קשה להישאר אדישים אל מול המקרים האלה, אבל במציאות של ימינו הם רק מתרבים.
מאשל הובסון, בעלת בלוג וידיאו משפחתי בשם 'ההרפתקאות הנפלאות', עם 250 מיליון צפיות ויותר ממיליון דולר הכנסות בשנה, צילמה את ילדיה המאומצים כשהם עונים לאתגרים כמו לגנוב עוגיות. מחוץ לעדשה היא גם ריססה אותם בגז פלפל אם סירבו להיענות להצעות הבימוי שלה. הובסון ידעה בדיוק מה היא עושה, כמו רבים אחרים. אבל רוח התקופה — וגם הכסף — ניצחו על המוסר.
באופן דומה, העידה קאם בנט, בת ה-25 משיקגו, כיצד אמא שלה פירסמה פוסט עם המחזור הראשון שקיבלה. היא חשפה כל פרט בחייה של הילדה התמימה, "מחלות ותאונות, וככל שהיא חדרה לפרטיותי כך עלה מספר העוקבים", סיפרה בנט על החוויה הטראומטית של ילדותה והוסיפה איך אנשים שאינם מכירים אותה ניגשו אליה ברחוב כדי לברך אותה על שהפכה לאישה. "אני מפחדת בכל פעם ששואלים אותי לשמי, כי אין לי שום שליטה על טביעת האצבע הדיגיטלית שלי ברשת".
"אין דבר כזה 'ולוג' (בלוג מצולם) משפחתי מוסרי או אתי", העידה שרי פרנקי בפני בית המחוקקים של מדינת יוטה לפני כשנה. גם היא יודעת על מה היא מדברת. אמא שלה, רובי, מפעילת הבלוג הפופולרי '8 נוסעים', נידונה ל-30 שנות מאסר אחרי שאחיה בן ה-12 של שרי, מורעב ומוכה, ברח דרך החלון לבית השכנים שהזעיקו את המשטרה. "לו שאלתם אותי בזמן אמת, הייתי עונה לכם שבחרתי להצטלם, אבל כמו כל ילד משפיען סבלתי מסינדרום סטוקהולם. לו יכולתי לחזור אחורה הייתי מעדיפה חשבון בנק ריק מאשר לראות את ילדותי מרוחה בכל האינטרנט. אין כסף ששווה את זה", אמרה שרי.
באופן אירוני, סרט דוקומנטרי על חיי משפחת פרנקי מוקרן ב'דיסני פלוס' וזוכה להצלחה רבה, כמו גם עיבוד לספרה החדש של דלפין דה ויגאן הצרפתייה, 'הילדים הם מלכים' (מצרפתית: רמה איילון/ מודן), המתאר את המכניזם הפנימי בתוך משפחה דיספונקציונלית כזו. נרקיסיזם, הרבה כסף וטראומות ילדות מתערבבים לעיסה דביקה, שבסופה נפלט כל אחד מחברי המשפחה, בודד וחבול, אל מאחורי הקלעים הכואבים של עסקי המשפחות האידיאליות והזוהרות בעולם המשפיענים הוורוד.
הספר נפתח בתיאור סצנה סכרינית שבה מלאני דיור, אמא ובעלת בלוג וידיאו פופולרי, מבקשת מהקהל לעזור לה בהחלטה: אילו מהנעליים של נותני החסות תקבל קימי, הילדה הבלונדינית והמתוקה שלה, שנראית סובלת מכל המעמד. הבלוג של האם כבר זכה ל-25 מיליון צפיות. הוא מכניס לאם ולבעלה המון כסף. אבל אז מגיעה התפנית בעלילה, וקימי בת השש נעלמת במפתיע באמצע משחק מחבואים בשכונה.
