ב-31 בינואר השחקנית נתי קלוגר תחליף קידומת. המספר 50 עוד לא מחליק לה בגרון, "אבל עוד לא המציאו שיטה לעצור את הזמן", היא אומרת בהשלמה, "אז כשיגיע הרגע הגדול אקבל אותו באהבה".
קשה להתבגר?
"ככל שהתאריך מתקרב אני אומרת לעצמי 'את בסדר, את מרוצה'. אני מאוד משתדלת להיות שמחה, אבל לא תמיד מצליחה. קחי לדוגמה את תוגת השבת. בחודשים הראשונים אחרי שהתגרשתי, כשהילדים לא היו בבית בשישי-שבת, התפרקתי. עם הזמן למדתי לבנות לי את הסופ"ש. הרי זו ההזדמנות שקיבלתי, להפוך את הלימון למשהו חדש. למדתי להעריך את הלבד, ליהנות ממנו. פעם פחדתי מהמילה 'גרושה', אף אחד לא גירש אותי, בחרתי לבצע את הפעולה הזאת ולא רציתי להיות מוגדרת. היום אני חיה בשלום עם התואר. אני באמת גרושה".
כבר שנתיים וחצי עברו מאז שבעז רוזנברג, במאי, מפיק, ואב שלושת ילדיהם, עזב את דירתם השכורה בלב תל-אביב. עשור אחרי שהם חשפו הכל מול המצלמה של התוכנית 'מחוברים', כולל תיעוד הפלה יזומה. לדבריה, אין שום קשר בין הסטריפטיז הטלוויזיוני ההוא ("זה סיפור עתיק, היום כולם פותחים מצלמה ועושים את זה") לבין ההחלטה המשותפת להתגרש אחרי 17 שנות נישואים. "התחתנו מאהבה גדולה, היו לנו תקופות יותר טובות ופחות טובות, וגם בסדרה הדברים היו די בחוץ. שם דווקא היינו בתקופה יפה".
כל מה שעברה מאז עזר לה להשתחל בקלות לדמותה של נעמי בהצגה 'דרושה עוזרת', שמשקפת את הצד הפחות אומלל של שוברים את הכלים ומתחילים מחדש. "נעמי ועמוס הם זוג נשוי וכל אחד מהם מחפש איך לרענן את שגרת המונוגמיה, אז שניהם בוגדים ונהנים. העניין הוא שיש להם עוזרת בית שמנהלת להם את החיים", מספרת קלוגר. זה גלגולו השני של המחזה הצרפתי בארץ. לפני יותר מעשור, העוזרת הייתה ציפי שביט. עכשיו, בתרגום מחודש (של עינת ברנובסקי ובעיבוד ובימוי של משה נאור) ניקי גולדשטיין נכנס לנעליה "והתוצאה היא הצגה מטורפת ומוטרפת. ניקי פשוט קורע את הקהל".
עד כמה ההצגה דומה לחיים שלך?
"בגדול יש דמיון. לא מתגרשים כי יותר מדי טוב ביחד, ואסור לי לגלות אם בסוף ההצגה הם מתגרשים, אבל בתהליך העבודה בחרתי לתת דרור לאישה הזאת. הרשיתי לעצמי ללכת איתה למקומות קצת יותר רחוקים ממני. אני לא שופטת אף אחת, אבל המחשבה להשתעשע בתוך הנישואים לא עברה לי בראש. אצלנו זה היה בלי עוזרת ובלי בגידות".
× × ×
הם נפגשו כשהיו בני 29 והתחתנו אחרי שנה. מתחת לחופה קלוגר הייתה בטוחה שככה הם יחיו לנצח, "אבל הייתי צעירה ובגיל כל כך תמים זה מקסים להיאחז במחשבה כזאת ילדותית. אני עדיין מאחלת לכל מי שמתחתנת שתחשוב שהצעד הזה לנצח. מבחינתי היינו נצח ביחד, והנצח הזה החזיק מעמד עד שהתפוגג. זה עלול להישמע כמו אגדה של דיסני על בועה שהתפוצצה, ולא לזה התכוונתי. גירושים זה לא קליל ולא מגניב ולא מדליק, גירושים זו טלטלת עולמים, זה אבל, זו כאפה מצלצלת, זה... להמשיך?"
