בשנות ה-90 אתי ציקו הייתה בת מתבגרת להורים ילידי גיאורגיה, שהיגרו לארץ 20 שנה קודם וחיו בקהילה גיאורגית באשקלון. עם אמא שחותנה כשהייתה בת 15 וסבתא שחותנה בגיל 13, בתוך העדה כמובן, העתיד שלה היה ברור. אם קהילות היו חברות הייטק, הקהילה הגיאורגית הייתה אפל: אקוסיסטם סגור עם שפה וממשק משל עצמה, נאמנות מוחלטת למותג והתעקשות לשמור על המסורת גם כשהעולם מתעדכן.
ציקו לא קראה תיגר על המסלול שחושב עבורה. "בבית שלי לא התקיים הרעיון שאני יכולה להיות משהו אחר", היא מסבירה, "וברומנטיזציה של הילדות שלי גם חיכיתי להיות כלה. זו כמו אגדה. עם כל ההסתייגויות כמובן, לא תאהבי אותו מיד אבל תגדלו יחד ותגלו מה זו זוגיות. זה היה כל כך בנורמה שזה לא הרגיש לי כמו דיכוי. נחשבתי לשידוך מאוד מבוקש".
למה?
"קודם כל כי הקהילה העריכה את ההורים שלי, וגם בגלל שהייתי תלמידה מאוד טובה וטיפלתי בסבתא שלי, שגרה איתנו. הייתי מסורה למשפחה ולערך המשפחה, אהבתי לקחת חלק בכל המנהגים והקודים ונתתי המון כבוד לקהילה. וכשאנשים באים לבחון כלה 'ראויה' הם בוחנים אותה באמות המידה האלו, כמה היא תכבד אותנו, את המנהגים שלנו, את הבן שלנו, כמה היא תשים את המשפחה מעל הכל".
"כשאת גדלה בבית גרוזיני, מין זה טאבו. את לא יכולה להגיד על מישהו בטלוויזיה שהוא חתיך. בתוך כל הסירוס והדיכוי יש לגברים מקום מאוד פריבילגי, בטח בהקשר של מיניות. לגברים תמיד היה החופש להיות הדבר הפראי והלא-מבוית. מנשים ציפו להיות בתולות"
אלא שבשנות התיכון משהו התחיל לחרוק. ציקו למדה תיאטרון, התעניינה בבימוי, ופתאום חשה בצורך להתרחב, להגשים. "זה לא היה מקובל", היא מודה, "לא ראיתי לפני כן אישה אחרת שעשתה את זה במשפחה שלי. את מתחתנת ולומדת הנהלת חשבונות או משהו שמשרת את הבית, אבל את לא חולמת ללמוד באוניברסיטה. היום זה כבר לא ככה. אנחנו היינו קו השבר".
קאט ל-2025. ציקו, 43, נשואה לגבר שלא מהעדה ומלווה את הפיצ'ר הראשון שלה כשהוא יוצא אל העולם, ומאתמול גם בבתי הקולנוע בארץ, אחרי כמה סרטים קצרים שסימנו אותה כהבטחה קולנועית. 'נאנדאורי' (מילה בגיאורגית שפירושה "זה שאהבה נפשי") צולם כולו בגיאורגיה, והוא חלק ממה שנהוג לקטלג כהתפייסות של אדם עם עברו, או של אישה עם מוצאה הגיאורגי. הוא עוקב אחרי מרינה (נטע ריסקין), עורכת דין ממוצא גיאורגי שהתמרדה נגד הקהילה שבה גדלה והתנתקה ממנה. הלקוחה שלה, אישה גיאורגית שנמלטה לישראל, שולחת אותה לכפר שבו גדלה כדי להשיג מסמכים רשמיים מהמשפחה שנותרה שם. אלא שהמפגש עם תושבי הכפר, במיוחד עם תושב אחד, דטו, טוב מראה ובעל חוש הומור, מרכך את מרינה וגורם לה להרפות את יחסה הנוקשה אל המסורת שממנה התרחקה ואפילו לנסח מחדש את הקשר למשפחה.
