שבועיים אחרי 7 באוקטובר הרגיש דניאל מורשת שהוא חייב לעשות את זה. גם עכשיו, שנתיים אחרי השלמת המשימה, הוא עדיין זוכר את התחושה. "זה היה יותר מצריך, רוצה או מוכרח, הרגשתי שאני פשוט חייב להחזיק בכל הכוח במה שמחזיק אותי. לא לחכות ליום בטוח, כי דבר כזה כבר לא קיים. נכנסתי לאוטו ונסעתי לגבול לבנון, לשטח הכינוס שבו שהה תמיר - בן זוגי, שריונר, מילואימניק, סרן".
פחדת?
"להציע נישואים? לא. או שהכמיהה לתמיר גברה על החששות. לפני שנתיים כבר היינו ארבע שנים יחד וידענו שמתישהו זה יקרה, אבל אני מודה ומתוודה: כשהתחלתי לשמוע את הבומים מחרישי האוזניים עבר לי בראש שאולי היה עדיף לעשות את זה בזום. מזל שביאליק נשאר בבית".
ביאליק הוא שמו של הכלב המעורב ("דוכס עם נפש של משורר") שדניאל מורשת וארוסו, תמיר לבנטר, מגדלים בדירתם בנווה שרת. שלט הדלת שלהם מכריז "כאן גר ביאליק!" ובשורה למטה, באותיות קטנות, "תמיר ודניאל רק משלמים שכר דירה". הם בני 32, "תמיר צעיר ממני בכמה חודשים, אבל בגובה יש בינינו פער משמעותי, לטובתו". לפני שש שנים הכירו, בשנה ב' אצל יורם לוינשטיין, "אבל תמיר כבר לא שחקן, ברוך השם".
ברוך השם?
"עם כל אהבתי ליצירה ולמשחק, אני עדיין הנכד של סבתא שלי שמאמינה רק בשלושה מקצועות: עורך דין, מהנדס ורופא. כל שאר המקצועות הצטיירו בעיניה כתחביבים עם חשבוניות. עכשיו, ברוך השם, תמיר מסיים את התואר בהנדסת חשמל".
אז אתה תהיה איש של מהנדס.
"בזוגיות צריך איזון. מי שמקדש יציבות – שילמד הנדסה, ומי שמקדש חרדות קיומיות – שילך לבמה. אז ברוך השם שתמיר הלך על יציבות ואני אהיה בכיף איש של מהנדס. אנחנו שונים זה מזה. אם נצפה ביחד באותה הסדרה, אני אנתח אותה כמו תזה בפסיכולוגיה – מבנה, תמות, קשת דמויות, והוא יסתכל עליי ויגיד 'אני לא יודע מה אתה רוצה, זאת אחלה סדרה'. הגישה הפרקטית שלו והחפירה שלי נפגשות באמצע וכנראה שזה מה שיוצר איזון טוב, טפו-טפו".
ואם תמיר היה ממשיך כשחקן?
"אם היינו שני שחקנים בבית אחד לא הייתה זוגיות - זה היה אשפוז יום רגשי. מההתחלה ידעתי שתמיר הוא בחור כארז. זה ביטוי זקן? נכון, אבל זה באמת מה שהוא. מתחילת הקשר, בכל רגע ורגע הרגשתי שאני בר-מזל שיש לי אותו לידי. מהר מאוד הרגשנו בית".
איך ידעת שהוא האחד?
"זה לא שהוא האחד. שנינו יחד מרגישים אחד. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה אמיתי".
בסופו של דבר, 7 באוקטובר היה המנוע שדחף אותך לעשות את הצעד.