"כשילד מתחיל להצטלם בגיל שנתיים הוא לא מודע למה שהוא עושה. אני לא רואה איך הוא יכול לסרב להמשיך בגיל 8 או 10 כשההישרדות הכלכלית של משפחתו תלויה בו"
"נפלתי במקרה על כתבה בטלוויזיה שעקבה אחרי ילדים משפיענים", משחזרת דלפין דה ויגאן. "הם פירסמו מותג הלבשה לילדים והגיעו למרכז מסחרי כדי לחתום ולהצטלם עם המעריצים, והתקבלו כמו הביטלס בשנות ה-60. מעולם לא שמעתי קודם על 'ילדים משפיענים', אז מיד תפסתי את הפנקס שלי והתחלתי לכתוב. משהו כנראה הכה כל כך בחוזקה בתת-המודע שלי שמיד רציתי לחקור את הנושא ולכתוב עליו. הבנתי שיש מאחוריו גם כלכלה שלמה".
את מרפרפת בתחילת הספר לתקופה קדומה יותר, לתוכנית הריאליטי הראשונה בצרפת, 'הלופט' — הגרסה הצרפתית ל'האח הגדול'.
"באמת כשרק נחשפתי לזה נזכרתי בריאליטי הראשון בצרפת, שעלה ב-2001. זה ריתק אותי כתופעה. בזמנו זה היה שינוי רדיקלי בעולם התוכן הטלוויזיוני. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, הנה המשך התופעה. אבל בניגוד ל'האח הגדול', במדיום הזה האולפן הועתק לזירה הביתית ומשודר ברשת".
לצד מלאני, הדמות הראשית, דמות מרכזית נוספת בסיפור היא חוקרת המשטרה המופנמת קלרה רוסל, המעדיפה להיות רואה ואינה נראית, לנבור בדקדקנות בפרוטוקולים של החקירה כדי למצוא את קימי שנחטפה. איפה את ממקמת את עצמך מבחינת הדמויות?
"אני לא אף אחת מהדמויות, אבל אם אני צריכה לבחור, אז קלרה הרבה יותר דומה לי. היא דלת הכניסה המודעת שלי לסיפור, מעבר למנועים של תת-המודע שדוחפים אותנו. כמוה, גם אני חיה בסוג של התנגדות לתקופה שלי, והדברים לא ממש השתפרו מאז שכתבתי את הספר ב-2020. בכולנו קיים, במידה זו או אחרת, הצורך להיות נאהבים, שיראו אותנו, הנרקיסיסטיות, יצר המציצנות. מפחיד אותי לראות איך הרשתות מזינות ומגבירות את הנטיות הכי איומות שלנו".
הספר נשען על התיאורים החזקים של סרטוני המשפחות ברשת. איך הרגשת כשראית את הסדרה ב'דיסני פלוס'?
"בכנות? אני יודעת שהסופר הוא אף פעם לא האדם הנכון לשפוט את העיבוד ליצירתו. אבל אני יכולה רק לומר שהסדרה לא משתווה למה שרואים ברשת, שם אין שום רגולציה. אי-אפשר להשוות עם הסרטונים שבהם צפיתי שעות על גבי שעות ברשת".
• • •
זאת לא הפעם הראשונה שדה ויגאן מזעזעת את הקרקע היציבה של החברה המערבית הבורגנית. 'הילדים הם מלכים' הוא ספרה החמישי היוצא לאור בעברית. היא בת 59, דמות ידועה וזוהרת בעולם הספרות הצרפתי. דה ויגאן עצמה שורדת סיפור משפחתי אפל, שתיארה ברב-המכר הבינלאומי ועטור השבחים 'אל מול הלילה'. אמא שלה, שהייתה ילדה יפהפייה ואישה עוצמתית, נאנסה על ידי אביה, יצאה מדעתה והתאבדה בגיל 61.
עם הופעתו בצרפת ב-2011 זכה 'אל מול הלילה' להצלחה אדירה: יותר ממיליון עותקים נמכרו כבר בשנה הראשונה, הוא תורגם לשפות רבות ועובד למסך. הספר היה מועמד לפרסי גונקור ורנודו וזכה בפרס הרומן של רשת חנויות התרבות הענקית 'פנאק', בפרס גונקור מטעם תלמידי התיכון ועוד. דה ויגאן היא ניצולה אמיצה של שושלת נשים שנאלצו לשתוק, ובהפיכתה לסופרת היא נתנה להן קול.
