כילדה היו לי מעט מדי לסביות לשאת אליהן עיניים / בכיתה ב׳ התאהבתי במורה שלי. שם הבנתי. בתקופה שבה גדלתי לא היו לסביות איקוניות כמו שיש היום. היו קורין אלאל ורונה קינן. זהו. לסביות היו קוקו גבוה ונהגת משאית. כשהייתי בתיכון, ועוד בתלמה ילין שזה מקום מאוד משוחרר וליברלי כביכול, להיות לסבית היה עדיין מגעיל. היום פתאום כולן יוצאות מהארון וביסקסואליות וזה גם מגניב. לי לא היה את זה בתור ילדה, רק את הנשיקה ב'סוף עולם שמאלה' של נטע גרטי ולירז צ׳רכי. היום מתבגרות אומרות לי, ׳עזר לי לראות שאת בטלוויזיה ואת לסבית, שאת יכולה להיות גם מוצלחת וגם לסבית׳. אני שמחה לראות שיש את הנזילות הזו, שזה אפילו מגניב להיות הכל.
הפרידה מכרמל שברה אותי, אבל צמחתי / שיברון הלב מכרמל (בִין, שחקנית, ר״א) באמת היה גדול. אני יכולה להגיד שעד היום באיזשהו מקום הלב שלי שבור, כי משהו נסדק שם. היינו יחד כמעט ארבע שנים. איבדתי את החברה הכי טובה שלי, וזה קשה. יש משהו בפרידה שהוא כמו מוות. יותר קשה אפילו ממוות לפעמים, כי את יודעת שהבן אדם חי פה, ואסור לך לדבר איתו. והיא כאן, אני יכולה לראות אותה בכל מקום. הייתי גמורה מזה. היא גם נהייתה בזוגיות עם אסף יונש, שהוא במקצוע שלי, עם המון אנשים משותפים, והרגשתי שאף אחד לא שאל את דעתי. זה קורה, הם התאהבו וזה בסדר, אבל מה איתי? זה שבר אותי מכל הבחינות, גם איבדתי את החברה הכי טובה שלי, גם מבחינה רומנטית הייתי מאוהבת בה לגמרי, וגם המכה לאגו. ואז עשיתי סרט שקוראים לו ׳עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי׳, על פגישה איתם שקרתה באמת. פגשתי אותם במכון כושר ונתקענו ביחד באזעקה. הסרט היה רצון להגיד לעולם: כבר לא כל כך אכפת לי עכשיו, אני סבבה, כשבעצם בפנים אני מרוסקת.
יש רובד נוסף של כאב מכך שהיא התאהבה בגבר?
מצד אחד כן, כי יש לו משהו שאת לא יכולה לתת. את לא יכולה להתחרות בזה לא משנה כמה תנסי, אז זה עוד יותר קשה, כי את אומרת לפחות היית לוקחת מישהי והייתי מראה לך שאני יותר… זה גם פתח את האישיו שלי מול גברים. כל החיים הייתי באישיו מול זה, כמה אני נשית, כמה אני גברית, כמה אני רוצה שיהיו לי את השרירים שלו, שאוכל לעטוף אותה כמו שהוא עוטף אותה, זה דיאלוג מאוד לא פשוט. ומצד שני גם אמרתי, אוקיי, היא אוהבת גברים, מה אני יכולה לעשות? כעסתי ונעלבתי והייתי עצובה, אבל גם הבנתי אותה. יש ביניהם חיבור ממש גדול. אם אתה מתחבר אתה מתחבר, אז תישארי איתי כדי לא לפגוע בי?
התראינו לא מזמן ברחוב. עצרנו ודיברנו, היא גם ראתה את הסרט וצחקה נורא. כל פעם זה הולך ונעשה יותר סבבה. וגם יש לי להיט גדול בבית – שיראל (ברגר, השפית של מסעדת Opa - ר"א). גם היא עברה שיברונות לב ואנחנו מדברות על זה, לומדות איך לגדול ביחד. את חייבת להבין מה עברת כדי לצמוח.
גם אחרי 18 שנים במקצוע אני מפחדת לחרבן את זה / עכשיו עלתה ההצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' בהבימה. אני מאוד מתרגשת לעשות את זה. אני נכנסת לנעליים הגדולות של זהרירה חריפאי (כלת פרס ישראל לתיאטרון שגילמה את התפקיד בשנות ה-60). התפקיד הזה הוא מתנה. יש בו הכל. עשיתי הרבה אודישנים כדי להתקבל. אני מפחדת לדבר על זה, מפחדת שאני הולכת לחרבן את הדבר.
"שיברון הלב מכרמל היה גדול. עד היום הלב שלי שבור, כי משהו נסדק שם. איבדתי את החברה הכי טובה שלי. זה גם פתח את האישיו שלי מול גברים - כמה אני נשית, כמה אני גברית, כמה אני רוצה שיהיו לי את השרירים שלו, שאוכל לעטוף אותה כמו שהוא עוטף אותה"
זה קורה עדיין?
