הוא כנראה לא התכוון – או רק חצי התכוון – אבל זאב סמילנסקי כתב רומן פוליטי. 'המשימה האחרונה של רוזה אנדרמן', הרומן החדש ורחב היריעה שלו, אף שהתחיל כסיפור משפחתי על דודה שעבדה פעם במוסד, מסתיים עם אמירה נוקבת על "המצב", על בחורינו הטובים, וגם בחורותינו הטובות, ועל הקלות שבה הישראלים מחפשים אויב.
"אני, מה לעשות, אני צריכה אויב. בלי אויב אני מנוטרלת", אומרת רוזה אנדרמן, אישה לא צעירה ולא מבוגרת, לא יפה ולא מכוערת, שעובדת במוסד שנים רבות. אבל הספר מגחיך את הפרה הקדושה ששמה 'המוסד הישראלי למודיעין ולתפקידים מיוחדים'.
"נתתי לחבר, איש מוסד, לקרוא את כתב היד כדי לוודא שלא כתבתי שטויות", אומר סמילנסקי, "הוא אמר שהכל נכון. לא עבדתי במוסד אבל עבדתי בארגונים אחרים, בחברות הייטק גדולות, אני יודע איך הדברים מתנהלים, במה אנשים מתעסקים. הם מתעסקים באיפה הם יישבו בטיסה, אם בביזנס או במחלקה ראשונה, ואם יש להם מקום חניה טוב בעבודה, חניה עם צל".
אבל המוסד הישראלי באמת אחראי על ביטחונם של ישראלים. תראה את מבצע הביפרים, למשל.
"אנחנו יודעים שהמוסד בשנתיים האחרונות עשה דברים מופלאים והציל את המדינה. אבל גם זוכרים את הפארסה בדובאי, שנכנסו אנשים שבאו לחסל את מבחוח וצילמו אותם ועלו על הדרכונים שלהם, או המלצר בנורווגיה (המלצר אחמד בושיקי, שחוסל בטעות בעיירה לילהאמר – של"א). לא חסרות פשלות".
עדיין, המוסד הוא פרה קדושה כאן.
"מצוין, בדיוק בגלל זה מתאים לי לדקור אותו. אני בקטע של לדקור פרות קדושות, יש לי חוסר כבוד אליהן. כל דבר שמשדר קצת סמכות מיד גורם לי לגחך".
• • •
לקח לסמילנסקי, בנו של הסופר ס' יזהר, די הרבה זמן להגיע לספרות. רק לפני כעשר שנים נכנס לזירה שבה צעד בגאון אביו, תחילה בספרי שירה ואחר כך בפרוזה סוערת.
הוא בן 71, נולד וגדל ברחובות. שירת בנח"ל, למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית ובלונדון ובעל דוקטורט במתמטיקה. עבד בפיתוח טכנולוגיות בחברות הייטק וביוטק - שם צבר את הונו - וביקב המשפחתי במושב מישר. בגיל מאוחר יחסית התחיל לכתוב שירה, אחר כך סיפורים קצרים ולבסוף רומנים. הפרוזה שלו פרועה, כאוטית, רב-קולית. וכמו אביו, הוא איש של פרטים ופרטי פרטים.
'בג'נקיה', הרומן הראשון שלו, התרחש בין הררי האשפה של רמלה ותיאר דמויות שונות ומשונות שמסתובבת במגרש גרוטאות, שבו חפצים ישנים מוצאים גלגול חיים חדש. אותה עברית עשירה של אביו, שהייתה שמורה לתיאורי הצמחייה והנוף הארץ-ישראליים, יושמה בספר של הבן לתיאורים דקדקניים של, ובכן, זבל.
ברומן השני שלו, 'כסף', שוב הכביר פרטים ודקויות, הפעם בסיפור חברתי-דיסטופי בכיכובו של גבר ישראלי שחי באמריקה ועושה כסף מפיתוח אלגוריתמים למסחר באגרות חוב. ועכשיו, ב'המשימה האחרונה של רוזה אנדרמן' (עם עובד), סמילנסקי מספר על המציאות הישראלית המסוכסכת, שלמדנו להכיר מאוד מקרוב בשנתיים האחרונות, למרבה הצער.
