המעורב מעזה / ג'ימי הוא כלב מעורב גדול ממדים. לא ממש חייכן. עם פנים ששומרות על ארשת קבועה למרות שברור ממנה שהוא אוהב בני אדם והם אותו. כי כמו כל כלב (ואף בני אדם) יש לג'ימי עניין בחיבה כלפיו, והוא בהחלט נובח בשמחה כשמישהו מגיע לביקור בבית של שירי, שהיא הבת שלי.
שירי בתי כבת חמישים פלוס, יפה, חכמה, סופרת, תסריטאית וג'ימי הוא שלה ושל בעלה יפתח קליין השחקן. הם שאספו אותו פעם לביתם מצער בעלי חיים שחיים בצער. הוא היה קצת יותר קטן כשהם אספו אותו אליהם, והיום הוא ממש ״ביג דוג״ כאמור, מעורב לא יודע עם מה ומי (אולי כלב זאב עם משהו). הוא חום נוטה לשָׁטני, לא יודע אם תזהו אותו ברחוב ועד כמה שאני יודע הוא גדל ברצועת עזה והגיע איכשהו בדרך לא דרך לישראל.
בבוקר השביעי לעשירי / עד כאן ההתחלה. ומכאן לשביעי לעשירי. בשביעי לעשירי לפני שנתיים, היום הנורא בחיינו, שירי בתי הייתה בניו-יורק ויפתח היה בטביליסי, בטיול עם הנכד הבכיר. וכשהחלו האזעקות בשש וחצי בבוקר שמחת תורה ישנו בביתם שני ילדיהם שנשארו בארץ לבדם. אז צילצלתי אליהם וכיוון שלא ענו, טסתי אליהם באופניים, אלא שלא היו לי מפתחות לבית ועקב כך נאלצנו סבא יוסי שהגיע עם סבתא חנה ואני לטפס בגילנו מעל הגדר, ואיכשהו הצלחנו להעיר את שני הנכדים שיצאו מהמיטות טרוטי עיניים. "משהו מתרחש", אמרנו. הם היו מבולבלים. לא הבינו הרבה (גם אנחנו לא) ונשארנו איתם כל אותו יום נורא ואיום.
בעיני הכלב / ומי היה נוכח בסיטואציה שאני מתאר? ג'ימי כמובן. שכל אזעקה נבח כמו משוגע, בטח כשכיפת ברזל יירטה ברעם את טילי חמאס. ג'ימי לא היה רגוע. לא היה ברור מה הוא ידע ומה חשב. ליטפנו אותו, ניסינו להרגיעו במים ואוכל, אבל הבחורצ'יק עב השיער שנראה כפרווה, לא נרגע. שירי שבה מניו-יורק לפנות בוקר ויפתח מטביליסי למחרת, וגם אז המשיך ג'ימי לנבוח. ורק כשכוחות צה"ל החלו בתמרון ראו זה פלא, ג'ימי השתרע ברחבי הבית ומצא מנוחה לנפשו. דממה באה עליו, הוא הפסיק לנבוח כאילו אמר, "תעשו את מה שאתם צריכים, אני מבין שקרה פה משהו גורלי שדורש חקירה ומסקנות".
מבקש תשומת לב / בימים האחרונים, או יותר נכון בשבוע החולף, נתקלתי בג'ימי כמה פעמים בביקוריי התכופים בביתם של שירי ויפתח ועל רקע חבטות המבקרים את שאול ואותי, מצאתי בו איזו נחמה. כלבים הם לא פעם חברים יותר טובים מאנשים. למשל הייתה לי כלבה ג׳ק ראסלית יפהפייה בשם ללה שלפני שהלכה לעולמה הייתה לי חברה נפלאה בכל אשר הלכנו יחד ברחובות העיר. ואגב, ג'ימי הוא בכלל לא החבר הכי טוב שלי, ובדרך כלל כשאני בא לשירי ויפתח, שירי נוזפת בי ואומרת: אבא תתייחס אליו יותר כמו אל בן, חבר, אח. ואני תמיד מהרהר לעצמי אם שירי לא מגזימה בבן, אח, חבר.
