זה היה עוד ערב במהלך עבודות ההכנה המתארכות לצילומי הסרט העלילתי הראשון של נטעלי בראון, 'חמצן'. הצילומים ביום המחרת הצריכו נשק צה"לי. השעה הייתה 22:00 והמפיקה התקשרה לדווח שבאף אחד ממחסני האביזרים המוכרים אין כרגע נשק פנוי, לכן ייאלצו להסתדר בלעדיו. "יש עוד מחסן של פרופס צבאי", הוסיפה, "קצת רחוק, אבל אין לנו אגורה להוציא שליח או מונית". "הסאבטקס של שיחה כזאת בין במאית למפיקה הוא 'תעשי את זה בעצמך'", צוחקת בראון. "ואני גם תסריטאית, אז אני יודעת לקרוא סאבטקסט. אמרתי לה 'בסדר. מה הכתובת?'"
כשהגיעה מצאה את עצמה בפרברי גוש דן. "פתח לי אדם מבוגר, אמרתי שמדובר בטעות, ואז הוא אמר 'רגע, את בשביל ה-M-16?'"
אין ספק שבראון יודעת לספר סיפור, אבל לא פחות מזה - היא יודעת לזהות אחד. האיש הזמין אותה לבוא אחריו אל המרתף, שם פתח דלת כספת גדולה ומאחוריה המתין חלל ענק מלא בחיקויים מדויקים של נשקים, "ואני מבינה שאני בתוך סצנה. חזרתי משם בהיי. חשבתי, 'מה אני בכלל טורחת לעשות סרט עלילתי במדינה שבה מתחת כל אבן שמרימים יש סיפור?'"
שמואל, מסתבר, היה אספן נשק נלהב שהפך לספק נשקי-דמה לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. בערוב ימיו החמירה הפוסט-טראומה שלו ממלחמות ישראל והוא מכר את העסק. את הסיפור שלו צירפה בראון בהמשך לשני סיפורים נוספים שמדגימים את שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון והיצירה הקולנועית בארץ, ויצרה את הסרט התיעודי 'שוטינג' (לצפייה ב-yes) שיצא לפני מספר חודשים. "זה פרויקט הניחומים שלי", היא מכנה את הדוקו שהגתה בימי גיוס הכספים הארוכים ל'חמצן', שעולה לאקרנים בסוף השבוע ומצטרף ליצירות שהתהוו בעולם שלפני 7 באוקטובר, והוטענו בעקבותיו ברובד עמוק וכואב.
שני הסרטים השלימו האחד את השני?
"בדיעבד הבנתי ש'חמצן' הוא הסרט ה'נשי' ו'שוטינג' ה'גברי', אבל ב'שוטינג' השארתי את הקול שלי, קול של אישה במאית שמתבוננת על גברים שעושים מלחמה וקולנוע. 'חמצן' הוא סרט על מלחמה מנקודת מבט של אמא, בניגוד לרוב סרטי המלחמה בארץ, שהם לרוב מנקודת המבט של החייל".
"אני לא האמא הביולוגית של הבן הבכור שלי, בת הזוג שלי ואני נפרדנו כשהוא היה קטן, אז בשנים שאחרי הפרידה הייתי בחרדה גדולה שהוא יילקח ממני, שזאת מנת חלקן של לא מעט אמהות בהורות חד-מינית אחרי פרידה. חוסר אונים שקשה לתאר"
'חמצן', שיצא זה עתה לבתי הקולנוע, גרף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים ושמונה מועמדויות לפרס אופיר, כולל בקטגוריית הסרט הטוב. על הסיכוי לזכות במאה אלף שקלים בטקס הפרסים האלטרנטיבי של שר התרבות בראון ויתרה מראש. "לא הגשתי את שני הסרטים שלי לתחרות הפרסים של מיקי כוח-כסף-כבוד זוהר", היא נחרצת. "כל הרעיון לטקס הפרסים החדש נולד מהתנגדות לסרטים שהיו מועמדים לפרסי האקדמיה ולסרט הזוכה ('הים' - ס"ש), זאת מבלי שצפה בהם. בושה לשתף איתו פעולה, ובושה שהוא שר התרבות שלנו".
