עיר ללא ירח / באיזו עיר לא רואים ירח מרוב גורדי שחקים? נו, תנחשו. אז הנה תמונה ניו-יורקית שתישאר איתי לנצח: בחור ישראלי פרובינציאלי, שלראשונה הגיע לעיר התפוח, נוסע בתחילת שנות ה-80 לחור בדאון טאון כדי לרכוש לי ולחבר שני זוגות משקפי רייבן (שהיו אז מוצר יקר ערך). בקיצור, כשאני מגיע לחנות אני מגלה שאין לי מספיק כסף לרכוש את שני הזוגות. כשאני כבר מתרחק מהחנות מתברר לי שהשארתי את מעט הכסף שלי על הדלפק של המוכר. ואז התלבטות, לחזור או לא. והתשובה הגורלית? לא חזרתי לתבוע את כספי, כנראה מחוסר ביטחון בעיר הגדולה.
יש לי עוד התחלה לטור, והיא יותר טובה: אזכור שלושת הזמרים הישראלים היחידים שמילאו אי פעם את מדיסון סקוור גארדן, היכל הספורט והתרבות של ניו-יורק - ישי ריבו, עומר אדם ואני, עבדכם. אבל מיד אשים כוכבית ואגיד שמי שחושב שאמריקאים באו להופעות שלנו טועה. אלה היו ישראלים שגרים ברחבי היבשת ונהרו אלינו - כי האמריקאים מתעניינים יותר בבילי ג'ואל, שהמדיסון זה הקיסריה שלו. והמשמעות? שיש תמיד הבדל, הם הם ואנחנו אנחנו, גם אם אמריקה מלאה ביהודים וישראלים.
איש הוול סטריט / אמריקה השתנתה, היא לא הייתה נורא ידידותית אליי באותו יום עם משקפי הרייבן, אבל עכשיו היא גם לא ידידותית אלינו כישראלים ויהודים. מסתבר שפחות ופחות צעירים אמריקאים אוהבים את ישראל ולפחות 55 אחוז מהיהודים הישראלים החיים בה חוו כבר סוג של אנטישמיות. אז למרות שהנשיא טראמפ מחבב אותנו, וגם מתערבב בנו (החנינה ואירוע האו"ם), מה שהשתנה בעקבות המלחמה זה שתור הזהב היהודי באמריקה אולי מגיע לסיומו, ואני מצטט פה את דבריה של חן ארצי סרור (לא קרובת משפחה) בעיתוננו. חן כותבת נפלא ואני סומך עליה, אבל אספר לכם שזה גם נגע לי אישית כי סבא שלי, גבריאל, היה יהודי אמריקאי שהגיע אליה כמהגר בשנות ה-20 של המאה הקודמת וחי בעיר התחתית של ניו-יורק. סבא לא הצטרף לכנופיות המקומיות ונהנה מלהיות ברוקר בבורסה עד הנפילה הגדולה של הוול סטריט ב-1929. על הקמת מדינת ישראל קרא רק ב"הניו יורק טיימס", ורק לימים, כשהתעוור, עזב בעל כורחו את אמריקה והגיע לחיות פה לא בשלווה כדי למות ולהיקבר בחולון. הוא היה יהודי דתי מאמין, וכשהתפלל לאלוהיו, גם בתל-אביב, עדיין חיפש את הכיוון של וול סטריט (הבורסה האמריקאית).
האנטישמיות / ההתפרצות המחודשת של האנטישמיות ברחבי העולם ככלי נשק עתיק נגדנו מעידה שכשבני האדם מתמלאים שנאה הם נגררים לצרוח "מהנהר עד הירדן" מבלי שיהיה להם מושג ירוק מהי מפת הארץ. ככה זה בדעות קדומות. ועכשיו מתברר שגם אם יהודי אמריקה, כמו סבא שלי, השפיעו השפעה עצומה על התרבות האמריקאית, בתי המשפט, התקשורת, הסרטים והפוליטיקה - לפתע כל זה נסדק במלחמה האחרונה, 'סתכלו על בחירת ראש העיר החדש של ניו-יורק ממדאני. וכשאני חושב מה סבא הניו-יורקי היה אומר על זה אני מניח שהיה מכחיש בכלל שזה קורה. ההכחשה היא התירוץ הראשון של התמימים, זוכרים (להבדיל) את יהודי גרמניה כשהנאצים החלו לעלות לשלטון?
ביקורת בין אנשים / עד כאן אמריקה. ומכאן, כיוון שהטור הזה עוסק בשינויים, הנה אחד פרטי.
היי, הפנים שלך השתנו, אמרתי לחבר טוב בתמימות לא ביקורתית.
"אל תגיד לי דברים כאלה", לחש בבהלה כמו כל היפוכונדר מצוי שאומרים לו שהוא חיוור וחושב שהוא הולך למות.