"בשבת ההיא לפני שנתיים, בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשתמיר לבש מדים ויצא מהבית, תקף אותי פחד שלא הכרתי. הרגשתי באופן פיזי איך הפחד משתלט בי על כל האיברים. ברגעי הצלילות כל הגוף שלי אמר לי עד כמה אני רוצה וחייב שתמיר יהיה איתי ובשבילי גם מחר. פחדתי על תמיר, ופחדתי על המדינה. גדלתי בתחושה שאני חי במדינה שעצם קיומה הוא נס גלוי. ב-7 באוקטובר ראיתי שהנס הזה עומד בסימן שאלה. היו לי חודשים ארוכים בהתקפי חרדה, הרגשתי שאני חי את מה שראיתי בסרטים מהשואה".
באחד מכיסי מעילו הוא טמן את מכתב האהבה שתיכנן להקריא לתמיר, ולכיס השני הכניס קופסה עם שתי טבעות אירוסים זהובות, הזמנה אישית. "זכרתי שאחותי התארסה עם טבעת יהלום ולא ידעתי מה זה טבעות אירוסים של שני גברים. גם הצורף לא ידע. ביקשתי ממנו שיעשה איזשהו סימן בטבעת כדי להבדיל אותה מטבעת הנישואים, שאמורה להיות חלקה".
כרעת ברך?
"הגזמת. התיישבנו על איזה טנק, אחרי שתמיר עשה לי סיור מאורגן בתוכו והסביר לי איך הדבר הזה עובד. חושך ובומים וקור אימים. הוצאתי את המכתב ואת הטבעות. במבט לאחור זה נראה לי מצחיק: המדינה בוערת, האדמה רועדת ואנחנו מחליפים טבעות מתחת לחופת הכוכבים. זה הזוי, אבל אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, תמיר ואני. מתאים לנו ככה. התחבקנו על הטנק, ומעלינו נצצו זיקוקים. הייתה אווירה. החבר'ה של תמיר, מילואימניקים חמודים, רובם דתיים, קלטו מיד מה קורה והתחילו לשיר לנו שירים חסידיים".
על החתונה הוא לא יכול למסור פרטים, פשוט כי עוד אין כאלה. "עברו שנתיים ואפילו לא התחלנו לדבר על איפה ואיך נתחתן", הוא מודה, "אנשים אומרים 'ברוך השם, המלחמה הסתיימה' כאילו שתוך דקה נחזור למציאות הקודמת ונמשיך הלאה, וזה ממש לא כך. שבועיים אחרי האירוסים בגבול לבנון תמיר והחבר'ה שלו ירדו לעזה, והוא היה שם יותר מ-300 יום. בהתחלה חזר רק לגיחות של 24 שעות שלא באמת הועילו לנו, הייתה תחושה שאנחנו נפגשים לזמן שאול. עם הזמן הוא שוחרר מהמילואים לחודש ואפילו לחודשיים, אבל תמיד זה היה בידיעה שהסבב הנוכחי מסתיים והסבב הבא כבר מעבר לפינה".
אצל זוגות רבים היציאה הארוכה למילואים יצרה משבר.
"אצלנו זה היה להפך. הפרידה הוסיפה לקשר שלנו שכבה שלא תוכננה, פאזה של מלחמה, ולמדנו לחיות איתה. הרגשנו שאנחנו שומרים האחד על השני גם מרחוק, וזה רק העמיק את מה שהיה בינינו מלכתחילה".
כשארוסו היה בחזית, עברו עליו "שנתיים של הולד" מקצועי. "יומיים אחרי שתמיר חזר קיבלתי הודעה מהבמאי אילן רוזנפלד ששאל אותי אם מעניין אותי להשתתף בגרסה הבימתית של 'צ'רלי וחצי', והרגשתי שהגיע הזמן שלי לצאת".