דמותה של רוזה, גיבורת הרומן, מבוססת על דודתו של סמילנסקי, יהודית נסיהו, שהייתה סוכנת מוסד והשתתפה במבצע לכידתו של אייכמן ובמבצע לאיתור הילד יוסל'ה שוחמכר. נסיהו, שהלכה לעולמה ב-2003, נולדה בהולנד וגדלה בבלגיה, עלתה עם הוריה לישראל וחיה בתל-אביב. למרות שמשפחתה הייתה חילונית, היא הצטרפה לבני עקיבא ואימצה אורח חיים דתי. ב-1956 הצטרפה ליחידה של הסוכנות היהודית שעסקה בהעלאת יהודי מרוקו, ופעלה במשך שנתיים בקזבלנקה, במסווה של הולנדית עשירה מאינדונזיה. כעבור כמה שנים עברה הפעילות למוסד, וכך הפכה נסיהו לעובדת הארגון ושותפה למבצעים רבים.
"דודה יהודית היא הגרעין לדמות", מספר סמילנסקי, "היא בעצם בת דודה של אמא שלי. סבתא רחל ואמא של יהודית היו אחיות. היא עברה טרגדיה כשהבן שלה מת בגיל 30. היא הייתה אישה דתייה, ימנית קיצונית, ממקימות מפלגת התחיה. היא ובעלה גרו בשדרות בן ציון בת"א, בדירה בקומת קרקע עם פרוזדור ארוך. בעלה, מרדכי ניסיהו, היה אידיאולוג של מפא"י, איש גדול ומסורבל, אמרו עליהם שהדבר היחיד שמחבר ביניהם זה האהבה לעישון. הספר הזה הוא במידה מסוימת הומאז' למשפחה של אמא שלי. תמיד אומרים שאני הבן של אבא שלי, אבל אני גם הבן של אמא שלי. במשפחה שלה היו אנשים ידענים וגם וכחנים".
רוזה, הגיבורה, נוסעת למלזיה בזהות בדויה כדי לאסוף מידע על אישה בשם מריאם, שהייתה נשואה לפעיל פלסטיני שהמוסד חיסל. מריאם חיה לבד עם שני ילדים קטנים ומנהלת חנות לממכר קטניות. המוסד חושד שהיא מנהלת משם רשת טרור סמויה. שתי הנשים – רוזה ומריאם – מובילות את העלילה, שיש בה יסודות ריגול ומתח לצד אווירה פוליטית טעונה, שמתבטאת בין השאר במיליטנטיות של עובדי המוסד, עיוורון להשלכות מעשיהם ואטימות לחיי הצד הפלסטיני.
"אני צועד בשבילים של גרהם גרין", אומר סמילנסקי, "יש סיפור ריגול, סיפור מתח, אבל הוא כמו חבל כביסה שעליו תלויות הדמויות, שהן הסיפור האמיתי. קורים דברים ואז מתבהרת התמונה, של מריאם ובעלה חמודי, של רוזה ועובדי המוסד. רוזה כופרת ברעיון הציוני של פעלתנות-יתר. היא מחפשת לא לעשות, או לחכות לזמן המתאים. המשפט שפותח את הספר, 'מילדות ניבאו לי כולם שנועדתי לגדולות אבל לא כך יצא'. מה זה לעשות גדולות? אומרים שהדרגה הכי גבוהה בצבא זה אזרח. אז הדרגה הכי גבוהה בציונות זה אחד שיושב ולא עושה כלום. הרי כולם כל הזמן כל כך פעילים".
מעניינת הבחירה לספר סיפור ריגול של המוסד דרך שתי דמויות נשיות, שהן לגמרי אלטרנטיביות לנרטיב הרווח. אישה יהודייה עצמאית ואישה אפריקאית פרו-פלסטינית, שנעות בקווים מקבילים. שתיהן לא רוצות סיבוכים מיותרים, אבל הגברים מסביב מלבים את האש.
"את מריאם אנחנו יצרנו, כי אנחנו הרגנו את בעלה. הישראלים עיוורים לתוצאות המעשים שלהם. אני כותב על בעלה חמודי, שהייתה לו בטן מלאה עוד מהבטן של אמא שלו. אני מתאר את הערבים של זרנוגה, שהיו אחוקים של הפלמ״ח, עד שגירשו אותם ב-48'. בעיקרון, ראש הכפר היה קומוניסט, חבר של המפ"מניקים, אבל הם לא דאגו לו והוא הלך לעזה. המעשים שלך חוזרים אליך ואם אתה עיוור - אתה תיפול. רוזה מתפכחת ומאבדת אמון במדינה, אבל החברים שלה נשארים עיוורים. זה כבר אינסטינקט אצלנו, לייצר לנו אויבים ולהילחם, זו דרך חיים".
• • •
סמילנסקי הוא בנם הצעיר מבין שלושה של נעמי, אמנית, ושל יזהר, שהיה לא רק סופר בולט של דור תש"ח אלא גם חבר כנסת של מפא"י וממייסדי רפ"י. הפרוזה של יזהר נחשבה תמיד עשירה ביופייה; הוא ידע לתאר את הטבע הישראלי על כל פרטיו, צמחים ובעלי חיים, זריחות ושקיעות וקולותיו הסמויים של הלילה.
