סופגנייה בכוח / היו המון דברים משונים השבוע. למשל כשמכבי ת"א הפסידה באופן צורב 1:0 להפועל באר-שבע נשאל המאמן לאזטיץ' המוכה למה זה קרה וענה לשדרית הלחצנית: כי פשוט לא הבקענו. זו הייתה תשובה משונה והגיונית, כמו לשאול את השמש למה היא לא יצאה כי הגשם בא וכיסה עליה או את החנינה למה היא חנינה? בסוף הייתי אני ששאלתי אותה: למה הבאת סופגנייה בכוח הביתה כשאת יודעת שאני ואת נמנעים מסופגניות? והיא ענתה לי שחשבה שזה יפנק אותי בשעת משבר זו. אבל היו עוד דברים משונים שלא ידענו להסביר, למשל איך רצו להעיף אותנו מהאירוויזיון ולבסוף העיפו את עצמם. ואני מתכוון לספרדים, להולנדים ולאירים. לפחות עכשיו יהיה עוד טעם ל"הכוכב הבא", תודה לאל. ונשאר דבר אחרון. ביומולדת צריכים לעשות שני דברים משונים, אמרתי לה, הראשון בהפוך על הפוך דווקא לברך את המברכים אותך, והשני ללמוד דבר חוכמה אחד לפחות שיועיל לך לעתיד. "טוב, אנסה ואם יש לך מה להציע רק תגיד", אמרה.
הפצועים בחדר הסמוך / הנה סיפור אמיתי, הצעתי לה לשמוע.
הם היו שני פצועים מ-7.10 ששכבו בחדרים סמוכים בבית חולים שיבא כשבאתי בשבוע הראשון למלחמה כדי לחזק אותם. כשהגענו לפצוע הראשון נתקלנו בבחור שרמנטי שאשתו הייתה איתו בחדר. לשאלתי הוא סיפר די בצניעות על הפציעה שלו. התחבקנו, הצטלמנו ואחר כך עברתי לחדר הסמוך, שם לפי מלווי שכב הפצוע בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנפצע בקרבות היום הראשון. נכנסתי. האיש לא היה מעוטר דרגות. הוא לבש את הפיג'מה הכחולה, חייך אליי קלות. ניכר עליו שהוא סוחב את כאבי הפציעה עדיין. הוריו היו בחדר ועליהם ניכר שלא דיברו כמעט עברית אלא רוסית כבדה. אחזתי בידו. יכול לספר לי איך נפצעת? שאלתי. ואז סיפר שכששמע מה קורה ארז את חפציו ונשקו ונסע לשדרות, שם נקלע לקרב עם המחבלים, וכיוון שנפצע קשה ברגל שכב על הכביש והלך ואיבד דם.
ו... מה היה אז? שאלתי.
"ואז... היית בחדר הסמוך?" שאל.
כן, עניתי.
"ואז הבחור הנחמד הזה מהחדר הסמוך הוא זה שהציל את חיי", סיפר והרחיב, "בעודי שרוע בין המדרכה לכביש הוא עבר עם רכב, ראה שאני זקוק לחוסם עורקים ואמר לי, אני הולך למצוא לך חוסם. ותוך דקות אכן חזר וחסם את הדימום והציל את חיי. אחר כך הגיעו החבר'ה הטובים מזק"א ומשכו אותו לבית חולים ברזילי".
הסיפור נחרת בזיכרוני - גם השם של הפצוע עם הדרגה הכי גבוהה, תת-אלוף (אז) רומן גופמן מאשדוד, מי שיהיה ראש המוסד הבא.
סעיף התיקונים / "מאמי, כפרה, חיים שלי, זה סיפור מדהים על חברות במלחמה", אמרה והסכמתי.
ועכשיו מה? שאלתי.
"עכשיו באופן משונה בוא נעשה זריקה נגד שפעת כי ההפחדות גברו" (עשיתי).
וכיוון שכל מיני דברים משונים הפסיקו לעבוד בבית אז אולי נבקש מאילן שיבוא לעשות קצת תיקונים, עניתי.
אסביר: יש לי חבר טוב, אילן כהן שמו, שמסוגל לתקן כל דבר, אין אצלו אפס הצלחות. כשהוא בא לתקן את הדברים המשונים שהתקלקלו מתחילות בינינו שיחות תוך כדי. וכך כשתיקן עמדתי לידו והתחלתי לחפור לו: שמע, אילנק'ה, אני חלילה לא מזלזל ביכולות שלך, אבל בינינו, דברים מהסוג שאתה עושה הם יד קלה יחסית כי בימים אלה אנחנו מחויבים בתיקונים שהחומר שלהם אינו פלסטיק או מתכת, אלא אנושיות ולב.
"תפרט", מילמל אילן תוך כדי השחלת הדיבל.
