את התסריט לסרט ׳תהיה חזק׳ קיבלה סלמה בלייר בתקופה בה לא הייתה בטוחה שבכלל תעבוד שוב. היא מתמודדת שנים רבות עם טרשת נפוצה, וקריירת המשחק שלה צומצמה מאוד - אבל סיפורם של אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה ז"ל, שנחטפו ב-7 באוקטובר, הצליחו להימלט ממנהרות חמאס ונורו למוות בטעות בידי חיילי צה״ל, תפס אותה במרכז הלב.
לאורך כל חייה היו לבלייר יחסים מורכבים עם היהדות, אבל 7 באוקטובר יצר בה בהירות, וכשהגיע התסריט לסרט הקולנוע הראשון על החטופים במנהרות היא אמרה כן. לא לגמרי בלי היסוסים. ״הנושא כבד, ותמיד יש את שאלת התזמון - מתי זה מוקדם מדי?״ אומרת בלייר. ״בסופו של דבר, ההיסוס הפך להכרעה. הסיפור הרגיש לי דחוף, הוא לא היה פוליטי, הוא היה אנושי ועסק בפחד, אמונה, הישרדות ומה שמחבר אותנו כשכל השאר נופל מסביב. זה פרויקט על אמפתיה, וזה מה שמשך אותי״.
במה הייתה שונה אווירת העבודה על הסרט הזה מפרויקטים אחרים שעשית?
״הייתה דממה על הסט, כולם הרגישו את כובד המשקל של מה שאנחנו עושים. הצוות כלל ישראלים שאיבדו קרובי משפחה וחברים. הייתה דממה משותפת, כמעט קדושה. היו בינינו חיבור, אהבה והערכה על כך שאנחנו ביחד. זה סרט שמהווה עדות היסטורית״.
׳תהיה חזק׳, סרטו של דורון ערן שיצא אתמול (חמישי) לבתי הקולנוע, עומד לייצר הרבה באזז. אי-אפשר שלא. הוא לוקח את אחד הפצעים הנקודתיים הכואבים ביותר מתוך הפצע הענק של 7 באוקטובר ומניח אותו מול הפרצוף. זו צפייה מאוד קשה. ערן, שתמיד היה במאי שמסמן מטרה ולא עוצר, יצר את הפרויקט בשיתוף עם משפחות החטופים, והסרט צולם במנהרות בגיאורגיה. משרד החוץ אישר החודש סכום של 230 אלף דולר לעזרה להפצת הסרט בארה״ב, בטענה כי הוא "עולה בקנה אחד עם מאמצי ההסברה בעולם“. הכסף מיועד להפצת הסרט בכמאה בתי קולנוע, ליחסי ציבור ולשתי פרמיירות חגיגיות בניו-יורק ובלוס-אנג‘לס.
"במהלך השנים שמעתי דברים כמו 'את נראית טוב מכדי להיות יהודייה׳, או ׳לא ידעתי שאת יהודייה׳, כאילו זה משנה. זה נשמע כמו הערות אגב, אבל הן עדיין נוגעות עמוק. אנטישמיות לעיתים קרובות מסתתרת מאחורי הערות במקום שנאה גלויה, ולצערי השנאה מרגישה עכשיו גלויה"
מבחינת ערן המטרה, לפני הכל, היא להילחם בדיסאינפורמציה הנוראית לפיה כל זה לא קרה. שחר טבוך ('שעת נעילה') שמגלם את דמותו של יותם חיים, תומר מחלוף ('חאנשי') שמגלם את אלון שמריז ו-וואל חמדון ('תחריר') שמשחק את סאמר אל-טלאלקה, נושאים את המשא הכבד הזה בחן ובאצילות. סלמה בלייר וג׳אד הירש ('סיפור פשוט') - אגדה של ממש עם רקורד של שני פרסי טוני, שני פרסי אמי, פרס גלובוס הזהב וגם שתי מועמדויות לאוסקר - מביאים את אבק הכוכבים ההוליוודי בהופעות משנה קצרות, וכצפוי מצוינות, כחטופים מבוגרים יותר. התוצאה קורעת לב, והאמת היא שאין שום דרך לשפוט אותה בכלים רגילים של ביקורת קולנועית.