כמו מרינה, גם ציקו מרדה בקודים הגיאורגיים המסורתיים ויצאה אל העולם הגדול, כלומר אל אוניברסיטת תל-אביב. "לא היה קל לבוא ולהגיד 'אני רוצה'", היא מבהירה, "ההורים שלי לא הביעו התנגדות אבל זה עורר המון פחד ודאגה. עזבתי את הבית בגיל 18, עשיתי בתל-אביב שירות לאומי, כי צבא זה כבר לראות את העולם הגדול וזה מסוכן, ומאז לא חזרתי באמת. בתקופה ההיא, אם יצאת מהבית זה אמר עלייך משהו. את כבר לא שידוך נחשק וכבר לא הגיעו הצעות מגיאורגיה, כי לכו תדעו מה את עושה שם, בתל-אביב. כאישה את משלמת על זה מחיר, וגם המשפחה שלך צריכה להתמודד עם ריקושטים".
אבל את ממשיכה להתעסק בגיאורגיות שלך, ספציפית ביחס של הקהילה הגיאורגית לנשים, כמו שאפשר לראות בסרט.
"תמיד היה בי צד שתוהה על הזהות שלי. היה בי המון כעס על החופש שנלקח מכל הנשים האלה, ועל המחיר שאני משלמת על היכולת להעז. אני עכשיו כבשה שחורה שיצאה מהעדר? זה העסיק אותי כל הזמן. רציתי לדעת שאני חיה בשלום עם ההחלטות שעשיתי בחיים. דרך הקולנוע שאלתי את השאלות ממרחק רגשי וגם התאפשרה לי חזרה איטית, מורחקת, עם מצלמה, כי היה שם פצע.
"ההורים שלי תמיד חיו על קו התפר. הם לא באמת הצליחו להיטמע פה עד הסוף, ועדיין חושבים שבגיאורגיה הפירות יותר טעימים והאוכל יותר טוב. כילדה נקרעתי בין הקצוות האלה. אני נורא רוצה להיטמע בישראליות. אבל בסוף, אחרי שאנחנו עוזבים בית, בכולנו יש כמיהה וגעגוע לחזור אליו ולהתקבל מחדש, בלי צורך להתכופף. אז בהתחלה את זועמת: איך עשו לכן את זה ואתן עושות את אותו הדבר לבנות שלכן? ומצד שני, למה אני מאשימה אותן במשהו שאולי לא היה להן כוח לשנות? עכשיו אני גם רואה את היופי, את הגאווה שלי בחלק מהדברים".
לאמא שלך היו השגות על היחס של מקום הנשים בקהילה הגיאורגית?
"היו לנו הרבה שיחות על החופש שלקחתי לעצמי, ולמרות שלא היה לה קל עם הבחירות שלי היא תמיד נתנה לי רוח גבית, התחושה הייתה שתמיד יהיה לי לאן לחזור. אמא שלי הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר בקוטאיסי, המקום שבו גדלה. היא הייתה תלמידה סקרנית שאהבה ללמוד וחלמה להגשים את עצמה, אבל אבא שלה נפטר בגיל צעיר משחפת והשאיר את סבתא שלי לבד עם שלוש בנות. אז כשחיתנו את אמא שלי, בגיל 15, זה היה עניין הישרדותי. היא תמיד סיפרה שכשחיתנו אותה הרגישה שהיא עוד ילדה, שהיא פתאום הייתה צריכה בבת אחת להפוך להיות אישה בזמן שהיא רצתה לשחק משחקים של ילדים".