אני מדבר על איך התפתחה פה שבטיות שמעדיפה להיות יותר צודקת מאשר שייכת ותיקון אמיתי הוא היכולת להחזיק שתי אמיתות בבת אחת, את שלי ואת של האחר.
"אתה מדבר על הגיוס?" שאל.
כמובן, אבל יש עוד דברים שקורעים אותנו מעצמנו. באמת לא חסר.
"אוקיי, סיימתי", אמר אילן, "הדיבלים בפנים מחוזקים אש".
התיישבנו לקפה שחור. טוב, ככה גם עושים תיקון עולם כשיש, או לחלופין משחקים שש בש.
השיטפון בערבה / כבר היינו בדצמבר. ועדיין כשלפני שבוע בקושי טיפטף הגיע במפתיע השיטפון המשונה הזה בערבה. מי שחי בערבה יודע שלא תמיד הגשם יורד בדיוק איפה שהשיטפון קורה - הוא יתחיל לרוב בהרי אדום וייגמר ליד אילת, וגם שכל ההתפרצות המשונה הזו נובעת מזה שהמים לא מכירים גבולות וכשהם מתפרצים הם הופכים בשניות אדמה קשה לנהר פראי. שיטפון הוא סיפור על פגיעוּת ויופי והוא מזכיר לנו שאנחנו אורחים בארץ העתיקה הזאת ולא בעלי הבית, כפי שנדמה כשאנחנו מסתובבים מנופחים כמו בפריימריז.
מידת הריחוק של ימימה /
בין הדברים המשונים בלטו בעיקר הדברים הכואבים. משרד הביטחון ספר השבוע 22 אלף פצועים שנוספו במלחמה לאגף השיקום. חלק מהם הגיעו לוועדת ביסמוט וזעקו את כאביהם. רק מי הקשיב? עברתי במטבח והבטתי בסופגנייה שהלכה, התקטנה והתבצקה אבל לא היא ולא אני נגענו בה בינתיים. וכשהספר "תובנות מתורת ימימה" נחת אצלי השבוע שמחתי. גם כי פעם, בשנות ה-80, פגשתי את ימימה אביטל המורה המופלאה לשיחה אישית, וגם כי כשהיינו לומדים את תורתה בביתנו בהתחלה אמנם לא הבנתי אותה, אבל בתור מי שבהתחלה לא הבינו גם אותו המשכתי לנסות. הנה משפט קלאסי של חוכמה פשוטה שלה: "מידת הרוחק מאפשרת תפיסה וקליטה של המצב של האחר ושל העצמי". והביאור? פשוט. כדי שנבין מה עובר עלינו אנחנו חייבים לשמור על מידת רוחק מעצמנו, ממחשבותינו, מרגשותינו, ובעיקר לא להתערבב עם התפיסות שהציפו אותנו פעם (מה שקרוי אצלנו הקונספציות). זו ימימה המופלאה. היו לה עיניים רואות, מזהות ומדייקות.
הגברת עם הריבה האדומה / עוד דברים משונים היו השבוע, למשל כשנודע שנטפליקס מהסטרימר רכשה את חברת הסרטים וורנר ב-83 מיליארד דולר תהינו אם הגענו לסוף אולמות הקולנוע ומה יהיה עם הפופקורן שבגללו לא פעם אנחנו עדיין הולכים לסרטים. אחר כך חגגנו לה יומולדת צנוע ושרנו "איפה איפה הסופגנייה" (על פי "איפה איפה העוגה") כי כשהגעתי בבוקר למטבח גיליתי שהגברת עם הריבה האדומה באמצע פשוט נעלמה. ולא, לא שאלתי איך ולמה, היו מספיק דברים משונים באוויר שלא הבנו. אפילו היונים ברחו מהקור לארצות קרות יותר.
Bring Ran Home / המשפט "ברינג רן הום" הידהד כל השבוע והזכיר איך בהתחלה, באינסטינקטים ששמורים לעם הזה, עמדו אלפים בכיכר שרק החלה להיקרא כיכר החטופים וזעקו "ברינג דם הום". עכשיו צעדה ח"כית סגנית שר לבדה בשבילי הגיוס ואילו החטופים נסעו לאורלנדו, איפה שגר דיסניוורלד, להירפא מפצעי הנפש והגוף. טוב, מה שעברה הארץ הזאת, כולם יודעים. אבל אחרי שנתיים נשאר רק רן גואילי האמיץ ז"ל, החטוף האחרון שטרם חזר הביתה ושאנחנו מחויבים לו.
החל לרדת גשם גדול ונסענו לבארבי להופיע. ואז נזכרתי שפעם מישהו אמר לי שכשהדברים נהיים משונים כל סופת גשם וכל טיפה הם גם סיכוי לקשת בענן. ואכן בבוקר יום שלישי פתחתי את החלון ומי הייתה שם? הקשת. ולידה? כן, לא תאמינו, הסופגנייה שהלכה והתקטנה, נעלמה וחזרה.
