך של ההתכתבויות המפוקפקות והתוכניות להמשך התמסמסו. דריגס מתעקש שלא היה קשר בין הדברים. "כל הנרטיב הזה, שאנשים חושבים שהיינו כבר שנייה מצילומים ואז הם התבטלו בגלל מה שקרה, פשוט לא נכון. גם אחרי שהכל יצא הייתה לנו הצעה קונקרטית לעונה שנייה, אבל לא כתבנו את 'חזרות' כדי שיהיה לה המשך. באותה נקודה לכל אחד היה חשוב לעשות גם לעצמו, ובאמת נועה עשתה את הסדרה המהממת שלה ('מקום שמח') ואני עבדתי על סדרה שעוד מעט תצא".
אתם עדיין חברים?
"היחסים משתנים, אבל אנחנו עדיין שומרים על קשר טוב ומפרגנים האחד לשני".
בזמן שאתה פעלת מאחורי הקלעים, היא הפכה לסוג של מאמי לאומית, תו תקן ליצירה איכותית.
"זה התחיל עוד עם 'קופה ראשית', וכן, גם ב'חזרות' כולם התאהבו ישר באיריס, הדמות של נועה, והיו יותר אמביוולנטיים לדמות שאני גילמתי, ובסוף יש בדמויות האלו הרבה מה-DNA שלנו כאנשים".
כש'חזרות' עלתה ב'כאן 11', דריגס כבר היה עמוק בתוך תוכנית 12 הצעדים. בניגוד לדמות המכור למין שכתב עבור הסדרה (שאותה גילם איתי תורג'מן) – דריגס לא הגיע אליה בעקבות אירוע מכונן. "בשנים הראשונות בקבוצות זה הטריד אותי, כי יש איזו אקסיומה שצריך להגיע לתחתית לקבל עזרה, להגיע לנקודה שתפחד להגיע אליה שוב. ידעתי שאם אני ממשיך בסגנון החיים שלי, לא אצליח להחזיק קשר אינטימי ובחיים לא יהיו לי משפחה וילדים. זה מה שנתן לי מוטיבציה".
הופתעת כשזה התפוצץ דווקא אז?
"לא ידעתי שמסתתר דבר כזה, אבל ידעתי כבר מי אני, וידעתי שפגעתי באנשים לאורך השנים ושאני צריך לעשות משהו בנידון".
והוא בהחלט ידע. בפוסט שפירסם כשבוע לאחר אותו התחקיר, כתב: "...הדמות שאני רואה היא מביכה, גסה, חסרת רגישות ומרוכזת בעצמה. הלוואי ולא הייתי כותב את הדברים ההם. אבל כתבתי. ובצד השני היו נשים שקראו. ונפגעו... אני זה שהיה אמור לנהוג באחריות. לא הייתי אמור לנסות לנצל את הציפייה ממני למשהו אחר, והייתי אמור להיות רגיש כדי לזהות אי-נוחות ולא להמשיך. לכן, כשאומרים לי שלא היה מספיק ברור מהתגובה הראשונה שלי אם אני מתנצל או לא, אני מרגיש חובה להבהיר: בוודאי שאני מתנצל. מעומק הלב. שלא יהיה ספק לרגע".
"אני לא חושב שזאת התנצלות", הוא מפתיע עכשיו. "זו התייחסות שלי וקבלת אחריות. עד היום אומרים שאני מדבר על ההתמכרות כסוג של תירוץ, אבל יש הבדל בין תירוץ לאחריות. זה אני עשיתי, ואני צריך לקחת על זה אחריות. אבל בהתנצלות צריכים להיות מדויקים בפני מי מתנצלים. יש איזו ציפייה להתנצלות פומבית, אני לא התנצלתי בפומבי בגלל שאני לא פגעתי בפומבי, אני לא ראש הממשלה. מי שאני צריך להתנצל בפניהן, ולא רק להתנצל - אלא גם לכפר, אלו הנשים שפגעתי בהן וזה מה שעשיתי והייתי עושה את זה גם בלי כל הרעש".
הלכת להתנצל אחת-אחת? מצאת את כולן?
"לא, זה חלק ממה שהיה מאכזב".
דריגס מסרב לפרט איך הגיבו הנשים להתנצלות שלו, בטענה ש"זה רגע פרטי, אבל אני חושב שזה דבר שיכול להביא איתו ריפוי. עשיתי את גם לפני שהפוסטים פורסמו ואני ממשיך לעשות גם אחרי. זה אחד מהצעדים בתהליך, אבל אתה לא עושה את זה עבור עצמך, אתה עושה את זה עבור האדם השני".