בעקבות המקרה היא סיפרה על החרדות שליוו אותה בחייה "למדתי להרחיק את עצמי ככל האפשר מאלימות", אמרה. "אני מנסה לא לשחזר אותה. אני לא אוהבת לפגוע באנשים. אני אפילו נמנעת להיות עדה לאלימות בין אנשים אחרים. אני לא אוהבת לראות אירוניה, אלימות, בוז או התנשאות... מעולם לא התעניינתי באמת בפסיכוגניאלוגיה ובתופעות של טראומות שעוברות מדור לדור ומרתקות חלק מחבריי. אני לא יודעת איך דברים כאלה — גילוי עריות, ילדים מתים, התאבדות, שיגעון — עוברים הלאה. העובדה היא שהם חוצים משפחות מקצה לקצה, כמו קללות אכזריות, ומשאירים עקבות העמידות בפני הזמן".
כבר ברומן הראשון שלה דה ויגאן התעמתה עם המחיר שהיא שילמה על החרדות האלה. 'ימים ללא רעב' מספר את תקופת האנורקסיה שלה מגיל 18, תקופה שבה היא מספרת שחשה "אשמה, חרדה ופחד", ומצאה את עצמה מאושפזת רק כדי להתרחק מהעבר של אמא שלה ולבנות את עצמה מחדש. היום, היא אומרת, היא נאחזת בכתיבה. "הכתיבה מפשיטה אותי, מפרקת אחד לאחד את מחסומי ההגנה שלי, ומפרקת בשקט את גבולות הביטחון האישיים שלי".
גם ב'הילדים הם מלכים' היא חוזרת לחטט בפצע שהיא מכירה היטב: הילדים היפים והאבודים, מושאי הסקרנות והתשוקה המטרידה. "במהלך הכתיבה הבנתי ששוב אני כותבת סיפור על אלימות בלתי נראית ובלתי ניתנת לדמיון, שאנו סופגים כילדים".
זה מוטיב שחוזר אצלך בכתיבה.
"כי אני מאוד רגישה לכל מה שקשור להתעללות או בהגנה על ילדים. לא הייתי מודעת לכך בעת הכתיבה, אבל כשסיימתי את הספר אנשים הזכירו לי שגם אמא שלי הייתה ילדה יפה, דוגמנית צילום, שעעבדה גם אם לא רצתה בכך, כי היא גדלה במשפחה עם תשעה ילדים שהייתה זקוקה לכסף. היא הייתה בעצם המפרנסת".
את מתארת תעשייה פרוצה, חסרת רגולציה. הילדים הם באמת קורבן כלכלי, המפרנסים העיקריים.
"הצרפתים והספרדים ניסו להסדיר את השוק, אבל בניגוד לעבודת ילדים בתעשיית הבידור, ברשת קשה מאוד לאכוף את ההגבלות או למנוע מההורים להשתלט על חלק ניכר מהכסף, מעבר לסכום שהם חייבים לשים בצד. כשילד מתחיל להצטלם בגיל שנתיים הוא לא מודע למה שהוא עושה. אני לא רואה איך הוא יכול לסרב להמשיך בגיל 8 או 10 כשההישרדות הכלכלית של משפחתו תלויה בו... אני זוכרת שיחה עם ילדים ממשפחה מפורסמת בצרפת, שהגנו על ההורים שלהם ודיברו בסיסמאות כאילו הם חלק מכת".
"הגבולות בין המציאות והדמיון מיטשטשים יותר ויותר. יום אחד כל זה יגעיל אותנו. אני מאמינה שיגיע הרגע שבו השיק הכי גדול יהיה להיות עם טלפון נוקיה ישן, שכדי לכתוב בו צריך ללחוץ שלוש פעמים על כל מקש"
בשונה מהספרים האחרונים שלך, עכשיו את יוצאת מהחיים הפרטיים שלך אל חיים של אחרים.
