ימים ספורים לפני שהלכה לעולמה שלחה נועה לוי-ערן הודעה קורעת לב לאביה, אושיק לוי. "פאפיוס שלי, אני מתחננת לפניך שלא תגיע היום לבית החולים", כתבה. "אני יודעת שהכוונה שלך הכי טובה בעולם ושאתה רוצה להיות איתי ובשבילי, אבל אני לא אעמוד בזה. זה ירסק לי את הלב, וגם ככה כל כך קשה לי. אני מקווה שאתה מבין ולא חלילה נעלב. זה כי אני אוהבת אותך יותר מהכל".
"היא דאגה לי יותר משאני דאגתי לה", הוא אומר השבוע. "עכשיו גם הלב שלי מרוסק באמת".
לוי, מטובי הזמרים והשחקנים הישראלים בכל הזמנים, קיווה כמעט עד יומה האחרון, גם כשהסיכויים הלכו ופחתו, שנועה תנצח את מחלת הסרטן שבה נאבקה שבע שנים. "היא נלחמה כמו לביאה", הוא מספר. "מה היא לא עברה? הקרנות, כימו, טיפולים ביולוגיים. שלחתי אותה לטיפולים בכל מיני מקומות בעולם והיא תמיד אמרה לי 'אבא, אתה תראה, אני אנצח'. גם בבית החולים, שבוע לפני שנפטרה, היא הבטיחה: 'אבא'לה, אתה תראה, זו רק מהמורה בדרך. אני אעבור את זה, אל תדאג'. המוות שלה משגע אותי כל כך, כי לא הצלחתי לעזור לה. כזאת ילדה נהדרת ומקסימה, זה מטריף אותי".
איך נפרדתם?
"הייתה לנו שיחת פרידה קצרה. היא כבר הייתה חלשה מאוד. היא אמרה לי 'אבא, תמשיך לחיות את החיים שלך, תיהנה מהם'. יש לה שני ילדים – איתמר, בן עשר, ואלי, בת שש - וגם אותם היא הכינה שזה יכול להיגמר לא טוב. איזה נורא שאמא צריכה להכין את הילדים שלה לקראת המוות שלה. למזלם, יש להם את אבא שלהם המקסים, לירון".
למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא חזק וממעט לבכות, בהלוויה לא יכול היה שלא להתפרק. "אני והבן שלי אריאל נכנסנו לזהות אותה בבית הקברות. חיבקתי ונישקתי אותה, ובכיתי. היו שם קרוב לאלף איש, ההספדים שכתבו לה החברות שלה היו שוברי לב. בכיתי ושאלתי: איך יכול להיות שאני קובר את הבת שלי? איזה אבא צריך לקבור את הבת שלו בת ה-43? זה פסיכי. זה הזוי. זה מטורף. מזל שאמא שלה לא הייתה עדה לרגע הזה, כי היא לא הייתה יכולה לעמוד במוות שלה. זה היה קורע אותה לגזרים. עכשיו הן בטח מתחבקות זו עם זו".
לוי דאג גם שייקברו זו לצד זו. "כשאשתי עדנה נפטרה לפני חמש שנים, קניתי חלקת קבר לידה בבית הקברות בהרצליה, ועכשיו נתתי אותה לנועה. אמרתי, שנועה תהיה עם אמא שלה שהיא כל כך אהבה. אני כבר אמצא לי משהו אחר".
× × ×
בשבוע שעבר, ביום השלושים למותה של בתו, הוציא לוי, בן 81, את השיר "ילדה שלי", שכתבה לו נועה לפני שנים ונכלל באלבומו "קל וחומר". שיר על אישה צעירה עם לב שבור שרוצה שאבא ינחם אותה ויעביר הכל בחיבוק כמו שנהג לעשות כשהייתה ילדה קטנה, ומקבל עכשיו משמעות כואבת הרבה יותר. "כשנועה נפטרה חיפשתי להביע בשירים כמה היא הייתה מיוחדת וכמה זה קשה שהסדר הטבעי של הדברים מתהפך לו, ואבא קובר את הבת שלו", הוא אומר, "אפילו ניסיתי לכתוב לבדי כמו שכתבתי את 'מתגעגע' לאמא שלה, עדנה האהובה. המשימה הייתה קשה, אבל אז נזכרתי במתנה שנועה השאירה לי, השיר שכתבה, עם לחן יפהפה של זיו ריינר וארי גורלי, שבו היא מבקשת שאציל אותה, ולא היה שיר מתאים ממנו. רק חבל שעכשיו לא הצלחתי להציל אותה".