עכשיו הוא מגלם את רוברט, חנון עשיר שמגיע מאמריקה כדי להתחתן עם גילה היפה (טיילור מלכוב). אך השידוך שרוקמת אמה לא יוצא לפועל, מפני שצ'רלי הכריזמטי (מאיר תמם) גונב לו את הבחורה מתחת לאף. בסרט המיתולוגי, שכבר חגג יום הולדת 50, טוביה צפיר משחק את רוברט הגמלוני שנופל בפח. בתיאטרון חולון, מול אולם מלא, קורה משהו מדהים – הקהל, מבוגר כצעיר, זורק לשחקנים את הרפליקות המיתולוגיות מהמסך. כשרוברט-מורשת עולה, אולם שלם צועק לעברו: "אני דווקא כן מנגן! על צ'לו!"
× × ×
בגיל 32, מאחוריו כבר קילומטראז' של 20 שנה על הבמה. "התחלתי בגיל שמונה-תשע, משהו כזה, ב'אוליבר טוויסט' בבימת הנוער ברחובות. העלינו אותה בבית העם, בניין מרשים שנבנה ב-1890 וצרוב אצלי בזיכרון כאבן דרך. בילדות גרנו קרוב אליו, ובכל פעם שחלפתי על פניו, בדרך לגן או לבית הכנסת, בלעתי בעיניים את הקהל שחיכה בכניסה. אני זוכר את עצמי כבן חמש שאומר 'אני רוצה להיות שם'. למרות שגדלתי בחממה של משפחה דתית, וחבר'ה מהאגף הדתי לא הלכו לשם. הייתי משוכנע שבמקום הזה אצליח להתבטא. ישבתי חזק על ההורים שלי (עמיחי, וטרינר, ושושי, יועצת חינוכית - ס"ש) עד שהם רשמו אותי לאודישנים".
"במשך כל הפגישה עם נועה קולר הרגשתי כמו בדייט. הלב שלי היה על מאתיים. כשקמנו ללכת אזרתי אומץ להתנהג כמו ילד שמציע חברות. אמרתי לה שכתבתי את התפקיד בשבילה והיא ענתה ב'יאללה, בוא, נצא לדרך'"
הפריצה הגיעה כשהרחיב את המנעד שלו לטלוויזיה. "אין לי מושג איך ילד דתי מרחובות – כן, רחובות זו פריפריה, זה לא תל-אביב ולא גוש דן – חולם להשתתף בתוכניות שהוא בכלל לא אמור לראות. כנראה הייתי ילד עם מנוע חזק".
בגיל 13, אחרי שלוש עונות ב"כאן גרים בכיף", לוהק לסדרת הנוער "האי", שהובילה ל"החולמים", שהובילה ל"גאליס", סדרה שהפכה לאימפריה של עונות, מופעים ושני סרטים (גילוי נאות - החתומה מעלה כתבה את ספרי הסדרה).
מאחורי הקלעים, מורשת היה אז על קו התפר בין דתיות לחילוניות והוריו חזרו בשאלה. "זה היה בשלב שבו אנחנו, ארבעת הילדים, הרגשנו שיש איזה תהליך בתוך המשפחה המצומצמת, אבל לא דיברנו אותו, פשוט התנהגנו אותו", הוא מתאר. "כל אחד מבני המשפחה חווה, בדרך שלו, תהליך פרידה מעולם ערכים פנימי ורחב. הקושי העיקרי שלי היה הפחד שמבחינה חברתית שום דבר לא מחכה לנו בצד השני. עד אז חיינו בקהילה דתית-לאומית, אנשים עם יד אחת בתורה ויד שנייה בעבודה, היו לנו שורשים עמוקים שם וחששתי איך נתנהל כמשפחה שלא תשמור שבת".
במהלך המלחמה הפך מורשת את הסיפור המשפחתי שלהם לסרט קצר (17 דקות) שכתב וביים, "כי תצא", שהשנה היה מועמד לפרס אופיר. נועה קולר משחקת את אמא שלו ואסי כהן הוא אביו. כשאני אומרת לו שהסרט הקצר מרגיש לי כמו פרק ראשון בסדרה ישראלית-יהודית עם פוטנציאל לנטפליקס, כמו "שטיסל" ו"המורדת", הוא מסמיק.
