רחובות אחרי הגשם, בדרכו מעיר לעיר, ירד יהודה פוליקר בשביל לא מוכר בסלוניקי, העיר שממנה נשלחה משפחתו לאושוויץ. לפני 80 שנה שב אביו ממחנות המוות בדיוק לאותו המקום, מקווה למצוא בעיר הנמל היוונית את המשך חייו. הוא התקבל בלעג ובהשפלה, סולק שוב. אבל לא עוד.
הפעם הבן של צ'פוזו מהשיר 'שיר אחרי הגשם' חזר כדי להופיע לראשונה בסלוניקי, ניצח את השדים שמנעו ממנו להרים את המופע הזה עד היום. ורק אז, על הבמה, אחרי ארבעה שירים ומחיאות כפיים גורפות, פוליקר הרשה לעצמו להתפרק.
היו דמעות, או שטעיתי? כי לא זוכר אותך בוכה על הבמה אף פעם.
"כן-כן, פה ושם היו. אולי יותר מפה ושם. שמע, זה לא קורה לי בהופעות רגילות, אבל זו לא הייתה הופעה רגילה. גם ראיתי בשורות הראשונות קרייתים מהכיתה שלי, שהגיעו במיוחד עד לכאן. התרגשתי, מה יש לומר".
לו הייתם שואלים את פוליקר לפני חודש, הנסיעה הזאת לא הייתה מתרחשת. זה עשרות שנים שמפיקים שונים ניסו להביא אותו לסגירת מעגל עם הופעה בסלוניקי, אבל התשובה תמיד הייתה נחרצת. הוא כן הגיע לשני ביקורים קצרים בעיר, פעם אחת ברח מהר מאוד. כשהתחיל להתקרב מועד המופע, החלו שוב לעלות סימני שאלה אצל פוליקר, הפעם מגובים באזהרות על שנאה מבעבעת בימים אלה לישראלים ברחובות יוון. "אני מקווה שאבא ג'קו ואמא שרה שם למעלה מקבלים את זה שהגעתי להופיע בסלוניקי", הוא מהרהר. "לו אבא היה בחיים, הוא היה אומר לי 'אל תיסע'. אני חושב שאולי במשך כל החודשים האלה, שלפני המופע בסלוניקי, הקול של אבא שלי היה אי שם בראש שלי, כאילו אומר 'אל תלך, אל תטוס לשם'".
"אני תמיד זוכר עצה של אבא לפני שנסעתי פעם לחו"ל: אל תיתן שיקראו לך שם בקול ברחובות 'יהודה', הוא אמר לי. הנוצרים חושבים שיהודה (איש קריות) הביא לצליבה של ישו. ישמעו יודה, ירצו לפגוע בך"
בכל זאת הגעת, למרות הכל.
"אבל בסוף הלכתי עם הכוחות שלי. אני מקווה שההורים יסלחו לי. אני תמיד זוכר עצה של אבא לפני שנסעתי פעם לחו"ל: אל תיתן שיקראו לך שם בקול ברחובות 'יהודה', הוא אמר לי. הנוצרים חושבים שיהודה (איש קריות) הביא לצליבה של ישו. ישמעו יודה, ירצו לפגוע בך".
ומה הייתה העצה של אמא שרה?
"אצלי בבית הרי התחלקו התפקידים, אבא שלי היה יידישע מאמע ואמא שלי הייתה אבא. 'תעשה, תצא, תן לילד לחיות את החיים, מה אתה רוצה ממנו?' ואבא? לא אהב את הרעיון שאצא לאף טיול, רצה אותי כמה שיותר בבית. מה שכן, בעניינים המוזיקליים אני חייב להודות שהם צדקו בדבר אחד מתחילת הדרך. שניהם אמרו לי: תעשה מוזיקה יוונית".
אבל הלכת לרוק, לבנזין.
