אנשים, היא אומרת לי, כבר לא מסוגלים לחשוב על מצב שבו הם אולי היו לא בסדר.
היא מדברת על תוכנית הטלוויזיה הזו שהיא עורכת לפרנסתנו, "מאסטר שף", שבה קורה לפעמים שמתמודדים מודחים עקב תבשיל שלא הצליח, או הצליח פחות.
זה מין פורמט כזה. כמו החיים. בסוף כולם מודחים מלבד אחד, והוא מוכתר למאסטר שף הבא של ישראל וממשיך בחייו כמו קודם פלוס קמפיין לנוזל כלים.
אבל בזמן האחרון, חלק מהמודחים כבר לא מסתפקים בלשאת למצלמות נאום תודה מרגש על הדרך שעשו ואיך למדו פה המון, אלא נוטים גם לזעום: איך ייתכן שהדיחו אותם? מי עשה להם את זה? למה?
כי הרי ברור לגמרי שעשו להם. שגורמים בהפקה, או בעריכה, או אפילו במקום סודי שבו מתכנסים אנשי טלוויזיה בכירים כדי לזמום איך לכבוש את העולם באמצעות הדחתם ההדרגתית של מתמודדים בתוכניות ריאליטי – הם שעשו.
כלומר, האפשרות שהם, כמתמודדים, פשוט הכינו היום תבשיל לא מספיק טוב ולכן הודחו, לא נכנסת לסט השיקולים האפשרי. הרי איך זה ייתכן בכלל?
הם מתקשים לכרוך את מוחם סביב הרעיון. מודעות עצמית בסיסית מהסוג שנדרש כדי להגיד "לא הייתי טוב" או "היה לי יום רע" או אפילו (קחו דוגמה ממני) "אני אידיוט" – פשוט חדלה מלהתקיים בקרב לא מעט ישראלים. זה אף פעם לא הם. זה העולם אשם; הם רק קורבנות.
הנה, תראו – סתם דוגמה שקפצה לי לראש – את ראש הממשלה שלכם; האיש שמסוגל לא לקחת אחריות על כלום, לא להתחרט על כלום, לא לחוש בחושיו הקהים בדל אשמה מרוחקת על כלום ולפיכך לא לחשוב שיש בכלל מה לחקור ממלכתית מלבד כלום, דורש שנשחרר אותו בלי כלום.
הרעיון שייתכן שפשוט מעצם העובדה הבלתי ניתנת להכחשה (או שכן? אוריך, ברדוגו, תיכנסו רגע!) שהוא היה ראש ממשלת ישראל ב-7 באוקטובר, ייתכן שגם לו יש אחריות מסוימת לטרגדיה – הרעיון הזה לעולם לא יחצה את מפתן מחשבתו, המלאה להתפקע בתרכובת הנפיצה של קורבנות תמידית ותחושת עליונות נצחית.
כי לבנימין נתניהו יש כרגע רמת מודעות עצמית של מחבת פנקייקים. היכולת שלו להתמודד עם חשבון נפש זהה ליכולתו להתמודד עם חשבון במסעדה.
אני מניח שאם אני הייתי הוא – באיזה יקום אפילו לא מקביל – הייתי הרוס לחלוטין. כנראה שהייתי מציע את התפטרותי הרבה לפני שמישהו היה מציע לי להתפטר, וגם נותן לעצמי עשר דקות לשים בארגז הזה את כל מה שאני רוצה לקחת מהמשרד ואת התמונה הממוסגרת של שרה בגרסת פוטושופ לפני שאני שולח אליי את המאבטחים להוציא אותי מהלשכה, מהבניין, מהחיים הציבוריים, מישראל.
זו מודעות עצמית, והיא מרכיב היסוד שבא עוד לפני "בושה", "אחריות" או "אשמה"; כי כדי לחוש כל אחד מהדברים האלה, אתם זקוקים ליכולת בסיסית לראות בעצמכם חולשות ומגרעות ועוולות שגרמתם. להבין שאתם לא גיבורי-על מושלמים בעולם שהוא לא.
רק מודעות עצמית איפשרה ליצחק רבין להרגיש את הבושה והאשמה על חשבון הדולרים של לאה, ולהציע את התפטרותו.
רק מודעות עצמית איפשרה למנחם בגין לחוש חרטה, לומר "איני יכול עוד" ולפרוש בזמן או קצת אחריו.
רק מודעות עצמית מאפשרת לנועה קולר להגיד לאביהו פנחסוב "אנחנו שני שמנים שלא מזדיינים" ולהיות מואשמת, על ידי קהלים מסוימים, בשנאה עצמית, כאילו "שנאה עצמית" היא רעיון כל כך גרוע כשאתם אשכרה שני שמנים שלא מזדיינים.