בפתח "כי תצא" האם אומרת עם בנה "שמע ישראל", מאחלת לו לילה טוב ושבת שלום ונכנסת לחדר השינה. כשבעלה שואל אותה "את רוצה?" היא מתלבטת, מפהקת ולבסוף מתרצה, "אבל בשקט". הוא לוחץ על שלט הטלוויזיה שמול מיטתם, הם נרדמים, ומתעוררים כשילדיהם תופסים אותם על חם – עם טלוויזיה דולקת בשבת. "שמעתי מאמא שלי שזה מה שהיא ואבא נהגו לעשות", הוא מספר.
כתבת תסריט, ביימת סרט קצר, זו לא בדיוק הפסקה מהמקצוע.
"במשך שנתיים לא שיחקתי, אפילו לא הצלחתי לחשוב על משחק, מפני שהוא דורש ממני להיכנס לאיזה תדר של קלילות דעת שכבר לא הייתה בי. היא נעלמה. הייתי לבד בבית והייתי חייב להעסיק את הראש במשהו, לשמור את המוח בפעולה כדי לשרוד את רעידת האדמה. כנראה שזה מה שהציף לי את התקופה של היציאה בשאלה. אמא ניסתה לשמור עלינו שלא נדע, כדי שלא נתבלבל. כמה שבועות אחרי שפתחתי קובץ וורד, כשקלטתי שאשכרה יש לי ביד תסריט לסרט קצר, החלטתי שאני יוצא לצלם אותו כי אולי לא יהיה מחר".
מהשורה הראשונה שכתב ראה מול עיניו את נועה קולר בתפקיד אם המשפחה. "יש בה משהו שמזכיר לי את אמא שלי", הוא מסביר, "כתבתי סצנות כשאני מדמיין את נועה משחקת אותן. הייתה לנו היכרות שטחית מתוקף זה ששנינו למדנו ב'יורם', היא כמה מחזורים מעליי, אז פניתי אליה כאילו בשביל ייעוץ תסריט. לא בתשלום, כקולגה לקולגה. נועה קראה, וכתבה לי שהיא מאוד אהבה. ביום ההולדת ה-30 שלי התיישבנו בבית קפה בחשמונאים, בין הבודדים שהיו פתוחים במלחמה, ודיברנו במשך שעות, בלי אף אזעקה.
"עם כל אהבתי ליצירה ולמשחק, אני עדיין הנכד של סבתא שלי שמאמינה רק בשלושה מקצועות: עורך דין, מהנדס ורופא. כל שאר המקצועות הצטיירו בעיניה כתחביבים עם חשבוניות"
"במשך כל הפגישה הרגשתי שאני כמו בדייט עם נועה. הלב שלי היה על מאתיים, כי אני מת עליה. כשקמנו ללכת אזרתי אומץ להתנהג כמו ילד שמציע חברות. אמרתי לה שכתבתי את התפקיד הזה בשבילה והיא ענתה ב'יאללה, בוא, נצא לדרך'".
ואיך גייסת את אסי כהן?
"גם את אסי לא הכרתי. שלחתי לו הודעה באינסטגרם, הוא ביקש לקרוא, נפגשנו ואחרי שלושה חודשים כבר היינו ביום הצילום הראשון מתוך שלושה. צילמנו ברחובות, בבית של בן דוד שלי שמזכיר מאוד את בית ילדותי. זה היה כמה ימים לפני התקיפה הראשונה של איראן, היה לחץ של מה יקרה אם תהיה אזעקה, אז הפכנו את כל הבית לאולפן ורק סצנה אחת צולמה בלילה, בחוץ".