"כי היה לי קשה מדי אז עם המוזיקה היוונית. אצלנו בבית שמעו לא מעט את השירים של הבכי והיגון, לא את אלה עם הכפיים. היו קטעים בשירים האלה של פעם שגרמו לאבא שלי ממש להשתגע לפעמים, פתאום לבכות, לצעוק בחרדה. הצלילים האלה והמילים הלא-פשוטות של השירים היו מעלים אצלו את הזיכרונות הקשים מהמחנות. מאז הילדות שלי, המוזיקה היוונית גרמה לי להרגיש רע לא פעם. איך אני יכול לנגן מוזיקה כזו אם בזיכרון שלי, כשהזמר קזנג'ידיס מתנגן בבית, אבא מתחיל לבכות?"
הגיוני.
"אז היה את הפצע הזה וגם בסוף הייתי צבר גאה, חשבתי שלעשות מוזיקה יוונית זה לערבב את הגלות. צריך לזכור שהמוזיקה היוונית אז בארץ נתפסה אחרת. היה בי אנטי חזק לעשות את אותה מוזיקה במשך הרבה שנים. ואז, כשכבר רציתי, אז בעצם אף אחד לא רצה להקליט את האלבום היווני".
× × ×
בחזרה לשנת 1985, בנזין מתפרקת, פוליקר אמור לחזור לחיפה, לגור עם ההורים, אולי להקים את המספרה מחדש, מי יודע. הכסף כבר נגמר לו בתל-אביב. "הייתי בן 34, עשינו מופע חגיגי לפני הפירוק, 'בנזין מארחת את תיסלם ועוד אמנים'", הוא נזכר. "בחזרות למופע אני יושב בחדר האמנים, מתחיל לשיר ביוונית עם גיטרה אקוסטית. ורדה איתי, שאז הייתה עורכת מוזיקלית ברשת ב', מקשיבה ושואלת אם אני מתעסק במוזיקה יוונית. סיפרתי לה שאני חוזר להורים והיא אמרה, 'השתגעת? תבוא תגור אצלי בתל-אביב ואנחנו נעשה תקליט ביוונית'. בהתחלה יעקב גלעד התנגד מאוד, הוא אמר לי, 'על גופתי המתה'. אבל אחרי ששמע את 'עיניים שלי' בביצוע המקורי של יורגוס דאלארס, בארוחה על ספגטי בולונז משובח - הוא השתכנע. אפילו התחיל להתאהב ברעיון. יצאנו לדרך".
"הייתי בשיפודייה בשכונת התקווה. סיימתי לאפה, ופתאום שמעתי את הפתיח של 'עיניים שלי' ברדיו. אף אחד שם לא קישר בין הפרצוף שלי למה ששמעו. הסתכלתי ארוכות על כל האנשים שם וראיתי שהם מקשיבים. כשיצאתי כבר הייתי בטוח: האלבום הולך לגעת בקהל"
אלא שבחברת התקליטים CBS לא חשבו שפוליקר כסולן מספיק כדי להחזיק פרויקט. "הם כן חשבו שאלבום ביוונית זה רעיון טוב, אבל ביקשו ללכת על פרויקט ולקרוא לאריק איינשטיין, גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ ועוד כמה שמות, כדי שכל אחד ייקח שיר באלבום. הסכמנו, אפילו אמרנו שניתן לאריק לשיר את 'עיניים שלי', גידי יבחר מה שהוא רוצה ומזי כהן כבר בחרה את 'כפיים'. מצלצלים לאריק, הוא מסרב. גידי גוב חשב שזה יפה, אבל שזה לא הז'אנר שלו. יהודית לא רצתה ובסוף גם מזי לא הגיעה כי המנהלים שלה לא הגיעו להסכמה. נשארנו יעקב ואני עם הרעיון שלא ירד, אבל קיבל תקציב הכי נמוך שיכול להיות".