× × ×
הסרט 'חתונה מאוחרת', שביים גיאורגי אחר, דובר קוסאשווילי, יצא לפני 24 שנים לאקרנים ופתח חלון הצצה ראשון לסלון גיאורגי בישראל. זאזא, הבן הסורר, נקרע בין אהבה לאישה גרושה ומבוגרת ממנו, ביג-נו-נו בקהילה הגיאורגית, לבין הזרועות הכובלות והאוהבות של המסורת הגיאורגית, בצורת כלה צעירה שהוא לא מכיר. ציקו הסטודנטית צפתה בסרט וסוף-סוף ראתה את הבית שלה על המסך. "למרות שזה היה מנקודת מבט גברית, הרגשתי את הכאב של דובר כיוצר", היא מוסיפה, "כי הדמות שילמה מחיר מאוד כבד כדי להשתייך, וזה ככה גם אצלי. כולם משלמים מחיר, כולל הגברים".
הסרט משקף את היחס לנשים בקהילה?
"זאת חברה מאוד פטריארכלית. גם כשהנשים בה חזקות, כמו אמא של דובר בסרט, בסוף זה נועד לשרת את הפטריארכיה. לי היה חשוב להביא את נקודת המבט הנשית ולספר סיפור על גיבורה שעשתה את ההפך, מתנכרת ובונה את עצמה במו ידיה, כדי לעשות איתה את המסע בחזרה. זה היה הסיפור שלי בתוך הדבר הזה".
סצנת המין ב'נאנדאורי', שיש מי שיזהה בה את התשובה הנשית לסצנת המין הנועזת ב'חתונה מאוחרת', מתפקדת כסרט קצר בפני עצמו. היא לא רק מפגש בין גבר לאישה אלא גם בין תרבויות, ויש בה כוחניות והכנעה אבל גם הפשלה של שריון, "כמו שני כלבים מתאבקים", מנסחת את זה ציקו, "בתחושה שלי, דרך הגוף אפשר להביא את הדמות להתעוררות או לגאולה. מין הוא כוח שיכול לפרק מוסכמות חברתיות. אני מאוד אוהבת לביים סצנות מין. בעיניי יש תחושה של קדושה כמעט על הסט כשמצלמים סצנת סקס. תמיד כולם לוחשים ומתכנסים למקום רגיש, והשחקנים מתפשטים נפשית ופיזית".
נעזרתם במתאמת אינטימיות?
"לא הייתה לי אף פעם מתאמת, אני מרגישה שאני מצליחה לשמור על השחקנים בכבוד וברגישות. הטריק הוא ששום דבר לא ספונטני. הדבר הספונטני היחיד שהיה בסצנה הזאת היה כשדטו נשך לה את היד, זה יצא ממנו בטבעיות ואמרתי שזה מתאים, כי ההדרכה לשניהם הייתה להפוך לסוג של כלבים, ומה זה להיות כלבים? זה מבוית אבל גם חייתי ופראי, זה היה יפה וחזרנו על זה. חוץ מזה הם ידעו בכל רגע ורגע מה הם עושים, הכוריאוגרפיה מדויקת ואין הפתעות".
גם פה הייתה נימה של התמרדות מול המקום שגדלת בו?
"כשאת גדלה בבית גרוזיני, מין זה טאבו. את לא יכולה להגיד על מישהו בטלוויזיה שהוא חתיך. החוויה של גבר גיאורגי ואישה גיאורגית שונה. בתוך כל הסירוס והדיכוי יש לגברים מקום מאוד פריבילגי, בטח בהקשר של מיניות. לגברים תמיד היה החופש להיות הדבר הפראי והלא-מבוית, רבי-האון, שעושים מה שבא להם. מנשים ציפו להיות בתולות. אז ברור שזה מייצג תגובת-נגד - 'אסור לי? אז אני חייבת לחקור את זה'. כשהתחלתי לעשות קולנוע חיפשתי דרך לנכס בחזרה את המיניות שתמיד הייתה שייכת לגברים הגיאורגים. להגיד שאני יכולה להשתמש במיניות ככלי להביע את עצמי, היא שלי והיא בבעלותי".
× × ×
במשך שנה עמלה נטע ריסקין, בליווי מורה גיאורגית, כדי ללמוד גיאורגית ולגלגל את הטקסט על הלשון. מצד אחד חשוב היה לציקו ללהק ישראלית לתפקיד, "כדי שתביא את הדבר הזה, כמוני, שמגיע מבחוץ", ומצד שני היא הייתה צריכה לעבור כגיאורגית, "ואצל נטע היה את זה, האף הטיפה גרוזיני והמשהו הנסיכותי הזה. ידעתי שזאת היא מהרגע שהיא נכנסה לאודישן".