לתפקיד החדש, לא מול המצלמה אלא מאחוריה, החליק דניאל בטבעיות. "עמדת הבמאי הרגישה לי כמו מקום בטוח מפני שלא הייתי זקוק לקלילות הדעת של שחקן, אבל הייתי חייב לגייס את היכולת האנליטית שלי. פתאום צפו בי הגנים של מדענות שירשתי מאבא ומסבא שלי והפכתי לחוקר. כל הזמן חקרתי את התסריט ואת המחלקות שמסביב, כמו העיצוב האמנותי. לא היו פסיק או אלומת אור שלא בדקתי שבע פעמים. פתאום גם מצאתי את עצמי בתפקיד מדריך שחקנים, בחיים לא עשיתי את זה. הייתי חייב להיות מגובש ומוכן כדי שהם ייתנו בי אמון. באופן מפתיע הכל הלך חלק. אסי ונועה, שני שחקנים שאני כל כך אוהב ומעריך, הלכו איתי יד ביד בנדיבות וברוחב לב וזו הייתה טבילת אש אדירה".
לא רצית ללהק את עצמך לאחד התפקידים?
"חס וחלילה. אני סומך על במאים שייתנו לי תפקידים. שחקנים עושים המון אודישנים בשנה ולא פעם, כשאתה מקבל את הבריף, אתה קורא את הדמות ואומר 'זה בול אני, אני בוודאות יכול לעשות את זה', אבל לבמאי יש דעה שונה, מקצועית משלי. לכן, גדול עליי להחליט אם אני כן או לא מתאים. חוץ מזה, כשאתה מצטלם אתה לא יכול להסתכל על עצמך במוניטור. עדיף להפריד".
איך ההורים הגיבו לסרט?
"כששמעו שאני כותב עליהם סרט הם היו בטוחים שמשהו השתבש אצלי, שתמיר במילואים ואני לבד ולכן יצאתי להרפתקה מיותרת. הם ראו את הסרט כמה פעמים, ואני בטוח שזה היה מורכב בשבילם לראות את החיים שלהם באדפטציה דרמטית. למזלי הם מאוד תומכים, ועד היום הם לא תבעו אותי על זכויות יוצרים".
× × ×
את אמו שושי, מדריכה ארצית ביחידה למיניות בריאה ומניעת פגיעה מינית בשירות הפסיכולוגי במשרד החינוך, ראיינתי לפני שש שנים לכתבה על אמהות שגאות בבניהן הגאים. "לקראת גיל 40 בעלי ואני התחלנו להתמודד עם שאלות שהובילו לכך שיצאנו מהארון הדתי, וכל המשפחה חזרה בשאלה", סיפרה לי אז, "אני לא יודעת אם התהליך שעברנו האיץ בדניאל לצאת. כשהיה בן 15 וקצת, אחרי שנפרד מחברתו, הוא בא להתוודות באוזנינו. הוא כבר היה כוכב שהרוויח יפה בסדרות, והדבר הראשון שאמר לי היה: 'אמא, אל תדאגי, יהיו לך נכדים. כל חודש אני שם כסף בצד לפונדקאות’".
אתה זוכר את האירוע הזה?
"וואי, לא. כנראה הייתי ילד טוב שרוצה להרגיע את האמא היהודייה שלו".
חששת שהוריך אולי לא יקבלו אותך?
"אפילו לא לשנייה. ההורים שלי גידלו אותנו באהבה ללא תנאי, עם גבולות, כמובן, ולכן מעולם לא הבנתי את השפה של ה’ארון’. זה לא בלקסיקון שלי. חונכנו על 'שכל אחד יחיה לפי ראות עיניו, הכל בסדר כל עוד הוא לא פוגע באף אחד', ובתור נער הבנתי שאני לא מוכן לחיות בהסתרה. ידעתי שאם הוריי ייתקלו בקושי אני אעזור להם להתמודד איתו, אבל לא ראיתי משבר".