באין תקציבים, פוליקר גם ניגן באלבום בס, קלידים, בוזוקי, אקורדיון ובגלמה. "ותראה מה זה, 40 שנה אחרי אנחנו יושבים פה בסלוניקי ואני עולה להופעה עם האלבום שבעצם בישראל אף אחד לא רצה, אז יש פה גם ניצחון אחר קטן מקצועית, לא רק אישית. לקחתי את המוזיקה היוונית לפרשנות שלי, עם נגיעות הרוק. זה דבר שאני מאוד גאה בו ולא היה מובן מאליו שיתקבל ויצליח. אנשים היו רגילים למוזיקה יוונית עם ריקודים על השולחנות ושבירת צלחות, שזה יופי בפני עצמו, אבל פחות היו רגילים למוזיקה יוונית יותר קודרת, נגיד ככה, עם נשמה, כמו קזנג'ידיס. זה לא סתם שאמנים מפורסמים בישראל של אז לא התחברו לזה ולא רצו לבצע את השירים".
אבל בהמשך גם הקלטת יחד עם אריק איינשטיין ז"ל והפכתם לחברים.
"בסוף אריק הגיע אלינו, לבוזוקי ולבגלמה שלי, ונתן באולפן את הקריאה שהפתיעה אותי, 'יאסו יודה'. מה צריך יותר מזה?"
כשאבא שמע לראשונה את 'עיניים שלי', התגובות היו על הקצה?
"דווקא בכלל לא. אני חושב שאפילו 'עיניים שלי' הוא איכשהו שיר עדין לעומת הטקסטים המאוד-קודרים שהוא היה מקשיב להם. אבא ואמא מאוד אהבו את האלבום הזה, הם הרי רצו אותי שם מלכתחילה, לקח בערך עשר שנים עד שהגעתי".
'עיניים שלי' יצא ובום. הפך ללהיט עצום.
"שמנו את הסינגל בתחנות הרדיו, לא ציפינו להרבה, יכול להיות שזה גם היה מסתיים בתור פרויקט ניסיוני. באותו שבוע הייתי בשיפודייה בשכונת התקווה בתל-אביב. סיימתי לאפה, ופתאום שמעתי את הפתיח של 'עיניים שלי' מתגלגל ברדיו-טייפ גדול כזה של האייטיז. אף אחד שם לא קישר בין הפרצוף שלי למה שהם שמעו, אבל אני הסתכלתי ארוכות כמעט על כל האנשים שהיו שם במסעדה וראיתי שהם מקשיבים, אולי אפילו הגבירו ווליום, לא זוכר במדויק. כשיצאתי מהמסעדה כבר הייתי בטוח: האלבום הזה הולך לגעת בקהל".
40 שנה אחרי, ביצעת את השיר במהלך המלחמה ברגע מצמרר במיוחד.
"מאז 7 באוקטובר ביקשו ממני לשיר לא פעם את 'עיניים שלי'. אולי הפעם העצובה ביותר הייתה ההקדשה לדוד קרול ז"ל, שנרצח בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. דוד היה מגיע לא פעם להופעות שלי, ועם הזמן היה מעדכן אותי בתוצאות של משחקים כשאני על הבמה. הוא הגיע גם לאחד המופעים האחרונים לפני המלחמה, וישב די קרוב לבמה. השיר האהוב עליו היה 'עיניים שלי'. בקיבוץ סיפרו שהוא היה אוהב לצאת למרפסת ולשיר. אחרי שנרצח, צילמנו למשפחה וידיאו של 'עיניים שלי' במיוחד לדוד קרול זכרו לברכה. המשפחה השמיעה את זה בלוויה. מצמרר".
"היו בי חששות מהפגנות של פלסטינים, אבל ברגע שנחַתי פה כבר הרגשתי שהם לא מפחידים אותי. ברור שאנחנו מגיעים לסלוניקי בתקופה לא טובה לישראלים וליהודים. התקופה האחרונה היא גם הוכחה שהאנטישמיות לא פסה מן העולם"
אלו הם חיינו בזמן האחרון.
"בחודשים הראשונים של המלחמה כל הזמן הידהד בי המשפט הזה: 'מי הבא בתור ומי בתור הבא'. פתאום השיר, שנכתב על האינתיפאדה השנייה, נהיה כל כך רלוונטי. עצוב".