עשיתי שירות לאומי בתל-אביב, כי צבא זה כבר לראות את העולם הגדול וזה מסוכן. בתקופה ההיא, אם יצאת מהבית זה אמר עלייך משהו. את כבר לא שידוך נחשק וכבר לא הגיעו הצעות מגיאורגיה, כי לכו תדעו מה את עושה שם, בתל-אביב"
במשך 16 יום התקיימו צילומי הסרט בגיאורגיה הכפרית, המבודדת, המושלגת והקפואה ("לא עובר מספיק בסרט כמה היה לנו קר"), בין שלל לוקיישנים ובארבע שפות. הזמן הוא מרץ 2023, חודשים אחרונים של תמימות יחסית לפני שהעולם יתהפך עבור ישראלים באשר הם, ובתוכם יוצרי הקולנוע הישראלי. שום דבר לא סימן שהפעם ההמתנה לחזרה אל חיק משפחת האדם הגלובלית תהיה ארוכה במיוחד.
"הפסטיבל הבינלאומי הראשון שהגשנו אליו את הסרט היה 'קאן'", משחזרת ציקו, "ואחרי כמה חודשים אמרנו 'טוב, עד מאי הכל יהיה בסדר, זה יעבור', אבל זה רק הלך והידרדר. כל הזמן היינו על הולד, את אומרת 'אני אחכה עוד קצת עם היציאה', אבל זה לא דעך. בשנה הראשונה זה היה חרם סמוי ובשנייה הכל כבר היה על השולחן. זה היה קשה כי עשינו סרט שלא נוגע בשום צורה במצב. המליצו לנו להציג אותו כגיאורגי כי הוא קופרודוקציה עם גיאורגיה ואיטליה וצולם כולו בחו"ל. אבל אני יוצרת ישראלית, הכסף הוא גם ישראלי, מה תעשי, תתנכרי? זה לא מגניב בעיניי. אז נשארנו בתפר וזה היה מאכזב.
"גם עכשיו, כשדברים מתחילים קצת לזוז, יש ציפייה מאוד ספציפית לסוג הקולנוע הישראלי שיוצא מפה. יש חזרה לסרטים מיליטריסטיים, ומהבחינה הזאת עשינו סרט שהוא כמעט אסקפיסטי. אני זוכרת שהקרנו בירושלים ובאקדמיה, אנשים יצאו ואמרו 'סוף-סוף לא סרט על המלחמה, סוף-סוף אנחנו הולכים למדינה אחרת, מזג אוויר אחר, שלג, ושוכחים מהקיום האומלל שלנו פה', ואת לא יודעת אם לשמוח או לבכות".
גם בסרט הבא שלה, 'שפת אם', הצילומים ירחיקו עד לגיאורגיה, לסיפור מסע של אמא מבוגרת, מאנית-דפרסיבית, שמחליטה לצאת לטיול שורשים, והבת שלה שנגררת אחריה. למסך הקטן היא מייעדת טלנובלה מודרנית בשם 'הקללה', על שושלת נשים גיאורגית ש - אין דרך מעודנת לומר את זה - כל גבר שמתחתן איתן מתפגר.
אפשר להוציא את הבחורה מהקהילה הגיאו-רגית אבל אי-אפשר להוציא את גיאורגיה מהבחורה.
"כן, יש משהו בלא להיות בשלום עם הזהות שלא נותן לך מנוח. אבל אחרי שילדתי את הבת שלי, נטיה, אמרתי אוקיי, התחשלתי, הקאתי את הזעם, בא לי להתרכך. אז 'נאנדאורי' התחיל זועם אבל מצאתי את הדרך חזרה. אני לא שוכחת, אבל מעיזה להביט בזה בעיניים קצת יותר בוגרות וחומלות".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