אבל המודעות העצמית בישראל מתה.
אתם לא באמת חושבים שטלי גוטליב קמה מדי פעם בבוקר וחושבת לעצמה: אני קצת מגוחכת בחולצות האלה, לא? וכל ה... קן קוקייה חסר השליטה הזה שאני מכנה "יום שני", זה לא עובר טיפה מוגזם?
אתם לא באמת חושבים שדודי אמסלם יושב בצהריים במזנון הכנסת ואומר לעצמו: לעזאזל, תראה אותך, מקדם בחוק מינוי מקורבים עבריינים למשרות ציבוריות חיוניות שאשכרה דורשות כישורים ממשיים, ואיך בעצם אתה חי עם זה?
אתם לא באמת חושבים שניר ברקת חושב לעצמו: אולי, בתור שר כלכלה של מדינה בפוסט-מלחמה עם שלוש הורדות דירוג אשראי ויוקר מחיה שדוחף למיליוני ישראלים את הראש לתוך האסלה, אני לא אמור לנסוע ברחבי הארץ במרצדס מייבאך חדשה?
נופ. כדי לחשוב מחשבה כזאת אתם צריכים מודעות עצמית. והאנשים האלה מחזיקים כזו בדיוק ברמה של מיכל הקטנה או נועה קירל, שלוחשת לארוס שלה, רגע אחרי ששלף טבעת, "אני לא רוצה שאף אחד יידע מזה" בעודה מוקפת צוות צילום.
דע את עצמך? לא תודה. לא בשבילנו. לא רוצים לדעת, מאושרים באפס המודעות החגיגית שלנו ובהבנה שאנחנו פתיתי שלג ייחודיים ומושלמים תמיד. זה קל כשראש הממשלה שלך – וכל מי שסביבו – משמשים מגדלורים של חוסר מודעות עצמית קיצוני.
רק שאני, לצערי, הלך עליי; באתי מהניינטיז. התבגרתי בעידן וודי אלני ודב נבוני שבו הכרה בערך, ובחוסר ערך, עצמך, היא תנאי קבלה. ואחרי שהתרגלתי לראות לעצמי כל הזמן, כבר די קשה לי לעצום עיניים מבחירה. כן, אני אהיה הראשון לזהות: הייתי ונשארתי אבא עצבני, בעל נרגן, כותב למרחקים קצרים, קמצן חלק מהזמן, נוירוטי כל הזמן, מתקשה להתחייב לאורך זמן, נופל לשנ"צים, גרוע בקבלת החלטות, שונא שינויים, נוטה להביא מכשירי חשמל כמתנת יום נישואים, שומע את שיר הקיי-פופ המבחיל הזה שהשתחל לסיכום השנה שלי בספוטיפיי – כן, זה הייתי אני. הכל אני. ואם יש למישהו בעיה עם זה, הוא צודק. ומי שלא טוב לו, יום רע לי.
אני גרוע בדרכים רבות – וטוב בדרכים מעטות – ואני יודע את זה. היכולת להבין במה אני טוב ובמה גרוע הביאה אותי לאן שהביאה. זה לא רחוק, אבל זה כנראה המקום שלי.
האם נתניהו, גוטליב, אמסלם וברקת במקום שלהם? הם יחשבו שכן. אנחנו יודעים שהם רחוקים מהמקומות שלהם כמרחק ירושלים מגהה. אבל תראו; הם בכל זאת מנצחים. כל הזמן, את כולנו.
מודעות עצמית היא כנראה קללה. אין לי ספק שמיכל הקטנה נהנית מהחיים ברגע זה – וגם בכל רגע אחר – יותר ממני. כן, היא מגוחכת, אבל היא לעולם לא תדע מזה. וכן, נתניהו אשם, אבל הוא לעולם לא יידע מזה. וכן, גוטליב מחופפת, אבל היא לעולם לא תדע מזה. וכן, נועה קירל היא אירוע לאומי, אבל היא בטח עדיין משוכנעת שהחתונה שלה הייתה אירוע דיסקרטי בסך הכל.
אולי עדיף לא לדעת. בטח עכשיו. רק שאי-ידיעה, כידוע, אינה פוטרת מעונש; והעונש הוא של כולנו, מלבד של הבלתי מודעים. לא; הם ממשיכים כאילו כלום. אם ישראל תיגמר מחר הם לעולם לא יסתכלו על עצמם. הם יטענו שההפקה – השמאל, היועצת המשפטית, הפצ"רית, האו"ם, “אחים לנשק” – הדיחה אותם. ואז יסתכלו על הלהבות מרחוק וירגישו, כרגיל, פשוט נפלא עם עצמם.
