חנוכה בחוף בונדיי / "צריך לקחת אוויר", אמרה. כי בדיוק כשאמרנו "איזה כיף, הנה כבר חנוכה 2025 שזה סוף-סוף חג אהוב", ירד לפתע חושך נוראי על רצועת החוף המוארת מול הים בבונדיי שבעיר סידני. רצועת החוף האוסטרלית הזכירה לי את חוף מציצים בעיגוליות שלה. אבל כמה אכזרי, היהודים מהעיר סידני באו לחגוג את חג האור עם ילדים, סופגניות ושפה עתיקה של בית וזיכרון. בדיוק בערב שבו מספרים לנו שנים שנס קטן ניצח אימפריה, הגיחה השנאה ו-15 מהם נרצחו בירי. כשגוועו היריות והתגלו ממדי האסון, העולם כרגיל לא עצר מלכת, אולי מלבד על גבורת אחמד האוסטרלי האמיץ שקפץ על המחבל ושכמיליון דולר ואף יותר נאספו לכבודו. בסוף זו אותה שנאה בכל מקום שבו יהודים מבקשים להיות יחד. וההבנה – שבחוץ פחות בטוח, אם יש בכלל איזה מקום בטוח בעולם הדפוק הזה.
אז נדליק? שאלתי את מ' אחרי שהורידה את החנוכייה משנה שעברה מהמדפים. וככה, בגפרורים ישנים ורטובים שרובם לא נדלקו, קרה לנו נס והדלקנו את השמש. לא, לא היו לנו אורחים, רק שנינו. וכשבירכתי אמרתי לה: זה לזכר השישה וה-15 וכל חיילינו הנופלים ז"ל.
שישה / השישה ממנהרות עזה הוכיחו שרוח האדם היא ישות שאינה כלואה גם כשהבן אדם כלוא. ואכן זה היה רגע בחיים שלנו, כעם וכיחידים, לפגוש השבוע את הרוח שפעמה בלב ששת הגיבורים הישראלים שנחטפו בידי מנוולים ונקלעו לגורל משותף למרות שבאו מסביבות רעיוניות שונות, הירש, אורי, עדן, כרמל, אלמוג ואלכס המופלאים ז"ל. ובאמת איזה מופלאים היו. התוכנית "עובדה" הראתה לנו אותם דואגים זה לזה ברגישות, מעבירים זמן בתקווה ברורה לצאת משם. כי הם האמינו בנו, שמענו אותם שרים את "אנחנו הילדים של חורף שנת 23'" כשהם מחלקים תפוז ושומרים לאחר כך כדי לשמור על הכוחות. הם הסתפרו בפקודה והירש, שאיבד את ידו, הציץ במראה לראות איך הם נראים כדי להיזכר בעצמם כבני אדם. והרי הם היו הכי בני אדם שאפשר כי כאמור גם כשנרצחו הרוח הלא-כלואה שלהם נותרה כעמוד האש עבורנו.
אין מה לעשות, אנחנו חייבים לחיות לאורם, להיות ראויים וללמוד מהם מהי אחווה ישראלית כי שם היא הופיעה במלוא עוזה. ולהחזיר עוד בחג הזה את רן גואילי. ורק אומר שכשירדנו מהבמה בטקס הזיכרון של 7.10 בפארק נתקלתי במדרגות ברב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל, איש חכם וחם. וכשהלכנו זה לצד זה כברת דרך קצרה נזכרתי במה שכתב נתן יונתן, אב שכול ממלחמת יום כיפור, על האבות השכולים ובניהם:
"בני, מה שלא אמרתי יישאר בלתי אמור,
ומה שלא גמרתי לא גמור.
מה שהמוח לא מבין יבין הלב,
רק הוא יודע וחולם,
כל שתיקה היא אין דיבור,
ולא כל אלם הוא סימן לאין כאב".
בין ספינג' לוויניל וסי-די / החג הזה הוא גם חג שמח, בל נשכח. מצד אחד, סביח, סופגנייה וספינג’, כלומר אוכל של ידיים שאוכלים בעמידה עם טעם של פעם, ומצד שני פתאום אני קורא שהדיסקים והווינילים (תקליטים) חוזרים לחנויות קטנות בברוקלין, בפורטלנד, בלוס-אנג’לס ואני מאושר, גם אם זו גוזמה. כי מי חוזר אחורנית באופן טוטאלי? מה שכן, יצא לי להיות אפילו בטקס הפעלת הדיסק הראשון בעולם ביריד המוזיקה שנקרא אז "מידאם" בפרובנס וזה היה רגע בלתי נשכח. אז הנה, צעירים שחיכו לשיר מספר 7 בספוטיפיי רוצים להחזיק מוזיקה ביד, כלומר לפתוח עטיפה, לקרוא קרדיטים. זה אולי לא געגוע מתוק אלא מרד שקט, שאם כבר הכל מתפרק בעולם לפחות נאכל משהו אמיתי ונשמע מוזיקה שאפשר לשים עליה מחט בפטיפון.