כל הזמן. אני בן אדם שמונע מאישורים וחיזוקים, למרות שאני מנסה להיפטר מזה.
את עדיין צריכה לעשות אודישנים?
כן. שחקנית שתגיד לך שלא היא שקרנית. אולי יבגניה דודינה לא צריכה. אני חושבת שבשביל שחקניות זה כיף - לראות אם זה מתאים לך, אם בא לך, אם את נכונה לדבר, אם הדבר יושב לך בפה. אני לא רואה אודישן כדבר רע, אלא כהזדמנות.
לפני ארבע שנים השתתפת במחזה 'השחף'. את באמת זכית לצעוק ״אני נינה״, כמו בסדרה 'חזרות'.
נכון, ׳אני נינה׳. אחרי הסדרה הזו צ'כוב היה באורות. וזה קרה לי באמת. המנהלת של התיאטרון אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אעשה את התפקיד. היא חשבה שאני לסבית מדי, שאני לא מספיק נשית, שאני מבוגרת. אז אמרתי לה, אבל תקשיבי, לנה, אני נינה. דפקתי לה בדלת, עשיתי את כל הסימפוזיון. אז ב'השחף' שיחקתי את הילדה החולמת, הפנטזיונרית, ועכשיו אני משחקת את גרושה, שלוקחת תינוק ששכחו אותו בממלכה אחרי שהייתה הפיכה ומגדלת אותו. התפתחתי מהילדה החולמנית לאמא, זה יפה.
יותר קשה לי להעלות תמונה באינסטגרם עם בגד ים מאשר לעמוד עירומה על הבמה / כשאני שמה בגד ים, אני כאילו אומרת, הנה, תראו איזו כוסית אני. מרגיש לי יותר מדי לעוף על עצמי. אני אוהבת שבנות עושות את זה, אני מקנאה. אני לא מצליחה להעלות את התמונה לרשתות. אני מתחילה לחשוב, מה את רוצה בעצם? את רוצה להרגיש טוב עם עצמך? לכי תעשי מדיטציה, לכי תסתכלי על הים, לכי תעשי סקס עם חברה שלך. זה בסדר לרגע להרגיש 'תראו איזה יפה יצאתי, אני עפה על עצמי'. לי יותר נוח על הבמה, שם יש לי חופש.
עירום בארץ זה אישיו. בקולנוע ובסדרות כבר יש מתאמת אינטימיות, הבינו שזה דבר מורכב ודורש עדינות. איך זה לעמוד על במה עירומה, כמו שעשית ב'השחף'?
אני מרגישה שבתיאטרון יש איזו מוסכמה, שכשאני עירומה על הבמה ואתם בקהל יש התכנסות אחרת, יש איזה כבוד אחר. תמיד ברגע הזה יש איזה שקט. זה רגע שבו אני פותחת את המעיל מול טריגורין (סופר מפורסם שבו מאוהבת נינה) וזה לא מרגיש מיני. הדמות היא כמו ילדה אבודה שלא יודעת איך להצהיר בפני הגבר הזה שהיא תיתן לו הכל, כל מה שהוא רוצה. היא אומרת לו קח הכל, קח את הגוף שלי, אין לי יותר מזה לתת לך, אין לי את החוכמה שלך, אין לי את הכישרון שלך, יש לי רק את זה. אני מרגישה שבהצגה זה עובר יותר רומנטי מאשר מיני, וזה גם מה שאני מקבלת מהתגובות. יכול להיות שיש כאלה שאומרים איכס, זה לא מתאים, זה לא מגניב, אבל רוב התגובות שאני מקבלת הן 'איך הצלחתם ליצור רגע שהוא כואב ורומנטי ומעורר הזדהות, ולא עכשיו ציצים תחת ובוש'. כשאני משחקת את זה אני לא מרגישה שזה סליז, אני מרגישה הבחורה ג'וי, שרצתה גם לקבל הכרה בכל מיני מובנים ונתנה את הנשמה שלה.
במקצוע הזה אם את לא עובדת כל הזמן, לא יהיה לך / בישראל את צריכה להיות בתנועה מתמדת. אף אחד לא נותן לך סדרה במתנה. על הסדרה 'מי זאת?' עבדנו ארבע שנים. ישבנו בתקופת הקורונה מגי אזרזר, אושרית סרוסי, נעמה אמית ואני ויצרנו סדרה. הבאנו את ארז בן הרוש (במאי הסדרה) לדירה שלי, נתנו לו בירה ביד ועשינו לו פרזנטציה עם פאות והכל. ומגי צורחת לו על הראש. פיפי בתחתונים. בסוף השגנו את זה יחד. סיימנו לצלם עכשיו עונה שנייה.
