אל תשאלו מה קרה בשבוע שעבר: סוף העולם הגיע. ואז סוף העולם הלך.
הייתה סופה איומה, עצומה, תנ"כית – כל כך גדולה עד שממש היה לה שם פרטי – והיא איימה לכלות סופית את ישראל – שהכריזה מצידה על קוד אדום – באמצעות נשק יום הדין שגם התעשיות הצבאיות שלנו עומדות מולו חסרת אונים: גשם. משמיים.
אחר כך ירד גשם בכמות יפה מאוד. אחר כך הפסיק.
העולם לא נחרב, ישראל שרדה את המבול כמו תיבת נח גדולה, היו ההצפות הפוטוגניות הרגילות במקומות שעדיין לא הפנימו את הטכנולוגיה המורכבת של מערכת ניקוז (מה העניינים, יבנה? התייבשתם?) וכמה חילוצים יעילים – וכולנו המשכנו בחיינו.
אבל קצת קודם, ממש באותו שבוע, אל תשאלו מה קרה: סוף העולם הגיע. ספציפית: בן גביר הגיע. לכנסת. עם סיכה מטופשת בצורת חבל תלייה.
היינו בפאניקה, זוכרים? התקשורת והרשתות החברתיות עברו לקוד אדום. הרעש היה מוחלט. העולם עמד להיחרב כי נער גבעות מגודל שהפך לפרובוקטור בריוני שאחראי בדרכו לרצח ששת החטופים שלא שבו ("באמצעות כוחי הפוליטי הצלחתי למנוע עסקה פעם אחר פעם") לחץ על הכפתור: הוא עשה כל מה שצריך כדי להיכנס למשבצת סוף העולם היומית שלנו.
סיכת חבל התלייה שלו – פרובוקציה מתוכננת היטב – הכניסה אותו לשם.
זה קל, כי אנחנו מוכרחים להיכנס לפאניקה כל יום עכשיו. אנחנו מוכרחים לקום למלחמה, או לא לקום בכלל. אנחנו לא יודעים אחרת. ישראל – וספציפית התקשורת הישראלית והרשתות החברתיות כאן – לא מכירה כבר שום ווליום מלבד 11, שזה, כידוע, המספר בסקאלה שהוא יותר מ-10. אנחנו על ווליום מקסימלי כל הזמן, תמיד, בלי שום קשר לעוצמה הממשית, הריאלית, של מה-שזה-לא-יהיה.
הכל סוף העולם. הכל יום הדין. הכל הלכה המדינה. הכל מאיים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידיו בנוהל, אבל באמת שדבר כזה עוד לא היה, ולאן הגענו, ואיך ייתכן, ואין תחתית, ואין גבול.
עכשיו, יש בזה משהו: באמת שאין תחתית שלא גירדנו מלמטה ואז המשכנו בדרכנו לתהום, וכמו עליסה בחור הארנב, אנחנו נופלים נפילה חופשית וממושכת שסופה לא ידוע. אבל בניגוד לעליסה, אנחנו צורחים בפאניקה כל הדרך, ולא מצליחים, לרגע אחד, לאסוף את עצמנו ולקבל – איזו מילה תעדיפו כאן: פרופורציות? מידתיות? סדר גודל? יכולת אומדן כלשהי? יכולת להפריד בין הגורלי לחשוב, לסביר, לשולי, למטופש, למיותר?
כי הכל עכשיו גורלי. הכל סוף העולם, הכל הלכה-המדינה.
והאמת, יש מצב שהלכה. הולכת. תלך. אבל בעודנו צופים בה הולכת ומתרחקת, האם יש סיכוי שנצליח, לפחות, לדעת מתי לצרוח ומתי לגחך?
בן גביר, למשל, הוא תמיד סיבה טובה לגחך. האיש הזה מגוחך. מסוכן, ומגוחך.
ובן גביר הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו אילפנו את עצמנו לפאניקה נצחית; העבריין הוא אורח כבוד באולפני טלוויזיה כי הוא מביא איתו את הסחורה – הפרובוקציה והפאניקה האוטומטית שבעקבותיה – וכי זה האוקטן המדויק שבו מתודלקים כיום ערוצי שידור ישראליים.
אני שונא את הביטוי הזה, "ערוצי התבהלה" (הם לא, הם בסך הכל גופי שידור שמבצעים גם עבודה עיתונאית, לא פעם משמעותית) אבל אנחנו כבר מאולפים להגיב פבלובית לטון היונית-לוי הנצחי הזה שאומר, בלי קשר למילים עצמן, שהגרוע מכל קרה או קורה או בדרך לקרות. זה עצם הטון שבו הדברים מקוריינים. זו שפת הגוף. זה האמביינס האולפני. זו תמיד פאניקה טהורה.
קשה לנו מאוד בלי האיום הקיומי היומי. מי אנחנו בלי מלחמה מוחשית באופק? בלי משפט נתניהו - עדיף כמה משפטים, הכי טוב הצהרה שלמה לתקשורת בשידור חי? מה, אנחנו סתם בני אדם רגילים עם מדינה סטנדרטית לנהל?