"גירושים זו טלטלת עולמים, כאפה מצלצלת. זה בא לי באמצע החיים, כשהייתי בשיא השלילי של טרום גיל המעבר, הרגשתי כאילו אני מאבדת הכל. זה התבטא בגלי חום, בחרדות ובבכי ללא שליטה, הייתי ים של דמעות"
אם בא לך.
"גירושים זה משבר עמוק וכבד, ויש מצב שאצלי זה היה חריף במיוחד מפני שהוא בא לי באמצע החיים, כשהייתי בשיא השלילי של טרום גיל המעבר, הרגשתי כאילו אני באמת מאבדת הכל. זה התבטא בגלי חום, בחרדות ובבכי ללא שליטה, הייתי ים של דמעות".
מה היה הקש ששבר אתכם?
"לא אובחן אף שבר, אבל היה רגע שבו הרגשתי שהרצון הנשמתי שלי יותר חזק מהפחד של מה יהיה אם נתגרש. ברגע שנפתח שם איזשהו סדק ולא מיהרנו לכסות אותו, הוא גדל והתרחב. נראה לי שאני הייתי הראשונה שהוציאה מהפה את 'עדיף להתגרש' מפני שאני הדברנית, אבל זה לא משנה. ברגע שהמשפט נאמר והשמיים לא נפלו עלינו, הסכמנו שהגענו לנקודה האחרונה. וכשהדבר הזה יצא לפועל נראה לי ששנינו מאוד שמחנו".
שמחתם?
"ממש. קיבלנו את ההחלטה כששנינו הבנו שנעשה הכי טוב זה לזה אם נחיה בנפרד. אם היינו נשארים עוד שבוע ביחד אולי זה לא היה נגמר בטוב – וחבל. אנחנו צעירים, יפים, חכמים, מוכשרים, כל אחד יכול ללכת לחייו ולהרוויח אותם מחדש עד כמה שאפשר. וזה מה שקרה. אחרי תקופת אבלות וכאב, שלא לומר דיכאון, כשעברתי את כל המנעד, החלטתי שהמשבר הזה הוא הזדמנות לחיות מחדש".
לא מתגרשים אחרי קילומטראז' זוגי כזה ארוך בגלל שהוא שוב השאיר גרביים בסלון.
"ברור שלא. מתגרשים בגלל איזה חוסר הבנה מהותי, כשההתפתחות כבר לא תואמת. האהבה שלנו שינתה מאוד את צורתה עד שכבר לא הכרנו אותה".
נפרדתם כידידים?
"אני פחות אוהבת את ההצהרות של 'נפרדנו כזוג, אבל נישאר משפחה', אני לא מאמינה בזה. לא יכולתי להמשיך להיות משפחה כשנפרדנו, והנה היום, שנתיים אחרי, כל אחד מצא את הפינה שלו ואנחנו סוג של משפחה. האהבה משנה את צורתה, אבל בעז תמיד היה ותמיד יהיה האבא של שלושת ילדיי".
איך מפרקים?
"כשזה לא בא מפיצוץ או ממריבה גדולה, כמו במקרה שלנו, מדברים ומסכמים שביום זה וזה אתה עוזב את הבית. אחרי שבעז עבר לדירה ששכר, כינסנו את הילדים וסיפרנו להם שזה המצב. הילדים הופתעו, הם לא ראו את זה בא".
כי הם לא שמעו מריבות?
