היא מבוגרת ממני בכמה שנים, וכיוון שהכרנו בנעוריי, כשהשלמתי הכנסה בעיתון והיא כבר עבדה כעורכת בכירה וחכמה, נעמי לעולם תישאר עבורי מגדלור. לכן כשהיא אומרת לי "אני לא רואה ולא שומעת יותר חדשות" אני נדהמת, שלא לומר נבהלת. מה זאת אומרת יצאה לחופשה? איך? מי נתן לה גימ"לים?
"זה עניין לגמרי רציונלי", נעמי מסבירה, "אני פשוט לא יכולה יותר, לא יכולה. אני מרגישה שהתפקוד שלי נפגע, שהבריאות שלי נפגעת". היא מסבירה לי שהתעייפה וחייבת מרחק. "מכל הנפש שלי מלא", היא אומרת לי בדרמטיות.
נעמי לא היחידה. יותר ויותר אני שומעת על א.נשים שהפסיקו לצרוך חדשות. כלומר הם פה, אוכלים חרא כמו יתר האזרחים, אבל לא קוראים את המרכיבים של המנה. הפסיקו לעקוב. חלקם היו עוזבים אם היו יכולים, אם היה להם לאן, אם לא היו מטופלים בהורים מתבגרים או חרדים לילד בצבא. לו היה להם מספיק כסף. או אומץ. מכיוון שהם פה בלית ברירה, עזבו את המדינה ברוחם.
לא מזמן נתקלתי במונח שנקרא "פציעה מוסרית". זה מונח רחב, אבל אני שמעתי עליו לראשונה לא מזמן, בהרצאה של ד"ר אפי זיו, פסיכואנליטיקאית, שמדברת עליו בהקשר של המלחמה הנוכחית. הרצאתה דורשת שיחה נפרדת וארוכה יותר, אבל כיוון שאני חושבת שחלק גדול מההגירה הפנימית שחשים ישראלים רבים קשורה אליו, אני רוצה להסביר אותו רגע.
"פציעה מוסרית" היא פגיעה נפשית הנגרמת לאדם המוצא עצמו שותף, אם באופן אקטיבי ואם כעד, למעשה הסותר באופן עמוק את ערכיו ואת זהותו. זו חוויה של קרע פנימי, המתבטאת באשמה, בושה ואובדן אמון, לא רק בסביבה, אלא גם בליבת אישיותו. זו הגדרה מעניינת משום שהיא מתעכבת לא רק על ההכרה בכך שמשהו רע מאוד קורה, אלא על המעבר שבין אשמה - "אני שותף למשהו הזה", לבין בושה - "ייתכן שאני עצמי אדם רע?!"
האם הסיבה לכך שאנשים מתנתקים, מלפפים סביב עצמם כמו תולעי משי קורי אדישות כדי להתבודד מהסביבה עד יעבור זעם, קשורה לכך? כי המחשבות האלה: “אולי אני לא עושה מספיק? אני בטוח לא עושה מספיק”, “אולי לא כואב לי מספיק? בטוח לא כואב לי מספיק”, מייסרות מדי?
מונחים מתחום הנפש אינם שגורים בלשונה של אומה מיליטנטית, שורדת, החיה על חרבה, למרות ש"טראומה" דווקא כן למדנו לדבר שוטף - בכל זאת התקדמנו מאז מלחמת השחרור - אבל הנה, את המונח "פציעה מוסרית" לא הכרתי ואני שמחה לחלק גם לכן. קחו בכיף. גם כי זה יופי של וו כדי לתלות עליו את הסימפטומים של תחושות האשמה והבושה, וגם כי זה מונח מחמיא המניח מראש שיש לנו יסודות מוסריים העשויים להיפצע.
הנה למשל סימפטום: בדרכי לפגוש את נעמי - שאיתה קבעתי לאכול, להשתכר ולדבר על החיים - אני הולכת לאורך נחלת בנימין בתל-אביב, מסתכלת על כמות האנשים התוססים, תאבי החיים, הצובאים על הרחוב וחושבת בלב "איףףףף, איזה אנשים, איך הם מסוגלים ליהנות כשהמדינה בוערת?!" שתי דקות אחר כך, לשאלת ה"מה תרצו", אני עונה באושר "בקבוק יין". כלומר אחד הסימפטומים, לפחות שלי, הוא צביעות.