בלייר מספרת כי כחלק מהתחקיר שלה נפגשה עם כמה ממשפחות החטופים. ״זה היה פשוט שובר לב״, היא אומרת, ״לשמוע את הסיפורים שלהם ממקור ראשון, הפחד, ההמתנה, האובדן - כל הדברים האלה נשארים איתך. אי-אפשר שלא להשתנות כשפוגשים בכוח ובכאב שלהם״.
גם כמעט רבע מאה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הסרטים העלילתיים שעשתה הוליווד ועסקו ישירות באימה ההיא. זה נושא שהאמריקאים פשוט לא מסוגלים לגעת בו. בישראל עוד לפני סוף המלחמה כבר הייתה סדרת טלוויזיה, ועכשיו גם סרט קולנוע.
בלייר מודעת לייסורי "מתי אפשר להתחיל לחטט בטראומה לאומית". ״אמנות תמיד הייתה דרך עבור אנשים לעבד אבל״, היא אומרת, ״אין ציר זמן מושלם, חלק מהאנשים צריכים ליצור באופן מיידי, בעוד שאחרים צריכים שנים. מבחינתי, חשובה הכוונה. אם הכוונה היא ריפוי ואמירת אמת, אז זה בסדר גמור בכל זמן״.
את וג׳אד הירש יהודים. יכול להיות שאנחנו במצב שבו השחקנים היחידים שיהיו מוכנים להשתתף בפרויקטים סביב 7 באוקטובר יהיו יהודים?
”אני מקווה שלא. ככל שההשתתפות אוניברסלית יותר, כך הסיפור נעשה אנושי יותר. כאב לא שייך לאמונה או ללאום אחד, וגם אמפתיה לא צריכה להיות כזו״.
× × ×
סלמה בלייר, 53, אותה למד העולם להכיר בעשור הראשון של המאה דרך תפקידים ב׳משחקי פיתוי׳, ׳לא רק בלונדינית׳ וליז שרמן השולטת באש בשני סרטי ׳הלבוי׳ - מביאה איתה סיפור חיים שבעצמו צריך להיות לפחות סדרת נטפליקס. היא נולדה בסאות'פילד, מישיגן, לאם נוצרייה ולאב יהודי ממעמד הביניים הגבוה, גדלה כיהודייה, עברה גיור מלא במקווה בכיתה ב‘ ולמדה ב׳הילל׳. היא ציינה בת מצווה, שלפניה נסעה לישראל - ״מעולם לא הייתי מאושרת יותר מאשר בישראל, אני רוצה לבקר שוב, יש לי משאלות מוכנות לכותל המערבי״, סיפרה בעבר לאתר ׳פורווארד׳ - אבל בלימבו שבין הרגשתה כיהודייה לעובדה שהיא לא יהודייה על פי כל כללי הספר, בלייר נאבקה עם הזהות שלה במשך הרבה מאוד שנים.
7 באוקטובר וכל מה שקרה מאז שינו את מערכת היחסים שלך עם היהדות?
"זה בהחלט העמיק את המודעות שלי. תמיד היה לי קשר מורכב אבל אוהב ליהדות, והאירועים האלה גרמו לקשר הזה להרגיש אישי ויציב יותר. זה הזכיר לי את חשיבות הקהילה, ההיסטוריה והחמלה - ערכים שתמיד הנחו אותי, גם כשלא נשענתי באופן מודע על אמונה. אני עדיין מהרהרת ותוהה, אבל מרגישה תחושת שייכות חזקה יותר״.
נתקלת באנטישמיות?