"הם שמעו וראו וידעו, ולמרות שחוויתי רק סיפור גירושים אחד על בשרי, אני חושבת שהפחד נמצא דווקא בקיצוניות השנייה, כשההורים לא רבים. מריבות, לדעתי – תלוי כמובן איך ומה ובאיזה אופן – דווקא מעידות על דופק פועם, ולכן לא צריך להיבהל מקונפליקט ומעימות. כשיש חוסר במריבות וחוסר בסקס, אתה מאבד דופק לאט-לאט".
חמישה חודשים אחרי שהפרידו כוחות, בעקבות 7 באוקטובר, בעלה-בנפרד חזר הביתה "וישן על הספה בסלון. חשבתי שהנוכחות שלו תגרום לי להרגיש יותר בטוחה. אחרי יומיים כאלה כולנו הרגשנו שזה מיותר. נכון שאת מצפה ממני להישמע יותר דרמטית ולתאר הקבלה בין חרבות ברזל לבין 7 באוקטובר הפרטי שלי?"
היא לוקחת אוויר ויורה: "זו הייתה תקופה מזעזעת. אי-אפשר היה לברוח לשום מקום, הייתי תקועה בחדשות. אני בתוך המלחמה האישית שלי – על הבית שלי, על הילדים שלי, על הרצון שלי להמשיך לחיות – כשבחוץ המדינה קורסת לתוך עצמה. היו לי אין-ספור רגעים של 'איך אני הולכת לשרוד את זה'. עכשיו המלחמה כאילו הסתיימה, אבל השאלה הזאת עוד מרחפת. גם ביחד היה לנו קשה, אבל עד היום אני תוהה איך שורדים את החיים האלה לבד, בבית עם שלושה מתבגרים".
× × ×
הבנות הגדולות של קלוגר, התאומות אנה ואמילי ("שמונה חודשים אחרי החתונה גיליתי שאני בהיריון ובשבוע ה-13 גילו שני עוברים וחטפנו הלם"), כבר צועדות לעבר גיל 17. מתחתן יש גם את אדם (תכף בן 11) שהלידה שלו הייתה בגדר אירוע. כל עם ישראל ואשתו נכנסו לרחם שלה שנה קודם לכן, כשהיא ובעלה התלבטו לגבי עתידו של ההיריון הלא מתוכנן וכשהיא בחרה בהפלה. "לא רציתי את ההיריון ההוא ולא הייתי מוכנה אליו", היא אומרת ללא טיפה של חרטה, "ואין צורך לצטט את שמות הגנאי והקללות שחטפתי. אין מחלה שלא איחלו לי, עברתי לינץ' ציבורי, ועל מה? על זה שאמרתי 'קרתה תקלה, אני אחראית עליה ואני גם אחראית לפתור אותה'? נשים ברחוב עשו לי נו-נו-נו עם האצבע, כאילו הן תיכננו לטפל בעובר שלי כשהוא יגיע לעולם. זה היה מאוד לא נעים. אבל את אדם יצרנו במחשבה ובאהבה גדולה. אני שלמה עם ההחלטות שלי, גם עם ההפלה ההיא וגם עם הגירושים".
אבל לתוך ההשלמה נכנסו גם מלחמה ואז גם מחסור בעבודה וממה לשלם שכר דירה. "אני עובדת במקצוע שמאוד נפגע בשנים האחרונות. בימי הקורונה התיאטרון היה הראשון שנסגר, כאילו הנגיף מסתתר בין הכיסאות, וכשהופיעו ניצני התאוששות הגיעה המלחמה. היום, גם התיאטראות חייבים להמציא את עצמם מחדש כדי לשרוד, ועל כך מעיד ריבוי המיוזיקלס. כשחקנית, אני חייבת כל הזמן לחשוב על הדבר הבא".
היום את מתחרטת שבחרת במשחק?