× × ×
פוליקר נחת בסלוניקי כשהוא עטוף באבטחה קפדנית ואפילו בבלשים סמויים, אחרי הערכות לפרובוקציות מצד גורמים פרו-פלסטיניים. "היו בי חששות מהפגנות של פלסטינים, אבל ברגע שנ נחַתי פה כבר הרגשתי שהם לא מפחידים אותי. ברור שאנחנו מגיעים לסלוניקי בתקופה לא טובה לישראלים וליהודים. התקופה האחרונה היא גם הוכחה שהאנטישמיות לא פסה מן העולם. הפעם פשוט יש לנו מדינה חזקה שיכולה להילחם".
מה עבר לך במחשבות בדרך מהשדה בסלוניקי למלון? או שאני דרמטי מדי?
"כל הנסיעה לפה אני רואה בראש תמונות של מה שהיה יכול להיות אם לא הייתה השואה. אולי הייתי נולד בכלל פה בסלוניקי? אולי לאבא שלי הייתה משפחה אחרת? לי לא היו סבא וסבתא, דודים ודודות, כלום. אבל היה לי את האיש שהכי אהבתי בחיים, ג'קו פוליקר".
התסריט של השיר השתנה. צ'פוזו חזר, כבר מחכים לו בתחנה בחיבוקים ונשיקות.
"אני מסתובב ברחובות סלוניקי, עיר נהדרת, יפהפייה. אף פעם לא טיילתי בה ככה ארוכות. פעם אחת ברחתי מפה ממש מהר. לא הרגשתי טוב. היום אני כבר מרגיש פה אחרת. זה הפוך לגמרי ממה שהרגיש אבא שלי. יעקב גלעד בזמנו הביא טקסט שכולו ג'קו, כך נכתב 'שיר אחרי הגשם', שבהתחלה היה נעימה אינסטרומנטלית ב'אפר ואבק' - אבל חשבנו שחייבים להפוך את זה לשיר. שמע, היפותטית אולי אנחנו יושבים עכשיו באזור שבו הייתה המספרה של אבא ג'קו, אתה לא יכול לדעת".
הוא חזר מאושוויץ, גילה שלא נשארה מספרה.
"אחרי שהם יצאו מהמחנות, אבא והחברים שלו עדיין האמינו שהם יגיעו לסלוניקי ומישהו יחכה. אולי אח, אחות, אבא, אמא. אבל אף אחד לא חיכה להם אחרי שחזרו, כמעט כולם נמחקו בסלוניקי. אז אבא הלך למקום שבו פעם הייתה המספרה שלו. נכנס, רואה שהפכו אותה לחנות פרחים. הוא אזר קצת חוצפה ואומץ לב, נעמד שם ואמר: זו הייתה המספרה שלי! אז אמרו לו - תלך מפה יא יהודי, חבל שלא עשו ממך סבון. שם אבא שלי הבין שצריך לעלות לישראל".
אחרת אולי לא היה פוגש את אמא שרה.
"אז ג'קו ושרה הכירו בדרך לישראל, באונייה. לקחו אותם לקפריסין, בהמשך היא נכנסה להיריון, אחר כך הגיע עוד ילד, והיו לה גם שני ילדים מנישואיה הראשונים לאברם, בסלוניקי - שלומי ואסתר. אברם ירד יום אחד להביא אוכל, ולא חזר לעולם. טראומה גדולה לאמא, כמובן. היא אמרה לי בפנים בלי בעיה שהגעתי בטעות לעולם, די לא רצתה אותי, לא היה לה כוח לעוד ילד. אני מקווה שהיא גאה בי שם למעלה, שאני מופיע פה. בשביל אבא החלטתי להוסיף למופע את 'חכי לי סלוניקי', שיר שהם חיברו יחד ושרו עם היציאה ממחנות המוות. הם באמת חשבו שיחכו להם בסלוניקי. כמה תמימות אחרי הכל. אגב, אבא בכלל היה זמר ענק, אני גיליתי מאוחר מאוד את הכישרון שלו".