”כן, חוויתי את זה כל חיי. אני זוכרת שראיתי צלבי קרס חרוטים בלוקרים בבית הספר כשהייתי ילדה, תמונות שכנראה שלא עוזבות אותך לעולם. במהלך השנים שמעתי דברים כמו 'את נראית טוב מכדי להיות יהודייה', או ׳לא ידעתי שאת יהודייה׳, כאילו זה משנה. זה נשמע כמו הערות אגב, אבל הן עדיין נוגעות עמוק. אנטישמיות לעיתים קרובות מסתתרת מאחורי הערות אגב או הדרות שקטות במקום שנאה גלויה, ולצערי השנאה מרגישה עכשיו יותר גלויה משהייתה הרבה זמן״.
בגיל שבע איבדה בלייר את היכולת להשתמש בעינה הימנית, ברגלה השמאלית ובשלפוחית השתן. היום ברור כי סבלה כבר אז מטרשת נפוצה, אבל היא לא אובחנה ותויגה כמי שסתם מחפשת תשומת לב. "אם אתה בן עם התסמינים האלה אתה עושה MRI, ואם את בת, את נקראת ’משוגעת‘", אמרה בעבר ל"ווג", "נראיתי להם כמו ילדה ’נורמלית‘, אבל הייתי נכה כל הזמן הזה“.
״תמיד יש את שאלת התזמון - מתי זה מוקדם מדי? הסיפור הרגיש לי דחוף. לא פוליטי, אנושי. על הסט כולם הרגישו את כובד המשקל של מה שאנחנו עושים. הצוות כלל ישראלים שאיבדו קרובי משפחה וחברים. הייתה דממה משותפת, כמעט קדושה. זה סרט שמהווה עדות היסטורית״
לאוטוביוגרפיה שלה, אותה פירסמה ב-2022, קראה בלייר Mean Baby ("תינוקת רעה" או אכזרית בתרגום חופשי), בגלל הבעת הפנים הזועפת שלה כתינוקת. לאמה, מולי אן, שהייתה שופטת, לא הייתה הרבה סבלנות לצרכים המתגברים של בתה ולעיתים קרובות הייתה אכזרית כלפיה. "היא צחקה על העין העצלה שלי, על צידי הלחיים המזוויעים שלי", כתבה בלייר. האֵם גם אמרה לה שהיא ילדה לא רצויה, וששני הוריה שקלו להפיל אותה. בלייר החלה לשתות כבר בגיל 7, וההרגל רק החמיר עם כאבי הגוף שאיש לא איבחן. הספר מתאר גם התעללות מינית ושני ניסיונות התאבדות כושלים.
הילדה סלמה הייתה מתעוררת באמצע הלילה וצוחקת בהיסטריה; האישה סלמה הייתה מתפרצת בגלי בכי בלתי נשלט שהגיעו משום מקום. בין לבין עברו 40 שנה עד שהמחלה אובחנה סוף-סוף. ב-2018 סיפרה למיליוני עוקביה באינסטגרם כי היא סובלת מטרשת נפוצה, ומאז הפכה לא רק לאחד הפרצופים המוכרים ביותר בעולם של אנשים עם מוגבלויות, אלא גם לסמל של אומץ אמיתי ופתיחות גדולה סביב המאבק במחלה המאוד מציקה. "אני יכולה לשבת על הספה, ואז להתעורר. התעלפתי ואין לי מושג איפה אני“, סיפרה ל"ווג". היא לא נוסעת הרבה, אבל כשזה קורה לה היא חייבת לגור בחדר מלון עם מרפסת, כי הנשימה והחרדה שלה מחייבות גישה לאוויר צח באופן מיידי.
הפתיחות שלה לגבי טרשת נפוצה העניקה לבלייר חיים חדשים. ספרה היה בצמרת רשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס", והסרט התיעודי Introducing Selma Blair העלה את המודעות לטיפול בטרשת נפוצה.