× × ×
כשדריגס מדבר על התקופה הוא מדבר בלשון רבים, מכניס את אשתו, יוצרת התיאטרון עדי גורל, לתוך המערבולת. "שנינו היינו בזה ביחד וכל מה שעבר עליי עבר עליה. בסוף מה שקרה חיזק את הקשר בינינו, למרות שאני לא מאחל את זה לאף זוג".
"אנשים חושבים שנועה קולר ואני היינו שנייה מצילומים ואז הם התבטלו בגלל מה שקרה, וזה פשוט לא נכון. גם אחרי שהכל יצא הייתה לנו הצעה קונקרטית לעונה שנייה. באותה נקודה לכל אחד היה חשוב לעשות גם לעצמו"
לפני כחצי שנה גורל שיתפה בראיון ל'לאשה' בטיפולי הפוריות שהיא עוברת. דריגס מגלה שעכשיו היא בהריון, ובקרוב גם תיוולד לו סדרה חדשה שהוא שותף לה. "אנחנו בימים של עריכות וכולם מתלהבים. זה עיבוד למחזה שגור קורן כתב לקאמרי, שנקרא 'לא לריב' והיה הצלחה היסטרית. ליוויתי אותו בכתיבת המחזה והייתי החשוד המיידי לשיתוף פעולה כשהוא החליט לעשות מזה סדרה. זה סיפור על שלושה אחים בוגרים, שאבא שלהם נפטר ואז הם מגלים שהוא הוריש את הדירה שלו לנערת ליווי".
לא בער בך לשחק בזה?
"רציתי, אבל בסוף כולם רוצים לעשות את הדבר הנכון לסיפור".
אתה חושש מאיך שהסדרה תתקבל, בטח בהשוואה ל'חזרות'?
"יש בי אמונה שהדברים קורים בקצב טוב ובזמן הנכון שלהם".
בניגוד לקולר, שהתבטאה לאורך השנים גם נגד הניסיון לסגור את התאגיד וגם למען עסקת חטופים, דריגס כמעט בורח מהתעסקות בפוליטיקה. ההנחה המיידית היא שהוא חושש מעליהום נוסף, אבל הוא מתעקש שפשוט אין לו דחף להתבטא שם. "אני מאוד מעריך אנשים שהולכים חזק עם האמונה שלהם, למשל את יוסי מרשק או את ליאור אשכנזי, אבל אני לא חושב שזה בהכרח הופך את האחרים ללא בסדר".
אתה מאמין שיש מקום לפוליטיקה באמנות?
"בכתיבה שלי פחות, אבל ממש לפני שהמלחמה התחילה ביימתי ושיחקתי בהצגה 'המשתמט' בבית לסין, שכתב רועי חן. היא אנטי-מלחמתית, יורדת גם על שמאלנים וגם על ימנים, ומכירה בזה שמלחמה זה דבר חרא. ב-7 באוקטובר כל התיאטראות הפסיקו לפעול וכשהם חזרו התלבטנו אם להעלות שוב את ההצגה, כי היא מתרחשת בצבא, סיפור על גברים שמגייסים אותם בכוח בגיל ארבעים ומשהו אחרי שהם השתמטו בעבר כי אין את מי לגייס יותר. בהצגות הראשונות שעשינו אחרי שחזרנו, הרגשתי שהקהל צוחק צחוק שהוא גם שחרור וגם הודיה – כאילו אנשים אומרים תודה שנותנים להם לצחוק".
יש עכשיו פריחה של מחזות זמר. יש איזה חשש שלאנשים אין כרגע סבלנות ליותר מזה?
"אי-אפשר לדעת איך אנשים יגיבו וצריך לתת מלא קרדיט לקהל. אנחנו היוצרים תמיד מפחדים בשביל הקהל, שהם לא יקנו, שלא ירצו לראות, שלא יבינו. אבל אם אני לוקח את הדוגמה של 'חזרות', בתאגיד חשבו שמדובר בסדרה מאוד נישתית, תל-אביבית, אבל עשינו משהו שהוא ברמה גבוהה ובסוף הוא פנה למחנה המשותף הכי רחב, כי הוא נגע במערכות יחסים, וכל המדינה אמרה 'נינה', שזו דמות של צ'כוב. אם היינו מנסים לחשוב רק מה הקהל יאהב, לא היינו עושים את 'חזרות'. הלקח הוא לתת צ'אנס לדברים טובים, כי בסוף אם הסיפור טוב - אנשים יזדהו".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.25