זה לא המפגש הראשון של לוי עם אובדן, הוא כבר למוד אסונות. כשמלאו לו 23 איבד את אחיו יהודה שנפטר ממלנומה בגיל 32. אשתו הראשונה, עירית רזילי, חלתה בסרטן אחרי שהתגרשו. גם עדנה, אשתו השנייה. ועדיין, שום דבר בעולם לא יכול להכין אותך לפרידה מבתך. “החברים שלי קוראים לי בהומור שחור, איוב. אומרים לי, ‘למה כל זה עובר עליך? זה כל כך לא מגיע לך. אתה בן אדם טוב. הרי לא עשית רע לאף אחד’. שתי הבנות שלי התמודדו עם סרטן השד עוד לפני שעדנה חלתה. נועה הייתה הראשונה ודנה חלתה אחריה. הייתה תקופה שבה לשתיהן היו הקרנות באותו זמן. דנה כמובן בסדר גמור עכשיו”.
נועה לוי-ערן, מעצבת נעליים מוכשרת, הקימה את המותג Abramey, שהציע פריטים ייחודיים והיה חביב על לא מעט סלבז. “נועה הייתה ילדה מושלמת, אין מילה אחרת לתאר אותה”, הוא אומר. “היא סיימה לימודי קולנוע בהצטיינות ואחרי החתונה נסעה עם בעלה למזרח. כשהגיעו לווייטנאם, היא ראתה באיזה כפר משפחה שמייצרת נעליים, ישבה שם חודש ולמדה מהם את המקצוע. היא יכולה הייתה לעשות הכל, אבל זה מה שהיא בחרה ורצתה, והצליחה בזה מאוד. היא גם אספה חיות. גידלה בבית ארבעה חתולים, והביאה עוד כלב שנטשו בעזה. תמיד לקחה את מי שאף אחד לא רצה בו. ככה היא הייתה עם אנשים וככה עם חיות”.
את עדנה, שאיתה הביא לעולם את נועה ואת איה (40), הכיר לראשונה כשהייתה עוד חיילת. “היא הייתה אז חברה של יאיר רוזנבלום, שעבדנו איתו בשלישיית התאומים, יפהפייה ומיוחדת. אחר כך, לאורך השנים, ראיתי אותה פה ושם. היא גם הייתה ידידה של אשתי הראשונה, עירית, ושלי. כשהתגרשתי עירית אמרה לה ‘לכי תעודדי את אושיק’, ולאט-לאט זה התפתח לסיפור אהבה גדול”.
מותה תפס אותו בהפתעה. "היא נפטרה בתוך חודשיים מיום שאיבחנו את המחלה שלה. הכל קרה מהר מאוד. היו לה כאבי גב קשים ואז התברר שהגרורות כבר אכלו לה את העצמות. פתאום האישה הכל כך יפה ואצילית הזאת הפכה לשרוך, דקה כמעט כמו אטרייה. תקופת המחלה שלה הייתה אחת הקשות בחיים שלי. לא עצמתי עין, יום ולילה".
הוא היה שם, לצידה, עד הסוף. "ההוספיס שלה היה אצלנו בבית. ראיתי לנגד עיניי איך היא נגמרת לנו מיום ליום. יום אחד היא התעוררה בחדר השינה, הסתכלה על החלון ושאלה, 'אושיק, איפה אני?' הבנתי שזהו זה. אמרתי לרופא 'די, היא לא צריכה להמשיך לסבול'. מראה כזה אי-אפשר לשכוח. לפחות אני יודע שעשינו כל מה שאפשר כדי להציל אותה ולהקל עליה".
בלב הוא עדיין נושא את הפרידה מאחיו הנערץ, שנפטר בטרם עת. "יהודה, שהיה במאי ושחקן ולמד פילוסופיה באוניברסיטת ייל, לימד אותי אריסטו וסופוקלס בגיל 12-13. ממנו למדתי מהי סקרנות. הוא היה בשבילי יותר מאבא. יהודה שכב חולה בבית החולים בילינסון, והתלבטתי אם לנסוע באותו יום להופעה עם שלישיית התאומים בטבריה או לא. התייעצתי איתו, והוא אמר 'תיסע, יהיה בסדר'. כשחזרתי, הוא כבר נפטר. הוא לא השאיר אחריו ילדים. רק זיכרונות נהדרים".