"אני בת 32 עוד שנייה, וכשאני רואה תינוקות אני מרגישה שיש לי בור בבטן. זה גם היה החלום שלי בתור ילדה - להיות אמא. זה מה שתמיד רציתי להיות מעבר לשחקנית, מעבר לכל. אני מרגישה שהגשמתי הרבה חלומות שרציתי ויש לי עוד המון חלומות, אבל הגוף אומר דברים אחרים"
אם את לא בתנועה זה לא ייפול עלייך מהשמיים. את לא מסודרת בארץ אחרי פרויקט אחד. את הסרט הקצר שלי עשיתי באפס שקלים. הבאתי חברים שלי. לצלם עמית יסעור, אחד הצלמים הגדולים בארץ, הבאתי בקבוק וויסקי ואמרתי לו, בבקשה תבוא, אני שבורת לב. אם את לא ממש רעבה, זה לא קורה. תראי את נועה קולר. היא הייתה בתיאטראות והלכה וכתבה סדרה ועוד סדרה, וזה באמת מדהים. ויש לי חברות כמו נלי תגר שיש לה את הסטנד-אפ שלה. אנחנו כל הזמן הולכות וממציאות את עצמנו מחדש, אין ברירה. אחרת נמשיך לשחק עורכות דין וקצינות בצה״ל עד סוף חיינו.
צריך לדבר על מחלות נפש / כשהייתי בת 16 דוד שלי התאבד. היינו חברים ממש טובים, הוא היה זמר ואמן וגיי וגם חולה במאניה-דיפרסיה וסכיזופרניה. אני מאוד מתגעגעת אליו, וזה היה אחד משיברונות הלב הכי גדולים שהיו לי. בהתחלה כעסתי עליו בגלל שהוא בחר לוותר על החיים, אבל אי-אפשר לשפוט בן אדם עם שדים. בתקופה ההיא, לפני 16 שנים, הוא נחשב למצורע, זו הייתה בושה. לא הצלחתי להבין בתור ילדה איך מתייחסים אליו ככה, איך מחביאים אותו, לעומת בן אדם שפצוע פיזית, למשל. גם הוא פצוע, זה לא משנה אם זה נראה לעין או לא נראה לעין. למה אנחנו מתביישים לדבר על זה? עשר שנים אחרי המוות שלו עשיתי מופע עם שירים שלו. חברים שלו, רועי בר נתן וניקי גולדשטיין, הופיעו. כתבתי נאום על זה שאני לא רוצה שיזכרו אותו כמשוגע ומתאבד, אלא כבן אדם שהתמודד והשאיר משהו גדול אחריו בעולם. לא רציתי שזה יהיה מה שיגדיר אותו.
החלום שלי זה להיות אמא / אני בת 32 עוד שנייה, וכשאני רואה תינוקות אני מרגישה שיש לי בור בבטן. זה גם היה החלום שלי בתור ילדה - להיות אמא. זה מה שתמיד רציתי להיות מעבר לשחקנית, מעבר לכל. אני מרגישה שהגשמתי הרבה חלומות שרציתי - לשחק בתיאטרון, לעשות קולנוע, לכתוב. ויש לי עוד המון חלומות - לעשות סרט, לעשות סדרה. אני בן אדם שמאוד אוהב לעשות, אבל הגוף אומר דברים אחרים.
בראיון אצלנו לפני שבועיים בת הזוג שלך, שיראל ברגר, סיפרה לי שזה דבר שעומד ביניכם. שאת רוצה והיא לא.
זה ממש יושב בינינו. אנחנו אפילו צוחקות על זה לפעמים - אני אומרת לה, אנחנו צריכות לחשוב מה יהיה כשניפרד, כי אני רוצה ילד ואת לא. אני תמיד שמה את זה כאולטימטום, אבל בהפוך על הפוך. ואז היא אומרת, עניין הילודה באמת יושב בינינו. אבל אני רוצה להגיד משהו להגנתה: אני רואה כמה היא עובדת קשה. כשיש לך מסעדה זה כמו ילד, זה יותר גרוע אפילו. היא מנקה את הבית פעמיים - מנקה את המסעדה, ואז באה הביתה ומנקה גם. אני מרגישה שהיא לא מבינה את הדבר האינטימי הרגשי שאני כבר חשה בבטן, אבל אני גם יכולה להבין את הפחד שלה מהאחריות הזאת. לי אין אחריות של מסעדה משלי, יש לי אחריות על עצמי. אבל אמרתי לה שאצלי זה כבר רעב פיזי. שיראל תהיה אמא מדהימה. אני רואה את זה, גם אמא שלי ששרופה עליה רואה את זה.
איך מיישבות את זה? מישהי מחכה שהשנייה תשתכנע?
יש לי חברה ממש טובה שבת הזוג שלה אמרה שהיא לא רוצה ילדים והייתה ממש נחרצת בעניין. ואז יום אחד החברה שלי אמרה לה, תקשיבי, אני לא רוצה לקום יום אחד ולשנוא אותך על זה שהרסתי את החלום - וזה שינה אצלה משהו. אמרתי לשיראל שיש המון פלטפורמות לחיות את החיים. ילד זו אחריות, נכון, אבל אפשר לדבר על המורכבות ויכול להיות שמשהו ייפתח שם.