"גם כשהייתי צעירה אמרתי שלא בחרתי במשחק, הוא זה שבחר בי. אצלי זה גם בא מהבית. שני ההורים שלי הם שחקנים לשעבר. אבי, יצחק קלוגר, שנפטר לפני שבע שנים, היה מנהל תיאטרון חיפה ואמא שלי, יוכי, שתהיה לי בריאה, תחגוג 80 והיא עונג, תמיד נחלצת לעזרתי כשאני קצת שפופה. אם יכולתי לסובב את הגלגל לאחור לא הייתי הולכת בדרך אחרת, אבל הייתי מקשיבה לאבא שלי ולומדת עוד משהו. אחרי המון שנים הלכתי ללמוד NLP, ולאחרונה פתחתי סדנה שמשלבת בין שני העולמות, משחק ו-NLP, ואני מלמדת בהנאה".
הדחף להמציא את עצמה מחדש הוביל אותה לפודקאסט 'אמצע החיים' עם הבמאי יוני זיכהולץ. "יוני ידיד ותיק שלי. סירבתי לכל הפודקאסטים שהציעו לי כי פחדתי להיחשף, עד שהכימיה בינינו גברה על הפחדים. אנחנו מדברים על הכל - על חברות ורלוונטיות ותשוקה וגם על דיכאונות וחרדה וגיל המעבר".
"לא רציתי את ההיריון ההוא ולא הייתי מוכנה אליו, ואין צורך לצטט את שמות הגנאי והקללות שחטפתי. אין מחלה שלא איחלו לי, עברתי לינץ' ציבורי, ועל מה? על זה שאמרתי 'קרתה תקלה, אני אחראית עליה ואני גם אחראית לפתור אותה'?"
מה משמח אותך?
"תחושת שייכות ממלאת אותי שמחה, בגלל ששחקן מנהל חיים מאוד בודדים כשהוא לא חלק מפרויקט או מהפקה. אני שמחה בכל פעם שאני מנצחת את עצמי, כשאני עושה משהו שאתמול לא היה לי אומץ לעשות, כמו הפודקאסט וכמו שאני מקווה שאעשה בכתיבה. המון שנים רציתי ללמוד כתיבה, כחלק מתהליך הריפוי הצטרפתי לסדנה של רן שריג והרגשתי שנתתי לעצמי מתנה".
גם להצעה ל'דרושה עוזרת' קלוגר הגיבה בתרועות שמחה. "אקי אבני כבר כיהן בתפקיד בעלי, לפני מלא שנים צילמנו ביחד את הסדרה 'אולי הפעם'. וניקי גולדשטיין הוא פשוט תופעת טבע, אדם מתוק, גם נוגע ללב וגם קורע מצחוק. אני בעד לעשות קומדיות, אני בעד שנחזור לעצמנו לאט-לאט דרך צחוק, עברנו מספיק, מגיע לנו ערב של פאן".
הילדים, שבעבר הרבו לקטר על שעות העבודה המאוחרת, כבר לא טורחים לשאול אותה אם הערב היא יוצאת להצגה או לדייט. "כן, אני יוצאת", היא מצחקקת. "מתחילים איתי, אין תלונות. אני לא בקטע של בני 24, הם לא מעניינים אותי, אבל כבר היו לי כמה סיפורים נחמדים עם חבר'ה בקידומת שלי, היה אפילו מישהו שקצת נכנס לי ללב, אבל אף אחד עוד לא נכנס הביתה. לא בוער".
בראיון הקודם שלנו, לרגל יום הולדתך ה-40, סיפרת לי שבוקר אחד עמדת בחדר האמבטיה, וכשהסתכלת במראה וגילית כמה קמטים התחלת לעשות בוטוקס.
"נכון, עשיתי, אבל אני כבר לא שם. קצת אחרי גיל 40, שבו הפנים נופלות והתחת נופל, נפלו לי גם תובנות. ברור שאני צריכה להזריק, אבל כבר לא בא לי לתקן. גם לקוסמטיקאית אני לא הולכת, רק משתדלת לא להרוס את מה שנשאר עם איזה קרם קוריאני שנרקח מריר של חלזונות".
מה עומד מאחורי ההתנזרות?
"אולי אני באיזה ניסוי של כמה אני יכולה לאהוב את עצמי כמו שאני באמת".
