מה למדתם בגיל שש? לכתוב, לקרוא? לבעוט בכדור? כי דריה שועלי למדה לירות באקדח. ככה זה כשאבא שלך, אמציה שועלי, הוא ממקימי הימ"מ. "בגיל שש יריתי באקדח קטן כזה, CZ-38 (אקדח שיועד לצבא הצ'כי, ר"ד). אחר כך, בגיל תשע, יריתי באקדח FN 9 מ״מ. בגיל 14 עשיתי אימון של מטרות קופצות עם קלצ'ניקוב אבל לא אהבתי את הקלאצ'".
נשמע נורמלי מאוד.
"גדלתי בג'יפ של מג"ב. עד היום כשאני רואה אחד זה מרגיש שזה הבית שלי. הייתי משחקת חטופה באימונים של הימ"מ".
חטופה.
"כן, היו מביאים את המשפחות של הצוות ואז נגיד יושבים בתוך איזה גן ילדים כי רצו לדמות אירועים, כמו הפיגוע במעלות (פיגוע חטיפה מ-1974 שבו נרצחו 21 תלמידות ותלמידים, ר"ד). ואז את מחכה עם עוד ילדים שיחלצו אותך. בשלב מסוים הם היו פורצים מהחלונות ומחלצים".
דיוקנו של אביה האגדי של שועלי מעטר את כריכת ספרה החדש, 'שין', כשהוא פולט עיגול עשן מפיו. כנראה לא במקרה, גיבור הרומן הוא גבר-גבר, אם כי לא לוחם נועז בטרור אלא סופר מצליח שמוזמן לפסטיבלים בעולם ויכול להרשות לעצמו חופשות כתיבה ארוכות. הוא נשוי למורה ליוגה, אב לילדה מתבגרת, גר בתל-אביב, שותה לא מעט ומדרג נשים עם חבריו לפי ערכן המיני וגם רוכב על אופנוע כבד מסוג אנפילד, כלומר דמיינו מעיל עור ונעליים מחודדות. בתחילת הרומן, שכתוב בגוף ראשון, הוא נתקל באישה שעברה לגור בבניין הסמוך והם מנהלים שיחות חולין בחניית האופנועים מתחת לבניין. הוא קורא לה באות הראשונה של שמה, "שין", ומתאהב בה עד מעל הראש.
הסיפור של ספק-התאהבות ספק-אובססיה הוא לב הרומן. הגיבור מחזר אחרי שין, מפלרטט איתה, לומד את לוח הזמנים שלה, מקנא לה ובה. הוא מאושר כשהיא נעתרת לו ומתפלש בייסורים בלתי נסבלים כשהיא מתרחקת ממנו. הוא חושב עליה, מפנטז עליה ועוסק בה ללא הרף. בהתאמה, גם הקורא מרגיש שאין מקום פנוי מההתאהבות הזו. האם זו התאהבות חולנית? למרבה הפלא, לא: שועלי מצליחה לשמור על הקו העדין בין שפיות ושיגעון ואף פעם לא חוצה אותו. זה מה שהופך את הקריאה לאינטנסיבית מחד ומעוררת הזדהות עמוקה מאידך: מי לא התאהב ככה פעם אחת לפחות?
"אני מחוברת לצד הגברי, ולא סתם גבריות אלא גבריות טריטוריאלית", מספרת שועלי, "אני מעריכה לויאליות, במובן של להכיר את האנשים שלך. יש בי איזו אגוצנטריות, שבאה לידי ביטוי בדמות הזאת. אולם בבית הקפה הקטן בתל-אביב שבו נערכה השיחה, שועלי משדרת משהו אחר: היא חייכנית, לא יותר מדי רשמית, לבושה בבגדי יומיום, ושילוב של גרביים וכפכפים. הראיון מתחיל בשאלות שלה אליי, זכר למי שבילתה שנים בעיתונות, בין השאר במקומון 'זמן תל אביב', דסק החוץ של עיתון 'הארץ' וראש מערכת החדשות של אתר וואלה בזמן ההתנתקות. "יזמתי אז בלוג דו-צדדי של שתי נשים, אחת מעוטף עזה ואחת מעזה", היא נזכרת.
זה לא יכול לקרות היום.
"ממש לא. זה היה מדהים".
לאחר שעזרה להקים את הגרסה התל-אביבית של מגזין 'טיים אאוט', שועלי עזבה את העיתונות, כתבה לטלוויזיה והתמקדה ביזמות: היא הקימה סטארט-אפ, עברה לניו-יורק, גייסה מיליונים וניהלה את החברה. מאוחר יותר עבדה כסטורי-טלרית בסטארטאפים. בין לבין תירגמה ספרים מאנגלית וערכה תרגומים, אבל ב-2022 הגיע הרומן הראשון שלה: 'כליא ברק', שבו הציגה את החוקרת הפרטית מזי מוריס. הספר היה לרב-מכר ותורגם למספר שפות. בימים אלה היא כותבת את הספר השני בסדרה. "ההצלחה של הספר הפתיעה אותי וגם לא הפתיעה אותי בכלל", היא מספרת, הייתי יושבת בחדר ומתלבטת מי אני רוצה שיביים את הסרט המבוסס על הספר.