אבל בסופ"ש האחרון חל שינוי. כי כשבאתי לשירי ויפתח הביתה שוב נתקלתי בג'ימי. ובאופן מוזר, מצאנו את עצמנו לבד בסלון בעת שכולם היו עסוקים בברברת פוליטית במטבח. ואו אז הוא הביט בי במבט המזוגג שלו, שלא תמיד אני יודע לפרש אם הוא בעדי או נגדי (משהו כמו אצל אנשים) ואז התקרב אליי וכאילו אמר לי: אם תלטף אותי, תלוטף בעצמך כי על זה כתבת את השיר לתת ולקחת! ואכן צדק. וכשידי נשלחה אליו והתחלתי ללטף אותו, ג'ימי נענה לי והתחברנו בחיבה. והנחמה פורתא באה כי לא כל כלב נושך כמו שבני אדם נושכים זה את זה לאחרונה.
יומולדת ואריק איינשטיין / אני זוכר שהיו שתי דקות של דממה בסלון. זוכר שנזכרתי בשורה של המשוררת תרצה אתר שאני מצטט מהזיכרון "אולי לא היו פתרונות שאבדו? אולי לא הייתה כל חידה?" ואו אז התחלתי לדבר אליו כדבר אדם אל כלב שמבין אותו. "אתה יודע ג'ימי", אמרתי לו, "השבוע יש לי יומולדת. והוא חל לצערי ביום שבו נפטר אריק איינשטיין המופלא. מכיר אותו?"
ג'ימי לא ענה, ואז, כדי להמחיש לו במה מדובר, התחלתי לפזם את השיר חוזרים הביתה שכתבתי לאריק ולי. השיר מתאר חזרה הביתה אחרי מסע פיזי ורגשי ארוך, מה שהתאים לפתע לסיטואציה הנוכחית. וכשחשתי שמנגינתו החמה של השיר הגיעה ללב של הכלב הגדול, התרגשתי מזה והמשכתי בשורה שאריק על פי דבריו הכי אהב בשיר הזה: "עומדים על שביל חיים, חוזרים הביתה", ובהמשך: "כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה". שורה שאריק ביאר אותה בפניי כמבטאת רעש חיצוני מאיים, מעייף, לא הגיוני בעולם שיש בו המון רוע לב שאריק כל כך חרד לו.
זהו. זה הסיפור על ג'ימי ועליי. אחר כך שירי הגיעה ושאלה אם בא לי לצאת איתה ואיתו לטיול. ואני כמובן נעניתי וכשטיילנו ברחוב הבטתי בעיני האנשים הטובים וחשתי לא לבד.
סוף והתחלה / החיים נמשכים. הגשם חזר! וכשהגעתי באמצע השבוע לביתה של שירי ראיתי את ג'ימי שרוע בכיף על השטיח בביתם כשמהרמקולים בוקע השיר של הביטלס ״דונט לט מי דאון״ (אל תאכזבי אותי). שירי הציעה לי כוס קפה ועוגת יומולדת. וכששאלה מה הלאה סיפרתי לה שמחר, מוצ"ש, הלהקה שלי ואני חוזרים להופיע כרגיל בהיכל התרבות המפוצץ בקהל.
"ושאול?" שאלה על המחזמר בו צפו כבר 27 אלף איש. הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב. כי העולם מזמן לנו גם הפתעות.
ומשפט אחרון יהיה שייך לזמר ניל יאנג שאמר: מוטב להישרף באש היצירה מאשר להתפייד לבד בחדר. ואני מאמין בזה בכל מאודי. ומודה לכל מי שתמך בי מבית ומחוץ, כולל הקאסט המופלא, משפחתי ודמויות אחרות, וכמובן לשלושת המספרים של ההצגה שחלקו איתי חדר: יניב ביטון, ליאור אשכנזי וששון גבאי, שהפכו לי לחברים. ומעל כולם לך שהיית לי בזמן הזה בן, חבר, אח. יא ג'ימי שכמוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