"אבא כתב את 'חרבת 'חיזעה' ו'השבוי' ב-1949 וזה התקבל באהבה. היום היו שורפים אותו בתוך הבית שלו. אנחנו לא מסוגלים להסתכל לעצמנו בפרצוף ולא מסוגלים לשמוע את האמת"
אבל אחד הדברים המופלאים ברזומה של ס' יזהר הוא העובדה שאת 'חרבת חזעה' ו'השבוי' הוא כתב ופירסם כמעט בזמן אמת, ב-1949; אלה סיפורים שמותחים ביקורת מוסרית על ערכים והתנהגויות של לוחמי צה"ל, ומגלים רגישות לצד הערבי; רגש אחריות – אם לא אשמה – על הגירוש. הסיפורים האלה התקבלו אז בהערכה, התקבעו בקאנון ונכללו בתוכניות הלימוד בספרות. בימינו, קשה להאמין שדבר כזה בכלל קרה.
"הוא כתב את הסיפורים האלה ב-1949 וזה התקבל באהבה", אומר סמילנסקי. "היום היו שורפים אותו בתוך הבית שלו. היום אנחנו נורא חזקים מבחינה פיזית, יש לנו מטוסים וטילים ופצצות אטום. אבל בנשמה אנחנו הרבה יותר חלשים. אנחנו לא מסוגלים להסתכל לעצמנו בפרצוף ולא מסוגלים לשמוע את האמת. מבחינה נפשית אנחנו פחדנים גדולים. אי-אפשר לבוא לבן גביר ולהגיד לו 'תסתכל מה אתה עושה', או לבוא למתפרעים בגדה ולהגיד להם 'אתם כמו האס-אס'. בני אדם שלא מוכנים לשמוע ביקורת הם בני אדם חלשים".
אז ב-1948 היינו חזקים יותר מבחינה נפשית?
"היינו חזקים יותר מבחינה נפשית. היינו אנשים אחרים. אנשים שיודעים למה הם פה ויודעים לקבל ביקורת".
סמילנסקי נשוי לחיה, אב לשני בנים, אחד מהם חי בבריסל, וסב לארבעה נכדים. מ-1989 הוא מתגורר במושב מישר, בבית סמוך לזה שהוריו גרו בו בשנותיהם האחרונות. הוא מטפח את המשק, הכולל כרם ויקב שנקרא 'יקב מישר'.
היית מתמטיקאי ועבדת בהייטק, הבחירה בכתיבה לא מובנת מאליה – ודאי כבנו של סופר ידוע. זה דורש כוח ותחושה שיש לך מקום.
"גדלתי בבית שבו השירה והספרות היו חלק מהחיים. פעם פגשתי ביולוג שאמר לי, כל עשר שנים אדם צריך לעשות שינוי: להחליף מקום מגורים, או תחום עיסוק, או אישה. אני כל עשר שנים עושה משהו לחלוטין אחר: הייתי מתמטיקאי, אחר כך מהנדס, אחר כך ביולוג, אחר כך יזם ועכשיו סופר. לאחרונה התחלתי לכתוב באנגלית. כתבתי ספר באנגלית והפצתי אותו באמזון תחת שם עט, סמואל וולף. ניסיתי לכתוב בסט-סלר על בחורה שגונבת תינוק. נמכרו כמה אלפי עותקים. לא הרווחתי מזה. עכשיו תירגמתי את 'כסף' לאנגלית, שוב תחת השם סמואל וולף, וזה נמכר באמזון".
למה סמואל וולף?
"הדמות של שמואל הנביא מדברת אליי. הוא יושב בבית אלוהים ושומע קול קורא אליו, ולא יודע אם זה נכון או לא. באמת קוראים לך או שאתה מדמיין? גם אני ככה, שואל את עצמי: האם מה שאני עושה שווה משהו, או לא? האם זה ייזכר או יישכח?"
סמילנסקי כותב כעת ממואר, על עצמו ועל ההורים והבית ברחובות. הוא כותב גם ספר על שירים שמדברים אליו, הוא מביא אותם ומגיב אליהם. "אני לא אוהב שירה", הוא אומר, "לא נחוצים לי שירים, יש מספיק דברים בעולם, כשאני רואה שיר אני רק מעיף מבט כדי לוודא שהוא לא בשבילי ולהמשיך הלאה. אבל יש שירים שמתנגדים ונלחמים, ואז אני נאלץ לקרוא אותם עד הסוף, ואז שם בצד והולך לאכול צהריים וחוזר, אולי הם השתנו, התקלקלו, אבל לא. ואותם אני כולל באנתולוגיה הזאת. השיר הוא וירוס, טפיל שמשתמש בך כדי להפיץ את עצמו".