ולא תמיד היינו ככה. פעם, נדמה לי, היו פה – ואפילו ליבלבו באזורים שונים בארץ – פרופורציות.
כי בעולם של ערוץ בודד עם "מבט" אחד וחיים יבין אחד, לא חשוב מה קרה וכמה גרוע זה היה; לא הייתה שום דרך לקבל את זה לווריד כל הזמן. מתישהו – כנראה בסוף המהדורה, לכל היותר אחרי "מוקד" – נאלצתם פשוט להתחיל לחשוב על הדברים בכוחות עצמכם, לא כהתקף חרדה משודר שעובר במרוץ שליחים מתיש מעודד בן-עמי ועד אברי ושרקי, או בצורת פיד שאפשר להמשיך לגלול עד רגע ההירדמות וקצת אחריו. והיו כאן חיים שלמים שהתרחשו בין מהדורות, ואנחנו חיינו אותם.
ההתמכרות הישראלית לפאניקה התחילה מיד אחרי רצח רבין, כשערוץ 2 גילה את הכוח העצום שבאולפן פתוח ובתפקידו כמדורת שבט, והבין שאם אין מדורה, נבעיר בעצמנו.
ועכשיו כל פוליטיקאי מתחיל כבר יודע להבעיר, וישראל נחרכת כל יום, ומכורה לזה.
לפעמים נדמה לי שאיבדנו את היכולת והרצון להתנהל עם פרופורציות כלשהן. להיות המדינה הזו שבה אנשים קמים לעיסוקיהם, מתעדכנים בחדשות, חיים אינספור מציאויות, והשמיים לא מאיימים ליפול בכל רגע.
בתקופת ממשלת השינוי היו דווקא כמה ימים כאלה, שבהם תהיתם אם עוד יש לנו בכלל דופק, כי אשכרה לא התעוררתם עם התקף חרדה, פשוט קמתם, פתחתם ynet והכותרת הייתה משהו כל כך לא הרה אסון, משהו על – לא יודע – הסתדרות המורים? דרגות המס? מישהו אמר משהו על "ממשלת האחים המוסלמים"? משהו על שיפוץ בית ברעננה בסכום מופרז? עד שבאמת, התחושה הייתה כמעט תלושה. כמעט נורמלית. היה בזה באמת משהו מאוד לא נורמלי.
תהיתם איפה המדינה, כלומר איפה הלכה-המדינה. כי קשה לנו מאוד בלי האיום הקיומי היומי, בלי הסכנה הברורה והמיידית להמשך בית שלישי והמעבר לפזמון, כי בלעדיהם... מי אנחנו בכלל? כלומר, מי אנחנו בלי מלחמה מוחשית באופק? בלי משפט נתניהו – עדיף כמה משפטים, הכי טוב הצהרה שלמה לתקשורת בשידור חי? מה, אנחנו סתם בני אדם רגילים עם מדינה סטנדרטית לנהל?
לא בשביל זה באנו לעולם. באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת ושנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים, אם לצטט מרבי נחמן משהו שהוא אמר ההפך ממנו.
ואי-קיומו של איום קיומי יומי לא באמת יכול לשרוד כאן לאורך זמן. זו בטח הסיבה שממשלת השינוי לא האריכה ימים; היא פשוט שיעממה. היא לא ידעה לספק את מנת האיומים החמורים, הקיומיים, המחופפים, שכל ממשלת ליכוד מייצרת על בסיס שעתי.
האיום הגדול ביותר שממשלת השינוי הביאה לחיינו היה האיום בפירוקה. בסוף היא גם מימשה. נתניהו חזר, ואיתו החומר שמדינה שלמה מכורה אליו: פאניקה. הרס. אובדן פרופורציות.
ואז 7 באוקטובר.
והייתם חושבים שאחרי 7 באוקטובר נקבל, סוף-סוף, פרופורציות, אבל איפה; מצבנו רק החמיר, מקדם הפאניקה רק עלה, וכרגע כל אירוע גשם הוא הכרזת מלחמה.
אנחנו מגוחכים. ואנחנו יודעים שאנחנו כאלה, וכבר לא מסוגלים אחרת.
אבל אנחנו רוצים. מעוניינים שעוד יבואו ימים של סליחה ושל חסד ושל שיעמום. מישהו יגיד משהו על תוספות שכר. מישהו יעביר חוק שמגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות. מתישהו יתפרסמו מסקנות ועדת החקירה הממלכתית והן יהיו מה שידענו כל הזמן. מישהו ישלח לנו שקט מארץ רחוקה, או אפילו מתוצרת מקומית.
ואנחנו נקום בבוקר ונתנודד למטבח להכין לעצמנו קפה (או מאצ'ה, בסדר) ונשב שם עם החברות החדשות הכי טובות שלנו: פרופורציות וביצים. ופשוט נקשקש.