המידע שחלק עם כל בני המשפחה לא הזיז להילת הזוהר שנוצרה סביבו כסמל סקס, ותיאטרון צה"ל קיבל אותו ככוכב. "עיקר השירות שלי היה עם נוער בסיכון וזה היה ממש מעניין, אבל כשלא הייתי איתם, צה"ל החליט שאני צריך להיות בסיכון. תקעו אותי בהגנ"שים (הגנת יישובים) ואבט"שים ושמירות בתל השומר. הבעיה הייתה שפחדתי מנשק והתביישתי להגיד את זה. בפעם הראשונה ששמעתי את היריות במטווח נכנסתי להתקף חרדה, הורדתי את הנשק וצעקתי למפקדת 'תגידי לי כשזה נגמר'. בסוף לא הייתה לי ברירה. עצמתי עיניים, לחצתי על ההדק והצלחתי לא לפגוע באף מטרה. אפילו לא בטעות".
אחרי השחרור הוא המריא לניו-יורק, להיבחן לג'וליארד, בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה. "התקדמתי בשלבים והרגשתי כאילו שאני באודישן ל'אמריקן איידול'. כולם סביבי נראו כמו שחקנים הוליוודים בהתהוות, שיער מושלם, חיוך מושלם, כנראה גם דנ”א מושלם, ואני עמדתי בצד וחשבתי 'אולי הם יעריכו את הקסם הישראלי שלי'. מפה לשם, הם לא העריכו. הגעתי גבוה, וכשקיבלתי את התשובה השלילית התבאסתי כמו שמתבאסים רק בגיל שבו אתה עדיין חושב שדחייה אחת קובעת את כל חייך. אני מעדיף לחשוב שאילו למדתי בג'וליארד, היום הייתי משחק את עץ מספר 3 בהפקה של אוף-אוף-ברודוויי. אז תודה לבוחנים של ג'וליארד שהצילו אותי מקריירה של עסקן מסעדנות בביג אפל".
"על הבמה של 'צ'רלי וחצי' אני לא מרגיש כמו שחקן, אני כוכב רוק. הקהל צועק את המשפטים שהפכו לנכסי צאן ברזל – כמו 'חתולה', 'מי מתעסק זה מיקו' – וזאת חוויה מקצועית שלא הייתה לי מעולם"
× × ×
בגיל 23, על רקע הסערה הציבורית בעניין מניעת אימוץ מזוגות חד-מיניים, מורשת ביצע את אקט היציאה הפומבית מהארון - שלדבריו לא שהה בו מעולם - בפוסט בפייסבוק. "אני באמת כבר לא זוכר איך ומה. תמיד היה לי נורא ברור מי אני, בשום שלב לא הרגשתי שזה בעייתי, בחושים של ילד הבנתי שאמשיך לגדול עם המשהו הזה, שהוא שלי, לצד החברה שלא תמיד מקבלת, עד שבאה האפליה המזעזעת שהקפיצה לי את הפיוז".
המעריצות קרסו, אמות הסיפים רעדו.
"באמת? כנראה שאין לי מספיק ידע בסיפים ובדלתות. אני יותר מבין ב'אדם בתוך עצמו הוא גר'. הוצאתי את מה שהייתי חייב להוציא, אמרתי את מה שהיה לי חשוב לומר. אם עשיתי שירות טוב לקהילה – סבבה, אבל לא מעבר. חזרתי לחיים שלי ולשגרה. עד היום לא אכפת לי מה אנשים יחשבו או יגידו, מבחינתי שיקפצו לי כולם. לא הפכתי לאיזה גורו שמלווה נערים בדרך לדלת הארון, אף אחד לא ביקש ממני עצה או המלצה והמשכתי להתרכז בעבודה שלי כשחקן, שלא הושפעה מהפוסט. אלה שתי מגירות שונות. אין קשר בין השדה המקצועי שלי לבין חדר השינה. בא לי לשחק כל דמות מעניינת, עם עומק, שכבר חיה בתוכי בצורה כזו או אחרת".