בלייר עברה השתלה תאי גזע ב-2019. הטיפול עצר את התקדמות המחלה, אבל לא תיקן את הנזק שכבר נעשה בשנים בהן למרות שסבלה מסימפטומים רבים, לא אובחנה נכון. "אני מבינה איך טרשת נפוצה יכולה להרגיש כל כך מבלבלת״, אמרה בלייר בעבר, ״זוהי מחלה מסתורית במובנים רבים. היכולות שלי משתנות כמו מזג האוויר. בשמש, אני באמת מתקשה. אור השמש פוגע בי חזק וגורם לחוסר התמצאות, חולשה ובעיות בתנועה. הרגל שלי נופלת - ואז מתייצבת״.
ביום טוב, היא צוחקת ויוצאת מהבית עם חברים. ביום רע, היא מקיאה וקורסת במיטה. "לפעמים אני לא יכולה לאכול במשך ימים, ואז כשאני יכולה להירגע אני מגזימה וכל הרעב מציף, ואני צריכה יותר שינה מדוב בחורף“, סיפרה ל"ווג".
× × ×
ככל שקריירת המשחק של בלייר פרחה בשנות ה-2000, כך היא סבלה יותר. ״אני זוכרת שהייתי חולה מאוד, מאוד בצילומי 'הלבוי׳״, סיפרה, ״לא יכולתי לספר לאף אחד. לא יכולתי להודות שיש לי בעיה של אלכוהוליזם מחשש שאחשב לסיכון ביטוחי. החיים עברו עליי באימה״.
ב-2009 פרשה לחלוטין מהתעשייה. "המערכת האוטואימונית שלי התקלקלה, איבדתי את רוב השיער ואת כל האנרגיה״, כתבה, ״השנאה העצמית שלי הייתה קיצונית. ביליתי את ימיי במיטה, בוכה, לפעמים שותה יתר על המידה, לפעמים קוראת וישנה, רואה רופאים ומרפאים. ויתרתי כמעט לגמרי. תמיד פחדתי שיחשבו שאני חסרת יכולת או חסרת שליטה נפשית. אמי לימדה אותי שזה מוות עבור אישה מבחינת קריירה“.
התפקיד המרכזי האחרון של בלייר לפני חשיפת המחלה היה ב-2016, כשגילמה את קריס ג'נר במיני סדרה עטורת הפרסים ׳אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון׳. ב-2022 השתתפה בעונה ה-31 של ׳רוקדים עם כוכבים׳, לא הותירה עין יבשה ופרשה באמצע העונה. מאז היא מתרכזת באקטיביזם להפצת המודעות לטרשת נפוצה - בלייר נעזרת בפומבי במקל הליכה כדי להוריד עוד מעט מהסטיגמה - ובגידול בנה בן ה-14 ארתור, אותו היא חולקת עם בן זוגה לשעבר, מעצב האופנה ג'ייסון בלייק.
באוטוביוגרפיה שלך את כותבת גם על מערכת יחסים מורכבת עם
הוליווד. איך את רואה את התעשייה כיום?
״יש קסם בהיסטוריה של הוליווד, באמנות ובאידיאליזם שבנו את התעשייה הזו. כמי שגדלה בעיר במערב התיכון, תמיד הייתי מוקסמת מהעולם הזה. אני עדיין מרגישה חיבה עמוקה לאמנות הקולנוע, למה שקורה כשקבוצת אנשים מתאחדת כדי ליצור משהו נצחי. הוליווד לא צריכה לאבד את הרוח הזו. כן, העסק השתנה מאוד כמובן, אבל לב הסיפור לעולם לא צריך לדעוך. עבורי זה עניין של כבוד לעבר, תוך כדי עזרה בעיצוב עתיד שבו התעשייה זוכרת את שורשיה ועדיין מאמינה בקצת קסם״.
׳תהיה חזק׳ הוא אחד הפרויקטים הראשונים שלך מאז חשפת שאת חיה עם טרשת נפוצה. איך את מרגישה בימים אלה?
״אני בסדר גמור. אין לי נסיגות, אז אני אסירת תודה. למרבה הפלא MS לימדה אותי גבולות ומיקוד, אז אני עושה רק מה שמרגיש לי ממש חיוני - והסרט הזה הרגיש לי ממש חיוני״.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.25