התחלת לכתוב מאוחר ונראה שאתה בבולמוס כתיבה.
"זה התחיל ב-2016 עם ספר השירים הראשון שלי. מאז פירסמתי שמונה ספרים – שלושה ספרי שירה, שלושה רומנים, ספר ילדים ורומן באנגלית. אני חושב על עצמי כעל בטלן, אחד שרוב הזמן לא עושה כלום. אבל כשאני יושב לכתוב שעה-שעתיים יוצאות אלפיים מילה. פעם צרויה שלו סיפרה שהיא הסתגרה בחדר וכתבה ספר במשך שבע שנים. לא הבנתי איך זה ייתכן. אני הבן של אבא שלי ואמא שלי, תערובת של שניהם. אבא היה אדם פסיבי למדי, כתב וזהו. אמא הייתה הוריקן, היא בישלה ולימדה וציירה וטיפלה בילדים, ואת הפעלתנות המוגזמת ירשתי ממנה. את הכתיבה קיבלתי ממנו".
מפתה לקרוא את הספרים שלך גם ביחס ליצירות של אביך. היצירות שלו היו ליריות, עשירות ואיטיות. ואילו הספרים שלך כתובים בקצב מהיר ופרוע.
"אבא שלי לקח על עצמו פרויקט – להמיר את המציאות הפיזית למילים. במציאות הפיזית הוא היה אבוד. במילים הוא היה המלך. כדי להבין את העולם הוא היה צריך לכתוב אותו. הוא אמר שיעשה למילים מה שבטהובן עשה למוזיקה, לא פחות. במובן הזה הוא היה גאוותן ואמביציוזי. מה שג'ויס עשה באנגלית הוא רצה לעשות בעברית. וזה 'ימי ציקלג'.
"אומרים שהדרגה הכי גבוהה בצבא זה אזרח. אז הדרגה הכי גבוהה בציונות זה אחד שיושב ולא עושה כלום. הרי כולם כל הזמן כל כך פעילים"
"וחשוב להגיד", הוא מוסיף, "שאבא שלי כמעט לא המציא. הסיפורים שלו קרו באמת, לציקלג הוא נסע הרבה פעמים, וחקר ושירטט מפות וטבלאות ובנה עולם מופלא של מילים. אני, כשהייתי צריך לתאר עיר באפריקה, יותר פשוט היה לי להמציא אותה. כמו אבא, אני אוהב להתאבסס על דברים, לתאר אותם לפרטי פרטים שוב ושוב ושוב".
איזה ספר שלו אתה הכי אוהב?
"'עלילות חומית' נכתב עליי, ואת הפסקה האחרונה שם קראתי על קברו. יש לו סיפור שנקרא 'סיפור שלא התחיל' ובו הוא מתאר איך אחיו נהרג בתאונת אופנוע עם רכבת ב-1942, זה הסיפור האחרון שכתב לפני שהשתתק ל-30 שנה. 'מקדמות' לדעתי הוא יצירת המופת האולטימטיבית שלו. הוא מתאר שם איך הוא הולך עם אבא שלו לקיוסק ושותה סודה בפעם הראשונה. הם היו עניים מרודים והוא לא האמין איך מוזגים לו את הגזוז האדום עם הבועות – ההתרגשות שלו מהדבר הקטן הזה היא פנטסטית".
- גם ב'בג'נקיה' וגם ברומן החדש אתה מתאר פסולת. מאיפה המשיכה לפסולת ולגרוטאות עזובות?
"הספרות בנויה מפסולת. אבא אמר פעם שספרות היא כמו קן של ציפור, שבנוי מענפים וזרדים וחתיכות פסולת של העולם, זה נמצא למעלה על העץ רחוק מהישג יד, וגדלים בו חיים חדשים. עכשיו עשיתי כמה עבודות פלסטיות – ארגתי שטיחי תפילה מחוטי תיל. זו עבודה קשה ופוצעת. עשיתי גם עגילים מחוטי תיל".
איך עברו עליך שנתיים של מלחמה?
"מהמרפסת אצלנו שומעים את הבומים מעזה, את המטוסים, לפעמים אי-אפשר היה לישון בלילות מהפחד, הזעזוע, הזוועה שמתרחשת 30 קילומטר מאיתנו. ויחד עם זה המשכתי לעבוד בכרם ולכתוב ולרוץ לפרדסים, האישה המשיכה לעשות את הרקמות שלה, והנכד שנולד לנו. החיים ממשיכים". •