למרות המחלות שהקיפו אותך, אתה עדיין מעשן.
"לא כמו שעישנתי פעם. 60 שנה הייתי מעשן שלוש קופסאות קאמל בלי פילטר ביום. היום אני מעשן חצי סיגריה, מכבה, ואחר כך מדליק עוד אחת ומכבה גם אותה", הוא אומר, ומשקיע את הסיגריה בכוס הקפה שלו. "אמרו לי יותר מפעם אחת שזה מסוכן, אבל זה לא מזיז לי. אחרי שעדנה נפטרה עשינו במשפחה בדיקות גנטיות. אשתי הראשונה נפטרה כנראה מסרטן ברחם, ולכן הבת הבכורה שלי עשתה ניתוח מונע והוציאה את הרחם.
למדתי אצל שתי המורות הגדולות בעולם למשחק - סטלה אדלר ואוטה האגן. האנגלית שלי הייתה בתחת. הייתי לומד ארבע שורות באנגלית ואחר כך מחרטט בעברית. סטלה אדלר הייתה מסתכלת עליי בעיניים הכחולות הגדולות שלה ואומרת, 'לא הבנתי אף מילה, אבל התנועות שלך היו מושלמות'"
"יש לי גנטיקה טובה. אח של אבא שלי מת בגיל 90, אז יש לי תקווה. לפני שנה עשיתי בדיקות בתל השומר לשיפור איכות החיים. מתוך מאה פרמטרים, קיבלתי 93. אני גם מתאמן כבר 40 שנה כל יום, מלבד בשבעה על נועה כמובן. אני לבד, אבל לא בודד. יש לי הרבה חברים סביבי, וכמובן את הילדים שלי שדואגים לי, ואת הנכדים. זה האושר הכי גדול כשהם באים אליי לארוחות שישי או כשאני בא אליהם".
× × ×
לוי, שאחראי לשורה ארוכה של להיטי נצח כמו "בלדה לשוטר", "חוזה לך, ברח", “יונתן, סע הביתה", “שלגיה” ו"טוליק", הוא אחיו של הזמר אברהם לוי, המוכר יותר בשם הבמה "לוליק". "המוזיקה באה לי מהבית", הוא אומר. "החלום של אבא שלי היה להיות שחקן וזמר, אבל הוא היה אח בכור, עם עוד חמישה אחים קטנים. אבא שלו נהרג בצבא הטורקי בגיל 39 והוא היה צריך לדאוג לאחים שלו. האוכל בבית התבסס על קליפות תפוזים ותורמוסים".
החיים לצידו, לוי מספר, לא היו פשוטים. “אבא שלי היה איש קשה, שעבד בדפוס הממשלתי. גרנו בבני-ברק. בחצר היו שני עצי תות. לוליק, שהיה פרא אדם, היה תופר לעצמו מכנסי עור ומטפס על העצים ושואג כמו טרזן. אבא שלי אמר לו, ‘תרד למטה!’ והוא היה חוטף מכות עם החגורה ועם הכפכפים. עליי הוא מעולם לא הרים יד, כי הייתי קטן ורזה. חלשלוש”.
בהשראת לוליק, השתתף לוי בגיל עשר בתחרות זמר לילדים בבנייני האומה בירושלים, וניצח. ב-1962 התגייס ללהקת פיקוד המרכז, לצד שלמה וישינסקי והצמד חדווה ודוד. ב-1966 הקים עם חנן גולדבלט ופופיק ארנון את שלישיית התאומים. במקביל השתתף במחזמר "קזבלן" וכיכב בלהקת הכרמלים שהופיעה באירופה ובארצות-הברית. "האמרגן גיורא גודיק הביא אותי ל'קזבלן' ואני הבאתי לשם את פופיק", הוא מספר. "שנה וחצי היינו שם. זה היה שלאגר ענקי. ואז התחתנתי ונסעתי לסיבוב הופעות עם הלהקה של יונתן כרמון, הופענו בכל העולם”.
את אשתו הראשונה, עירית רזילי, שאיתה הביא לעולם את דנה (55) ואריאל (50) ‑ פגש בדיזנגוף. “היא הייתה אז שחקנית ודוגמנית, אישה מאוד יפה. ישבתי יום אחד עם פופיק בכסית. היא עברה שם וישבה בקפה רוול הסמוך. אמרתי לפופיק: ‘אתה רואה את הבלונדינית הזאת? אני אתחתן איתה’. הוא גיחך. התערבתי איתו על קרטון סיגריות קאמל. עוד באותו יום הזמנתי אותה שתבוא לראות את ההצגה שלי. אחרי שנתיים התחתנו”.