"אני כותבת ספרים בזוגות. 'נו ואני' ו'השעות התת-קרקעיות' היו רומנים חברתיים. החמיאו לי על העובדה שהם לא היו אוטוביוגרפיים. 'ימים ללא רעב' ו'אל מול הלילה' היו רומנים אוטוביוגרפיים וב'מבוסס על סיפור אמיתי' שיחקתי עם הקודים של האוטוביוגרפיה הפיקטיבית. חזרתי עכשיו לספרות ודי נוח לי שם. אני הולכת בדרכי בלי לחשוב יותר מדי למה הקוראים מצפים ממני או מה אופנתי כעת".
• • •
דלפין דה ויגאן היא דמות מוכרת בצרפת. אישה יפה ואלגנטית באופן הנונשלנטי הצרפתי המופלא. פוטוגנית ובזוגיות עם אחד ממנחי תוכניות הספרות הפופולריים ביותר בצרפת, פרנסואה בונל — המופיע גם הוא כדמות בספרה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. בשיחה מודה דה ויגאן שעל אף סלידתה מדמויות הריאליטי, גם היא מקבעת את תדמיתה, כשמחד גיסא היא חושפת פרטים קשים מסיפור חייה וחיי משפחתה, ומאידך גיסא היא מסתירה את מה שהחליטה, ובזכות מלאה, לשמור לעצמה. את הפרדוקס הזה היא מתארת בסצנה משעשעת בספר 'מבוסס על סיפור אמיתי', כשאחד הקוראים מטיח בה שאם הספרים הבאים שלה יהיו רומנים ולא פרוזה תיעודית ואוטוביוגרפית הוא יחוש נבגד.
"יש דברים שהחלטתי להשאיר בין הצללים כדי להגן על עצמי או על אחרים. הם נראים לי קשים מדי או אינטימיים מדי. המקורבים אליי מדברים איתי לעיתים קרובות על טקסט שמעולם לא כתבתי על אבא שלי וכנראה שלא אכתוב לעולם. אבל אולי זה ספר 'נוכח/נעדר' בהרבה מהרומנים שלי... יש לי תכסיסים. למשל ב'מבוסס על סיפור אמיתי' אני מדברת על היחסים עם הילדים שלי אבל לא רציתי לחשוף אותם אז שיניתי את הפרטים. יום אחד התקשרה אליי עיתונאית ושאלה אם אני רוצה להשתתף בספר על הורים לתאומים. הסברתי לה שזו המצאה והיא הייתה בטוחה שאני משקרת".
גם ספרה החדש של דה ויגאן, שייצא לאור בצרפת בחודש הבא, עוסק בתעתוע שבין העולם הווירטואלי לרגשות האמיתיים, כאשר גבר צעיר, שהופך במפתיע לאב יחידני בגיל 22, נדרש לפענח את דמותה של אישה מסתורית, על פי הנייד שהשאירה לו בבית קפה. "זה ספר יותר אינטימי מ'הילדים הם מלכים' אבל גם הוא מתייחס לתקופה. מי אנחנו באמת על פי הסימנים שאנחנו משאירים בטלפונים, בין האפליקציות, איך להפריד את העיקר מהטפל, איך לספר סיפור בין השפות השונות באפליקציות השונות. ב'הילדים הם מלכים' עירבתי בין שפה משפטית, ז'רגון של משפיענים, שיחות בין דמויות ורומן. זה גם מה שאני מנסה לעשות ברומן החדש".
נדמה שההתקדמות הטכנולוגית רק מביאה אותנו לקצה חדש של חשיפה ברבים שלא תיארנו לעצמנו.
"אני מאמינה בתנועת מטוטלת. יש כרגע ערוצים שבהם משפחות מצלמות את עצמן נון-סטופ, לא רק את האתגרים אלא את כל מה שהן עושות עם הילדים. הן מקבלות מיליוני צפיות, חלקן הפכו עשירות מאוד. הגבולות בין המציאות והדמיון מיטשטשים יותר ויותר. יום אחד כל זה יגעיל אותנו. אני מאמינה שיגיע רגע שבו השיק הכי גדול יהיה טלפון נוקיה ישן, שכדי לכתוב בו צריך ללחוץ שלוש פעמים על כל מקש". •