לא, לא, אתה לא נראה חולה, הבהרתי מיד, זה רק שפניך השתנו בגלל מה שקרה לנו בשנתיים האחרונות.
פנים חיצוניות מדברות תמיד את השינוי הפנימי, כולל את רגעי האור והחמלה. כיוון שהיפוכונדריה לא חולפת גם בגיל המבוגר, אז כששמע חברי ההיפוכונדר את ההערה שלי עף להביט בראי, רק שאור השמש הכה בחוזקה במראה והוא הסתנוור.
חוויה מתקנת בברזיל / אלוהים, איזה שינויים מהירים אנחנו עוברים פה, אפילו העצב קיבל גוון חדש בשנתיים האלה, בטח הצעקה שהפכה לא פעם לזעקה. ושעה שהרבה מתושבי העולם (שהעריצו אותנו פעם) מתייחסים אלינו עכשיו בצורה נבזית, הנה סיפור מעודד על הנכד שלי שמטייל בימים אלה לבדו סוליקו בברזיל. נכדי הלך ערב אחד להופעה מקומית של זמרת ברזיליאנית שהוא מעריץ וגילה שרוב הקהל היו תומכי פלסטין. הוא נשאר בהופעה, למרות הכל, וכשתומכי פלסטין גילו את זהותו הישראלית ושוחחו איתו גילו שהוא נורמלי. "יש לך פנים של בן אדם ולא כמו שניפחו לנו את הראש", הודתה אחת מקומית.
פחדת מהם? שאלתי.
"לא ממש", ענה הנכד האמיץ, שכבר נשדד בסאו-פאולו באיומי אקדח.
נחל אחד עצוב / המשוררת תרצה אתר כתבה פעם: "ארצי המוזרה והתמידית... נוף עצוב, ובקצהו עץ... אולי חלומית היא. אולי היא מחשבה. שום דבר בה אינו מבהיל". אז כשאני מבחין בנחל אחד עצוב מעט עם עץ אני מתעודד, כמו שמצד שני כשמכונית פורש כסופה חותכת השבוע את המכוניות בכביש החוף במהירות מסוכנת כמו פורמולה 1, אני כן נבהל ומבין למה יש לנו כבר 400 הרוגים השנה בתאונות דרכים. ואז אני נזכר בליפא העגלון, זה שהתנהל לאט כי היה לו את כל הזמן שבעולם. וכשבא לי לרכוב על אופניי למרות הגשם, אני מזהה לפתע שהלכו לי הברקסים ומבין שבמסגרת ההשתנות הכללית שלנו ברקסים זה מה שחסר לנו במקום הזה שמאבד לא פעם את בלמיו.
הסנטר (המרכז) / ברגעי השינוי הכל מפחיד: הדעות מתקצנות, הדלת חורקת, הספק העצמי מחלחל. אבל הבה נזכור שאי-השלמות בינינו היא בין השאר גם הדבר הכי מרתק בחיינו. וככה אני מעלה באוב את סבי השני, הרומני (לעומת האמריקאי), זה שחי בשנות ה-50 כעולה חדש בקריית-ים ג' והתמודד עם מה שנקרא אז "כור ההיתוך הישראלי". יהודי אדוק היה סבא, שלימד אותי לשיר לצידו בבית הכנסת. ולמה אני מזכיר אותו? כי למול השינויים שעוברים עלינו סבי עדיין חי וקיים בתוכי כדמות יציבה וחזקה והוא הסנטר שלי כמשהו קדמוני, בלתי ניתן לערעור.
סוף קופסת הקצב / השינוי הכי דרמטי במוזיקה מוכיח, כמו כל בית קפה טרנדי, שהכל נגמר בסוף. העובדה שערוץ ה-MTV ירד סופית גרמה לרבים בינינו עצב מסוים. הוא היה המלך של נערי ונערות הטיפש עשרה בשנות ה-80 וה-90.
אוי, כמה התמכרנו לזמרים ולזמרות וללהקות ששרו בתוך קופסת הקצב שלו.
אוי, גם כמה התחממנו לאור מנורת הטלוויזיה שלו. כמה קליפים נגנבו ממנו ומהרעיונות היחצניים שלו. זהו. ירד. הלך.
היי, עם מה נִישָּׁאֵר עכשיו בעולם הדוהה? כנראה עם ה-AI.
אייייי (זעקת כאב).
בשעות הקטנות / אני מאלה שהולכים לישון מאוחר בלילה, ויודע מניסיוני שבשעות הקטנות של הלילה שומעים את צחוקו הטוב של העולם המשתנה. אז אם בא לכם כמוני על "שינויי מזג האדם הטובים" נסו את זה בלילה, אבל בעיניים עצומות לרווחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.25