הוא למד משחק בניו-יורק, בלי לדעת אנגלית כמעט. "למדתי שלושה חודשים אצל שתי המורות הגדולות בעולם למשחק - סטלה אדלר ואוטה האגן. האנגלית שלי הייתה בתחת. הייתי לומד ארבע שורות באנגלית ואחר כך מחרטט בעברית. סטלה אדלר הייתה מסתכלת עליי בעיניים הכחולות הגדולות שלה ואומרת, 'לא הבנתי אף מילה ממה שאמרת, אבל התנועות שלך היו מושלמות'. אני יכול להסתדר בכל העולם, כי אני יודע לחרטט בכל שפה".
הייתה לנו שיחת פרידה קצרה. היא כבר הייתה חלשה מאוד ואמרה לי: 'אבא, תמשיך לחיות את החיים שלך, תיהנה מהם'. גם לשני הילדים שלה היא הסבירה שזה יכול להיגמר לא טוב. איזה נורא שאמא צריכה להכין את הילדים שלה לקראת המוות שלה? למזלם יש להם אבא מקסים"
ב-1966 שיחק עם שלישיית התאומים בסרט "שני קוני למל" ושנה מאוחר יותר בסרטו של אפרים קישון "ארבינקא". בהמשך הגיעו "הצד השני" בבימויו של אורי זוהר, "מרגו שלי" ו"לופו" של מנחם גולן ו"תעלת בלאומילך" של קישון. אלבום הסולו הראשון שלו כלל בין היתר את "חוזה לך ברח" ו"לישון לישון". אלבומו השני, שהופק על ידי חברו מתי כספי, כלל את "זה מכבר", "אגדת דשא", "יונתן, סע הביתה" ו"לא הכרתי אותך". ב-1976 הוציא עם המלחין והמפיק נפתלי אלטר את האלבום השלישי, עם “איפה טעינו” ו”זכרון יעקב”.
איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
"אין כזה דבר. אני אוהב את כולם, כי אני בחרתי בהם. לא כתבתי מספיק טוב אז קיבלתי טקסטים מיהונתן גפן ומיענקל’ה רוטבליט, אבל הרגשתי כאילו אני כתבתי אותם. הכל מתחיל אצלי ממילים, עליהן אני לא מתפשר. הרבה שירים נהדרים שלי לא קיבלו את תשומת הלב הראויה, אבל חלק עובדים עד היום. מ'טוליק' אפילו עשו טיקטוק שהנכדות שלי מתלהבות ממנו".
יש מי שטוענים שמעולם לא זכה לכבוד או להצלחה הראויים לו, אבל לוי מעדיף להתמקד ברגעים היפים, וכאלה היו רבים - למשל ההופעות לצד ליאונרד כהן במלחמת יום כיפור. "באחד הימים הייתי בקפה פינתי בתל-אביב ופתאום אני רואה שם את ליאונרד כהן”, הוא נזכר. “ניגשתי אליו והוא אמר לי: 'באתי לעזור לכם, לעבוד בקיבוצים'. אמרתי לו: 'מה פתאום קיבוצים! אתה בא איתי, להופיע בפני חיילים'. התקשרתי לפופיק ולמתי כספי ונסענו להופיע בחצור. בהפסקה בין שני המופעים, הוא כתב את השיר Lover Lover Lover. במשך חודש שלם הופענו בפני חיילים, במיוחד בסיני. עשינו בין שש לשמונה הופעות ביום, כשליאונרד כהן ישן בשק שינה, כמו כולם".
מה אתה יותר – זמר או שחקן?
"האמת ששניהם באותה מידה. שיחקתי בתיאטרון ובקולנוע, הוצאתי 13 אלבומים והקלטתי המון שירים לתוכניות טלוויזיה. בקרוב אני הולך להוציא שלושה אלבומים עם האוזן השלישית של חומרים ישנים שלי, ושמונה שירים חדשים שהקלטתי בשנה האחרונה. נתן סלור כתב לי שלושה שירים, ופיטר רוט כתב לי אחד. דבר אחד בטוח - אין לי חלומות לשחק את ‘אותלו’ או את ‘ריצ'רד השלישי’".
מה הסרט הכי אהוב עליך מבין כל אלה ששיחקת בהם?