במרכז עלילת הסרט עומדת ענת (בגילומה היפהפה של דאנה איבגי), אמא חד-הורית לעידו, לוחם שעומד להשתחרר מהשירות הצבאי (בן סולטן). ביום השחרור שלו פורצת מלחמה וחופשת השחרור מוקפאת. מוצפת בחרדה אימהית ענת עושה כל מה שהיא יכולה כדי להרחיק אותו משדה הקרב. בין האתוס המיליטריסטי הישראלי ואהבת האם הטוטאלית, היא מעין גרסה נשית מודרנית של הורה במעמד עקידת יצחק. בסך הכל אמא שעומדת מול הבן שלה ומבקשת ממנו לא למות. הליהוק של איבגי בת ה-43 לתפקיד של ענת צלח כמה מהמורות של ספק. כשהמלהקת הציעה אותה בראון הגיבה ב"מה קשור? היא בת 16", אבל אחרי אודישן משותף לה ולסולטן היה ברור שלפחות שתי צלעות מתוך השילוש הקדוש נמצאו. "כדי לבגר אותה צבענו לה קצת שיער, הוספנו גווני שיבה. ההזדהות שלה עם הדמות הייתה כזו שבשבוע השני לצילומים דאנה הלבינה באמת".
ונורית גלרון, איך בחרת בה לתפקיד בת הזוג של אבא של ענת?
"ענת איבדה את אמא שלה והייתה צריכה איזו אמא גדולה כזאת, שתעזור לה. נזכרתי בנורית, ואיך שהיא נכנסה לחדר עם החיוך הגדול שלה, אמרתי לה 'רק תבואי לצילומים עם החיוך הזה ויהיה בסדר'. היא מייצגת ישראליות שורשית של פעם. הקול שלה מתחבר לשירי יום הזיכרון, התאים לי שזמרת ימי זיכרון תפתח לענת את השער הסימבולי והקונקרטי, זו שתגיד לה שהיא השפויה".
די בסיפור האישי של בראון כדי לשבור את הלב. כשבנה הבכור, אורי, היה בן שש, האח הגדול של אחד החברים שלו נהרג בעזה. בראון ובת זוגה דאז, אביגיל שפרבר, הבינו שהגיע זמן ההסברים הבלתי נמנע. "תיווכנו לו במילים את המציאות של מלחמה וחיילים, והוא תפס עמדה גברית ואמר 'אל תדאגי אימוש, כשאהיה חייל אני ארוץ בין הכדורים ולא אמות'. המשפט הזה היה עבורי כמו חרב", נזכרת בראון, "הוא נכנס לי לראש והתחיל להתניע את הסיפור במן אובססיה פנימית. התחלתי להתעסק בדמות של האמא לחייל בספרות ובקולנוע. לא מצאתי אותה, ואם כן אז במשורה. זה שלא מצאתי את הדמות הזאת, של האמא שמשבשת את האתוס של הקרבת הבנים, אומר שאנחנו חיים בתרבות שלא מאפשרת לפנטז ובחברה צייתנית ומדוכאת".
במקרה של בראון, הפחד לאבד את הבן קיבל חיזוק לא רק מאתוס ההקרבה הקולקטיבי אלא גם במישור האישי. בתקופה בה נכתב 'חמצן' היא חוותה פרידה זוגית, שכמו כל פרידה בין זוג עם ילדים הפכה גם לפרידה חלקית מבנה בן השלוש. "הפכתי לאמא לפני שהגיע הזמן שלי להיות הורה", היא מודה, "הייתי בת 29 ובת הזוג שלי, אביגיל, שהייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, רצתה מאוד לנסות להיכנס להיריון. היא פחדה שזה ייקח זמן. אני הייתי שנה אחרי יציאת הסרט הראשון שלי, מצאתי את הדבר שממלא אותי במשמעות ובתשוקה, לא רציתי להיעצר. אבל לא יכולתי לעצור את התהליך או את הרצון החזק שלה, שלגמרי הבנתי אותו.