רשימה חלקית של הפרויקטים שבהם כיכב, עד כה: "כדברא", "שבאבניקים", "שישו ושמחו", "חאנשי", "סובייצקה" והסרטים "המזח" ו"חמדה".
רצית לשחק גם ביצירה שעסקה ב-7 באוקטובר?
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל אני מרגיש שצריך איזושהי פרספקטיבה, באופן אישי אני צריך עוד רגע כדי להבין מה היה".
במהלך השנתיים שבהן נמנע מעבודות משחק, התחיל מורשת גם ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. "נרשמתי כדי לספק לעצמי תעסוקה, כמה פעמים ביום אפשר לטייל עם ביאליק? ולא תיארתי לעצמי עד כמה איהנה. אני מרגיש שפסיכולוגיה נותנת לי משמעות והלך רוח שאחרים מוצאים בספר הזוהר. כשאסיים את התואר נראה לי שאמשיך, למחקר או לטיפול, אני עוד לא יודע. מאז שגיליתי את הכתיבה והיצירה, הפסיכולוגיה גם עוזרת לי לשבת מול קובץ וורד שצוחק לי בפרצוף מפני שהוא יודע שהלילה לא אצליח לכתוב שום כלום".
עוד דרך מקורית שבחר להעביר את הזמן היא לילות בבית החולים הווטרינרי של אביו. "הייתה לו מצוקת אסיסטנטים, הגיעו המון כלבים מהעוטף ואני משתדל להיות ילד טוב".
חשבת שהתפקיד שיחזיר אותך לבמה אחרי שנתיים יהיה ב"צ'רלי וחצי"?
"משהו השתנה בנוף התרבותי שלנו, עכשיו זה תור הזהב של התיאטרון. יש הצפה של קומדיות והקהל בא בהמוניו, אסקפיזם ושמחה גדולה. מגיע לנו לצחוק. אני מכיר את הסרט מגיל עשר. בערוץ 2 המיתולוגי בכל מוצ"ש הקרינו אז קלאסיקה ישראלית של פעם, ואמא שלי ישבה איתי והסבירה לי על התקופה. כילד הבנתי שאני צופה בקלאסיקה לא מפני שהסרטים האלה צולמו בפילם מצוין, מה הבנתי בפילם, אלא מפני שהם הפעילו אצלי איזה רגש. הסרט הראשון שראיתי היה 'חגיגה בסנוקר' ואחריו באו 'צ'רלי וחצי', 'גבעת חלפון אינה עונה' ו'אלכס חולה אהבה'. שבוע אחרי זה אמא לא הסכימה שאצפה, כי שידרו את 'אסקימו לימון'.
"הסרטים האלה הפכו לפסקול שלי. 'צ'רלי וחצי' לא היה אצלי רק פעם בשנה, ביום העצמאות. בכל פעם שנתקלתי באיזשהו שידור חוזר התיישבתי בכיף. יש משהו בזה שההצעה הראשונה שקיבלתי היא בקלאסיקה כל כך ישראלית. היא פורטת על רגש לאומי, עוזרת לך להתחבר מחדש לישראליות שלך. על הבמה של 'צ'רלי וחצי' אני לא מרגיש כמו שחקן, אני כוכב רוק. הקהל צועק את המשפטים שהפכו לנכסי צאן ברזל – כמו 'חתולה', 'מי מתעסק זה מיקו', 'פלורה פלפורה' ו'שלישי פעמיים כי טוב ורק לי רע' – וזאת חוויה מקצועית שלא הייתה לי מעולם".
מה סוד הקסם?
"הכתיבה של אלי תבור. הוא התאים את ‘רומיאו ויוליה’ לחך הישראלי, וזה נשמר. עכשיו, לדעתי, ישראלים מתחברים ל'צרלי וחצי' אפילו יותר מבעבר. הוא עוזר לנו להיזכר במי שהיינו ובחיים שהיו לנו פעם, לפני המלחמה".