קורין / רכבתי השבוע בשכונה ובין המכוניות, כשמישהו האזין ברדיו לגלגל"צ נדמה לי, הבחנתי בקולה הבלתי נשכח של קורין אלאל, שנה לפטירתה. היו לקורין דיקציה מיוחדת משלה, הלחנה משלה, קול אמיתי משלה. ופעם נסענו לחופשה ולמרות שלא היינו חברים עשינו לנו פלייליסט משיריה. ועד היום אני זוכר אותי מקשיב בפול ווליום ל"ימי הפרח והאהבה" (המילים של יענקל'ה רוטבליט) עשרות פעמים, ועד היום אני זוכר בעל פה:
"מקל הקטורת שבא מהודו
תקליט חדש של שכחתי מי הוא
ואת אמרת לי שכל הסוד הוא
מה שכבר אמרתי לעצמי".
קורין הייתה זן נדיר. ובאותו שיר שרה גם: "איפה את היום? אלוהים יודע... איפה שלא תהיי בטח את זוכרת, ימי הפרח והאהבה".
יום הג'ון / זה היה ב-8 בדצמבר 1980. ערב חורפי קר בניו-יורק ובוקר דחוף ועסוק בבני-ברק, איפה שהיינו מקליטים תקליטים באותן שנים. מוניות צהובות חתכו את הלילה הניו-יורקי, ופה אצלנו עמדנו כבר בפקק של הבוקר ושמענו את אלכס אנסקי בגלי צה"ל הנצחית. ג’ון לנון, שהיה בן 40 בלבד, גיל שבו אמנים רבים רק מתחילים להבין מי הם באמת, בדיוק סיים התחלת קאמבק עם התקליט "דאבל פנטזי". ואז האיש שלא הצליח לדמיין עולם בלי אלימות חזר הביתה לביתו בבניין הדקוטה ובעצם לא שב הביתה. הלם נפל על העולם. ג'ון היה הרי קול מציק ששאל שאלות גם כשלא רצו תשובות. שדרני הרדיו ייבבו בקול. ואצלנו באולפן בבני-ברק הרחוקה כשהגענו לקומה השלישית במעלית החורקת זה היה בום, כאילו מישהו כיבה לדור שלנו את הפסקול הפנימי של חיינו. נכנסנו לאולפן והשתרענו על הספה בלובי. "אנשים כאלה, כמו לנון, שמתים, ישובו לעולם תמיד בצורה אחרת", אמר מישהו. ואחר לחש: "למה אנחנו מחכים? בואו ונקליט כי כמו לנון זה הדבר שלנו".
שמות לסופות / לפני שבוע פגשתי מישהו עם מזוודה ביד. אתה בורח מהסופה ביירון? שאלתי. "אני בורח מעצמי", ענה נסער ונסע. ככה זה עם דברים שצומחים מפחד. גם לפני משבר האקלים כבר החלו לתת שמות לסופות, כמו קתרינה, אנדרו, סנדי, אירמה, הארווי, מייקל, ומזה הגיע השם ביירון. הוא הזכיר לי את אזור ביירון ביי באוסטרליה, שרבים נוסעים לשם כדי ללמוד מוזיקה (אגב, במובן זה הייתי קורא לסופה רימון על שם בית הספר המפואר שבו שלומדים מוזיקה בארץ). "הגשם שוב מוטט את המדינה", "האם יבנה תקרוס?" צעקו הכותרות. אבל יבנה לא קרסה, גם המדינה לא. רק הצבים שאותם נסענו לראות בהתרגשות בגשר הצבים מעל נחל אלכסנדר בכפר ויתקין נעלמו בבוץ. מודה שאני אוהב צבים, יש להם כנראה חושים של חיות לברוח מסופות.
בעקבות הריבה / בחוף בונדיי נערמו פרחים כאות אבל על הנרצחים. קשה היה לחגוג חנוכה במרחב הציבורי של הערים הגדולות כמו ניו-יורק, לונדון, ברלין וסידני. ואז, אחרי שהדלקנו את נר מספר 5 פה בארץ בביתנו עם הילדים והנכדים, שאלו אותי אם ארשה לעצמי להתפנק בסביח, ספינג' או סופגנייה למרות הסוכר. עניתי שגם אם אשמור מהמתוקים האלה מרחק, איפשהו תמיד אלך כילד מהופנט במטבח בעקבות הריבה האדומה שאמא הניחה באהבה בסופגנייה. ואיך שסיימתי להגיד את זה שמעתי פתאום את אמי ואבי מתפוצצים מצחוק. ואז החושך נסוג והביט בנו כנוע ממרחק כי איכשהו הצלחנו בסוף לגראש אותו עם נרות החג הדולקים. אמרתי לגראש? כן, הילדים היו מוסיפים אז אל"ף למילה הזאת ובי"ת נוספת לסביביבון.