למה?
"הוא פשוט לא ראה בזה מקצוע, אז גם לא נהג לשיר. אם אני הייתי יודע בשנות ה-20 שלי שאבא שר ככה, הייתי מקליט אותו מזמן. מלכתחילה הוא לא רצה שאני אהיה זמר בכלל. אבא רצה שאלמד מקצוע, שאהיה ספר כמוהו. זה באמת מה שעשיתי בהתחלה".
× × ×
את העובדה הזו מאשרת גם הצופה אורית דר, בת 55, תושבת קריית חיים לשעבר שהגיעה למופע בסלוניקי, שורה שלישית. "כשהייתי ילדה, יהודה פוליקר סיפר אותי", היא מספרת. "גם אמא שלי הייתה מסתפרת אצלו. אבל אז הוא התחיל לשיר, והזמין אותה להופעות. יודה הוא דמות מעצבת בבית שלנו, היה ברור לי שאני מגיעה לפה".
שעה למופע, מבול בסלוניקי. הלהקה של פוליקר פורשת לסופלקי ואוזו. הוא לוקח חצי שעה של חימום קולי בחדר מאחורי הקלעים, משייט בין סולמות, בודק גבולות. "עושה את ההכנות הרגילות שלי לפני ההופעה, המון פיתוח קול כדי להרגיש בטוח כשאני עולה לבמה. כשאני עובר את הסף הזה בגרון, שאומר לי שאני מוכן לשיר, רק אז אני רגוע. אבל עכשיו אני מתרגש באופן מיוחד, אני מודה. אחרי שאעלה לבמה אני בטח אחשוב: זה מופע בסלוניקי! מדהים. סגירת מעגל מטורפת. ניצחון גדול. אלה שלא רצו את אבא שלי, שבזכותם הוא הבין שהשואה בסלוניקי לא נגמרה גם אחרי המלחמה - קיבלו פה אותי".
פוליקר לא הרגיש כשיר לפני המופע. אולי פסיכוסומטי, אולי התקררות במהלך הטיסה, ייתכן שגם וגם. היה ניכר שהוא מתרגש, מחוות הגוף שלו בתחילה היו ביישניות מתמיד, אבל כשהוא עלה לבמה ופתח את הגרון, הקול שלו חרך את הנשמה גם אם ננטרל את הרקע הטעון ממילא. הקהל לא חיכה יותר מדי וכבר בשיר השלישי הגיע לרקוד על הבמה. "עצם העלייה על הבמה באולם כזה יפה בסלוניקי הייתה כבר הרגשה נהדרת", הוא יסביר אחר כך. "ראיתי את הקהל והתרגשתי יחד איתו. כששרתי את 'בכפיים', הרגשתי שזה הסמל של הניצחון. למה? כי תראו, היינו בשואה, קמנו מהקברים, היום אנחנו שמחים. כפיים".
התעטפת בדגל ישראל כמו ספורטאים אחרי מדליה.
"זה היה עוד יותר מרגש. בסוף יש לנו צבעים דומים, ישראל ויוון. אני חושב שעברתי במופע הזה בין ריגוש לריגוש. תראה מה זה, מה שאני שר בחיים, קורה לי".
כלומר?
"למשל 'פרח', שם בעפר ותכלת, הלך לי אחיין. שרתי 'יורם' כשהלך לי עוד אחיין. אפילו בהקלטות של 'עיניים שלי' עברתי ניתוח בעיניים. אני רק מקווה שלא יקרו עוד דברים רעים".