"הרשיתי לעצמי לפנטז, אני לא רואה רווח בלדמיין שזה לא יצליח, אז אני מדמיינת שהוא כן יצליח".
עם זאת, הכתיבה הספרותית היא לא בדיוק המקום שבו שועלי מרגישה בבית. אולי אפילו להפך. "שנאתי לכתוב למען האמת", היא מתוודה, "למרות שאם תשאל חברים שלי מהיסודי הם יגידו לך שברור שהפכתי לסופרת. הייתי קוראת המון, בורחת לספרייה, קוראת וכותבת סקירה על ספרים שקראתי. בגיל 20 ומשהו, עליזה ציגלר (עורכת בכירה ודוקומנטריסטית – ר"ד) שלחה טקסט שכתבתי ללקטורה וקיבלתי ביקורת קטלנית ומוצדקת. מלבד סיפור קצר פה ושם לא כתבתי יותר".
בסוף שועלי חזרה לכתיבה וחשבה שמצאה במזי מוריס את מה שחיפשה. אבל אז, כשהתחילה לכתוב את הספר השני, השתחל המשפט שפותח את 'שין': "מרגע שהבחנתי בה זה נהיה דחוף". "המשפט הזה לא עזב אותי", מספרת שועלי, "אמרתי לעצמי, 'בסדר, אני רק אוציא אותו מהראש שלי ואמשיך'. אבל זה השתלט עליי לגמרי. כמו דיבוק".
הספר כתוב בקצב מהיר, אפילו קדחתני.
"זה בגלל הדיבוק. סבלתי במהלך הכתיבה. שנתיים וחצי של סבל נוראי".
"לאן אני אלך? אני לא רוצה להיות מהגרת. אני נורא ישראלית. אני חיה בתוך השפה. בתקופת הסטארט-אפ נסענו לניו-יורק, חשבתי שאתאים בקלות אבל הייתי מאוד חריגה. לא הבנתי איך מתנהגים"
למה?
"אולי בגלל המלחמה, בגלל הפרידה שעברתי תוך כדי, אולי בגלל שהרגשתי שעד שלא אסיים אותו לא אשתחרר מהדיבוק. כתבתי אותו בבכי, בכאב. סבלתי. היה לא כיף".
אני חושב שגם הגיבור שלך מרגיש שיש בו דיבוק.
"נכון, הוא רוצה להכניע את שין. יש קוראים שתופסים את הגיבור כגבר שיש לו הכל, אני לא חשבתי ככה. חשבתי שהוא אבוד, בודד בצורה אינהרנטית. אני חושבת שהוא סובל נורא".
ובכל זאת הוא לא משחרר.
"עניין אותי לחקור מה קורה לגבר כזה, כשהוא מרגיש שהוא נראה. הרי למה הוא נדלק עליה ככה? כי היא ראתה אותו. אשתו, רותי, נותנת לו חירות מוחלטת, אבל לא בטוח שזה מה שהוא צריך".
הייתי בטוח שמדובר בנישואים פתוחים.
"מעניין שאתה אומר את זה. לא מדובר בנישואים פתוחים, אבל במהלך הכתיבה התייעצתי עם כמה קוראים וקוראות, והעניין הזה עלה שוב ושוב. גבר אחד אמר לי שהנישואים של הגיבור ורותי עושים לו התקף חרדה, ואילו לאחרים המבנה הזה החליק בגרון. אני גם מכירה לא מעט זוגות שחיים ככה".
זה ספר מאוד פיזי, היה לך קשה לכתוב מיניות מנקודת מבט של גבר?
לא. אני מכירה את הדמות הזאת ברמה שכשהוא עומד עירום מול המראה אני יודעת מה הוא רואה ומה הוא מרגיש. המשיכה שלו לשין היא פיזית, כימית ממש. הוא מרגיש שהגוף שלה הוא בית בשבילו. מהעמדה הזאת היה לי קל לכתוב את המין שלהם, את התשוקה שלו אליה".
עוד לא החלטתי אם זה סיפור על התאהבות או אובססיה.
"אני מתנדנדת. מבחינתי מדובר יותר על התאהבות מאשר אובססיה. יש בספר פרקטיקות שנוגעות באובססיה, אבל כרומנטיקנית אני חושבת שמדובר יותר על התאהבות".
המלחמה ו-7 באוקטובר לא נמצאים בספר.
"כתבתי בתוך 7 באוקטובר וזה מוצא את דרכו לתוך הספר. יש משפט שם: 'הפריחה התאחרה והמלחמה הקדימה'. הכל כואב, מעורער, הגבולות פרוצים, הגבריות מרוסקת. זה שם, לא צריך להכניס את זה בכוח".