"'גבעת חלפון אינה עונה', כמובן. היינו חודש ימים בצילומים בחוף ניצנים ולא הפסקנו לצחוק מהבוקר עד הערב. פולי הענק הרג אותנו. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה. אסי דיין היה שם מגבת על המצלמה ומתחבא מתחתיה, כדי שלא יראו שהוא נקרע מרוב צחוק. היית רואה רק את המגבת רועדת".
חשבתם ש"גבעת חלפון" יהיה כזה שלאגר?
"אף אחד לא ידע כלום. בהתחלה אמרו עליו שהוא סרט בורקס וחרא, אבל עד היום הוא משודר בכל יום עצמאות וכולם אוהבים אותו. חבר'ה מצטטים משם טקסטים שאני כבר שכחתי".
פרט לסרטים, לוי שיחק גם במספר לא מבוטל של סדרות וטלנובלות ישראליות, בהן "טירונות", "לגעת באושר", "הפיג'מות", "השיר שלנו" וכמובן סדרת הלהיט ללימוד עברית בחינוכית “בלי סודות”. הילדים היום, הוא מספר, מכירים אותו בעיקר מ”קופה ראשית”. "'לגעת באושר' הייתה הטלנובלה הישראלית הראשונה ואנשים לקחו אותה ברצינות", הוא מספר. "היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים, 'אתה לא מתבייש? אתה הולך לשכב עם אשתו של אח שלך?' אחר כך הגיעה 'השיר שלנו' שהייתה הצלחה ענקית. אחרי ששיחקתי בעונה הראשונה של 'קופה ראשית', ילדים בני שש-שמונה באו ואמרו לי: 'נכון שאתה חזי הירקן?'"
מה היית משנה בקריירה שלך לו היית יכול?
"לא הייתי משנה כלום. הופעתי בכל העולם, שיחקתי בסרטים ובסדרות. אף פעם לא כעסתי על אף אחד. גמרתי תיכון מקצועי כי להיות זמר זו לא פרנסה ויש לי תעודה של בוגר דפוס. הכל השגתי במו ידיי. מעולם גם לא היה לי אמרגן. לא רציתי מישהו על הראש שיגיד לי מה לעשות. זה היה מביא לי את העצבים".
בשנים האחרונות נפרד לוי גם מחברו הטוב לשלישיית התאומים, ר’ מרדכי (פופיק) ארנון. בכלל, רוב החברים הטובים שהכיר לאורך הדרך כבר אינם. "לפעמים בלילה אני עושה ספירת מלאי של רשימת החברים שלי, וכמעט אף אחד מהם לא נשאר. זה מתחיל מיוסי בנאי, שהיה הבמאי שלי, ואריק איינשטיין, שהיה חבר מאוד טוב שלי. הוא היה מצלצל אליי ואומר 'הלו, אתה זוכר? מדבר זמר ותיק. תחזור אליי'. זה היה ההומור של אריק. הוא היה מסתכל עליי מקרוב כי לא ראה אפילו מחצי מטר, אבל היה חבר נהדר. גם אורי זוהר, צבי שיסל, שמייל’ך, פולי, ניסים אלוני, יהודה בארקן ודודו דותן חסרים לי. לא מזמן הלך המתופף שלי, אשר פדי, בחור צעיר בן 59, וזה כל כך עצוב”.
עם מי אתה עדיין בקשר?
"יהורם גאון בא לשבעה של הבת שלי ושמחתי מאוד. מהגיל שלי נשארו דני ליטני ואריאל זילבר. כל השאר צעירים מאיתנו בשנתיים-שלוש, ביניהם שלום ומתי כספי. מתי ואני היינו חברים טובים. הוא עשה לי אלבום שלם וכתב לי את 'לילות שרב', שהוא שיר נהדר. לא היה לי כסף, באתי ואמרתי לו, 'אתה יכול לגמור לי אלבום במאה שעות?' והוא גמר הכל ב-75 שעות. עד עכשיו אנחנו בקשר. צילצלתי אליו כשהוא חלה. אמרתי לו 'דבר איתי, אני מבין בזה, אשתי מתה מסרטן', והוא אמר לי בהומור האופייני שלו, 'איך תעזור לי אם אשתך מתה מסרטן?' עצוב לי נורא על מצבו".
אתה חושב לפעמים על הסוף?
"בכלל לא. זה רחוק ממני. תמיד אמרתי שאני רוצה למות כמו מתושלח - בגיל 140. אני אסתפק גם ב-120".