"אצלנו בבית שמעו לא מעט את השירים של הבכי והיגון, לא את אלה עם הכפיים. היו קטעים בשירים האלה של פעם שגרמו לאבא שלי ממש להשתגע לפעמים, פתאום לבכות, לצעוק בחרדה. מאז הילדות שלי, המוזיקה היוונית גרמה לי להרגיש רע לא פעם"
בינתיים, בין לבין, קורים דברים טובים, גם הפעם ביוונית. ב-7.1 יעלה פוליקר להופעה מיוחדת בהיכל התרבות בת"א במסגרת סיבוב 40 שנה לאלבום 'עיניים שלי'. עכשיו הוא עובד על אלבום חדש, שיורכב מטקסטים שהשאיר לו היוצר היווני האגדי מנוליס רסוליס, שהלך לעולמו בשנת 2011, בגיל 65. פוליקר ורסוליס הוציאו יחד בשנת 2007 את האלבום 'חומוס סאפיינס' ומאז נשארו בקשר. "רסוליס הגיע לארץ כמה פעמים, רצה לפגוש בזמנו את ערפאת, היה לו רעיון לחבר בין העמים באמצעות הופעה משותפת. הוא שמע שיר שלי מהאלבום 'עיניים שלי', שאל בקבלה של מלון ציון בירושלים מי הזמר, אמרו לו יהודה פוליקר. הלך, קנה דיסקים, עשה מחקר פרטי. הוא הגיע אליי דרך שמעון פרנס, נפגשנו, וכבר ביום הראשון הוא כתב לי שלושה שירים. הוא מאוד אהב את האלבום שעשינו והמשיך לכתוב לי".
כמה שירים במזוודה של רסוליס?
"הוא השאיר לי למעשה צוואה של 50-60 שירים, יצירות שמעולם לא התפרסמו. כנראה הרגיש בתוך תוכו שהוא הולך לעזוב את החיים וייתכן שמצא אותי כמי שיכול לקחת את השירים האלה הלאה. אני מקווה להוציא את האלבום בתוך חודשיים. תשמע, בזכות המפגשים עם רסוליס גם אימצתי את השפה היוונית במלואה, לפני 15 שנה. החלטתי להיכנס לעומק, הורדתי את האלף-בית, למדתי שעות על ההליכון, שמתי צלחת על הגג, ראיתי סרטים יווניים עם תרגום, סרטים באנגלית עם תרגום יווני. היום אני קורא טוב מאוד, כותב קצת פחות טוב. מדבר שוטף".
היוונים בחוץ החמיאו על המבטא.
צוחק. "רמאים, אבל חמודים. הוא לא מספיק מדויק לדעתי".
את חאריס אלקסיו, גם היא אגדה יוונית שעימה שיתף פעולה בעבר, פוליקר לא מציב בחיוג המהיר בימים אלה. "היינו בקשר, עכשיו פחות. לא אהבתי את זה שהיא הביעה תמיכה בעזתים (השתתפה בקונצרט גדול למען עזה - ר"ש), אבל לא הזכירה את 7 באוקטובר. כרגע היחסים התקררו, אבל אין ברוגז ולא רבנו או משהו כזה. היא כנראה הבינה שזה הזמן הנכון להיות בעמדה מסוימת. הרי ראית מה עשו ביוון לגליקריה. לא חושב שהיא באמת מרגישה ככה. כשאראה אותה, אזכיר לה את זה".
יעקב גלעד, שותפך לדרך, היה חסר לך במופע בסלוניקי? אתם לא בקשר.
"כמובן שחסר לי, אבל הוא היה איתי שם בכל מילה. אבל אתה יודע, הזמן עובר, וזה לא משנה. יעקב איתי בכל הקריירה".
כשנחת בישראל, גילה פוליקר שהוא חולה. "כנראה שההתמודדות הרגשית לקראת המופע הזה עשתה את שלה, לקחה את האנרגיות. הרופא אסר עליי לדבר ולשיר".
בריאות. עוד מעט אתה בן 75.
"אף פעם לא התרגשתי מיום ההולדת. זה היה תמיד ככה: אמא אומרת 'מזל טוב יודקו, יש לך היום יום הולדת', ועוברים הלאה בלי חגיגות. זה נמשך עד היום. אז בסך הכל עוד שנה עברה. מבקש רק בריאות".