כי גם לי יש את החיים הפרטיים ואת החיים האזרחיים והמדינה לא כואבת לי מסביב לשעון. נכון שאחרי 7 באוקטובר שני החיים הולחמו לחיי סטרס אחד, בטח כשהבן שלי היה בתוך עזה, אבל עכשיו זה כבר לא ככה. עברתי שלב בקנדי קראש. לא כי המצב נהיה מדאיג פחות, אלא כי אי-אפשר לחיות ככה. לכן בכל הפגנה שהייתי בה אני כועסת נורא – נורא! – על מי שלא נמצא, כי איך אפשר לעמוד מנגד, וכשזו אני שלא הולכת, כי סתמי כבר, מדינה נודניקית, כמה תשומת לב את דורשת – אני מאוד מקווה שאף אחת מהחברות שלי לא תסמס לי: "את פה?"
לפני חמש שנים, אחרי שפרשה לפנסיה, נעמי התחילה שוב לעבוד, רק בחינם. בכל פעם שדיברתי איתה היא הייתה בעיצומו של איזה פרויקט דו-קיום, או קירוב לבבות, או מעגל שיח, או בדיוק התנדבה ל"נוכחות מגינה בשטחים", או סיימה לכרוך צעיף תכלת סביב הצוואר בדרכה לשיר מול החומות "שיר לשלום".
"ומה יצא לי מכל זה?" היא שואלת אותי עכשיו. "תחושת ערך?" אני מנסה, "משמעות? חיבור לליבת אישיותך?" "כלום ושום דבר!" היא צועקת עליי, "את יודעת איפה הרגשתי חיבור לעצמי?" "איפה?" "כשנסעתי לפני חודש לצפון איטליה ועמדתי מתחת למפל מים, מול נוף קדומים, ולא ראיתי אף ישראלי, ואף שקית במבה, ולא הקשבתי במשך שבוע לדקה אחת של חדשות מהארץ!" "בסדר", הינהנתי בארשת חשיבות, "זה טבעי. גם את פצועה מוסרית". נעמי מסתכלת עליי רגע בתדהמה ואז פורצת בצחוק, "מה אני?!"
לצערי הרב נעמי לא הסכימה איתי. "מתוקה שלי, אני לא חייל שירה בטעות בילד בדרך לתחנת ההאכלה", היא אומרת לי, "ועשיתי מספיק כדי שלא אצטרך לחיות עם אשמה". "זה לא קשור", אני אומרת, "מספיקה אשמת הישראליות כדי להיפצע. מספיק שאת חווה את הפיצול הדיסוציאטיבי הזה בין שני החיים – הפרטיים והציבוריים – כדי לרצות לכבות סוג חיים אחד". "אל תבלבלי לי את המוח", היא אומרת לי, "לא פצועה ולא בטיח, פשוט נשבר לי. אני תכף מתה. לא מטיל, סתם מזקנה. מגיע לי ליהנות".
אחרי יומיים אני מתקשרת אליה שוב. "אבל את הרי יודעת שאת מסתירה מעצמך", אני מקשה, "אז איך זה עוזר?" "זה עוזר", היא מסבירה, "להתנתק מהחדשות, גם אם באופן מלאכותי, תמיד עוזר. מי צריך לדעת שעכשיו הוא דורש גם חנינה - חנינה הוא דורש! ועוד בלי הודאה באשמה ובלי לפרוש מהחיים הפוליטיים..." "איפה את?" אני עוצרת אותה. "בדרך להפגנה מול הבית של בוז'י! למה, איפה אני יכולה להיות?! ואת?" אלוהים אדירים, איזו חברה מעצבנת, סתם עבדה עליי. לקחה חופש של שבוע מהמציאות ועשתה רעש כאילו היגרה לבהוטן. "אני לא", אני אומרת ומרגישה איך מטפסת לי הבושה, "לא היום, טוב? אין לי כוח. אני בבינג' חוזר של 'מקום שמח'".