• • •
למרות שהמלחמה רק מהדהדת ברקע של 'שין', המעורבות הפוליטית היא חלק מחייה, לדבריה בערך מכיתה י"א. בן זוגה לשעבר ואבי שלושת ילדיה הוא נועם שיזף, עיתונאי ודוקומנטריסט, שהיה ממקימי מגזין 972 ואתר 'שיחה מקומית', מהבולטים בתקשורת העצמאית המזוהה עם השמאל ומהבודדים בעברית שמדווחים על הנעשה בגדה המערבית ובעזה. "אבל לפעמים אני מתנתקת", מודה שועלי, "למשל לא ידעתי שפרצה מלחמה עם איראן".
"בתור עם שעבר סבל אנחנו, לטעמי, צריכים להיות הראשונים שמכירים בסבל של עם אחר. הפחד שלי גבר משמעותית, ואני מפחדת פחד מוות"
לא זזת מהעמדה הפוליטית שלך לאחר טבח 7 באוקטובר?
"לא. הדברים ברורים לי: לכל מדינה יש זכות לעצמאות ולטריטוריה. לכל עם. בתור עם שעבר סבל אנחנו לטעמי צריכים להיות הראשונים שמכירים בסבל של עם אחר והראשונים שמובילים את המהלך של הכרה בזכויות של עם אחר".
זה נכון ויפה בתיאוריה.
"למה? יש אנשים שמתוך הסבל שלהם הקימו עמותות שעוזרות לאנשים אחרים. מה שכן, הפחד שלי גבר משמעותית, ואני מפחדת פחד מוות. דודה שלי מבארי והם ניצלו כי הם נשארו בממ"ד בתוך הבית הבוער שלהם. אחר כך גם עשיתי שם סיור, ורק אז גיליתי על הסמים שהמחבלים לקחו. זה המם אותי. שבועיים לאחר 7 באוקטובר כבר התנדבתי במטה החטופים".
בשלב זה היא דופקת על השולחן והווליום של קולה עולה: "וגם חשבתי לעצמי, It is a man's world. אלה מלחמות של גברים למען גברים, למה אני בכלל בתוך הדבר הזה? איך זה קשור אליי? זה לא שלי. תפסיקו, די".
שועלי גם יודעת לא מעט על סבל של נשים, אחרי שבמשך שלוש וחצי שנים התנדבה בדירת החירום של 'סלעית', מערך סיוע לנשים במעגל הזנות ובהתמכרות פעילה. "הדבר העיקרי שאתה נחשף אליו הוא שזה באמת יכול לקרות לכל אחת, מכל רקע", היא אומרת, "בניגוד למה שחושבים, הנפילה למעגל הזנות קודמת להתמכרות. הנשים האלה הן האחיות שלי. אני מרגישה שבגלגול אחר בהחלט היינו יכולות להחליף מקומות". גם ברומן שועלי נוגעת בנושא: ליאת, אחותו של הגיבור, נמצאת במעגל הזנות וההתמכרות, ולמרות אהבתו הגדולה אליה, הוא לא מצליח לחלץ אותה ממנו. הם נפגשים פעם אחת, ברחוב, ומרוב שהיא מסוממת היא לא מזהה אותו.
הסצנה שוברת הלב הזאת מגלמת את מה ששועלי מחפשת בספרות, למשל כשהיא עורכת את 'השריטה', סדרת ספרים בהוצאת 'יצירה עברית' מבית אתר 'עברית': מדובר על ספרות מקור, מקומית מאוד, בוקובסקאית באופייה. הספר הראשון, מאת ערן שגיא, אמור לצאת בקרוב מאוד. "אני מחפשת בספרות משהו שאפשר למשש, שאפשר להאמין לו, שקורה פה, במרחב הפיזי, שהוא אנחנו עכשיו, בגוף", היא אומרת, "אנחנו במקום עם המון עצבים, זיעה, עם זיהום אור חמור. איפה זה בספרות? אני רוצה את זה".
מצבנו מבחינה עולמית לא טוב. יש חרם על התרבות והספרות העברית. זה מטריד אותך?
"זה מבאס נורא. אני לא בעד החרם הזה כמובן. אני מקווה שהמתרגמות והסוכנות שלי יסכימו לייצג את הספר הנוכחי. אין הרבה מה לעשות, רק להמשיך ולכתוב ולקוות לטוב".
אין מחשבות על הגירה?
"אפילו לא לרגע. אין לי מקום אחר, לאן אני אלך? אני לא רוצה להיות מהגרת. אני נורא ישראלית. אני חיה בתוך השפה. בתקופת הסטארט-אפ נסענו לכמה שנים לניו-יורק, חשבתי שאתאים בקלות אבל הייתי מאוד חריגה. לא הבנתי איך מתנהגים. הופתעתי לגלות כמה ניו-יורק שמרנית. הבנתי בצורה חד-משמעית שאין מקום אחר שאליו אני שייכת".
נשארנו עם בעיה של מיעוט קוראים ושיטת מסחר בעייתית.
"לדעתי אנחנו נצליח. אני תמיד מניחה שאנחנו חלק מתנועה מסוימת. אני מאמינה שבדור שלנו מתעורר רצון לקרוא את הספרות הזאת. אני גם חושבת שהדור הצעיר חוזר לאווירה של שנות ה-90 וגם הם מחפשים ספרות עברית מעניינת, מקומית, טובה".