"היא נקלטה בניסיון הראשון ואורי נולד. במובן מסוים הפכתי לאמא כמעט בעל כורחי, אבל כשאורי נולד התאהבתי בו במן אהבת חינם אינסופית שעדיין נמשכת, הלב שלי נפתח לרווחה ונשאר פתוח. אני לא האמא הביולוגית של הבן הבכור שלי, אז בשנים שאחרי הפרידה הייתי בחרדה גדולה שהוא יילקח ממני, שזאת מנת חלקן הטרגית של לא מעט אמהות בהורות חד-מינית אחרי פרידה".
מה הכוונה ב'יילקח'?
"זאת הייתה הורות משותפת אבל לא היה מובן מאליו שאהיה שותפה, וחייתי עם הידיעה הזאת. אני חושבת שהחרדה מאובדן עיצבה את ראשית האימהות שלי, אין לי ספק שהתחושות האלו חילחלו לסרט. אלו היו שנים קשות ומשתקות מבחינה יצירתית שבהן התמסרתי כולי לאימהות, שהפכה להיות המרכז והמקדש של החיים שלי, ורק כשילדתי את הבת שלי השתחררתי מהפחד לאבד. משהו בי נרגע ויכולתי לחזור אל היצירה באופן יותר טבעי ועם פחות עם רגשות אשם, לא הרגשתי חייבת להוכיח לעצמי שאני מספיק ראויה להיות אמא".
הייתה לזה אחיזה במציאות?
"בסופו של דבר, לא. שתינו אמהות טובות והייתי חלק בלתי נפרד מהגידול של אורי, אבל הוא לא מאומץ רשמית וזה לא היה בידיים שלי. זה חוסר אונים שקשה לתאר. היום אנחנו משפחה גדולה ושמחה, עם עוד אחים ובנות זוג וילדים. גם לילד ב'חמצן' יש שני הורים, אגב - אמא שלו והמדינה".
זאת גם שאלה של חינוך. אפשר לתת לילדים כבר מגיל צעיר כלים לחשיבה ביקורתית, ולא להישאב אל האתוס.
"נכון, לא סתם פתחתי את הסרט בסצנה בבית ספר, כשענת אחראית על הטקס שמשחזר את הקרבות על שחרור ירושלים. זה טקס של משרד החינוך, אחד לאחד, ילדים עם נשקים מקרטון הם לוחמים גיבורים שמשחררים את ירושלים".
זה קצת כמו פולחן פרימיטיבי, בגיל מסוים את צריכה לשלוח את הילד שלך וזה הפך מהגנה על המדינה לאות השתייכות.
"הניסיון שלי בסרט הוא באמת לקחת כמה צעדים לאחור ולשאול, איך זה יכול להיות? אנחנו מורחים עליהם קרם הגנה, מחסלים את כל היתושים סביבם, עוטפים אותם, ובגיל 18 פתאום מוסרים את המפתח וקחו את הילד. זה מטורף! לכן יש רגע שבו ענת שואלת את יעלי, בדמותה של נורית גלרון, 'אני משוגעת?' והיא עונה לה 'את השפויה היחידה כאן'".
עלו בך הרהורים כמו לענת, לגבי השירות הצבאי שלו?
"שירות קרבי לא עומד על הפרק במקרה של הבן שלי, אז אנחנו לא נדרש לדילמה הקשה מנשוא הזו. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקרה אחר ואם היה לי את האומץ חסר הגבולות של ענת. מה שאנחנו צריכות לעשות זה לשנות את המציאות מחברה שמעדיפה את סיכוני המלחמה לחברה שמעדיפה את סיכוני השלום. הסרט לא משקף את אופי היחסים עם הילדים שלי, אבל עולות בו שאלות על אימהות שמעסיקות אותי כמו הרבה הורים אחרים. מה התפקיד שלי כהורה? מתי והאם הוא מסתיים? מה הפער בין דיקטטורה לדמוקרטיה בגידול ילדים?
"לא הגשתי את הסרטים שלי לתחרות הפרסים של מיקי כוח-כסף-כבוד זוהר. הרעיון לתחרות החדשה נולד מהתנגדות לסרטים שהיו מועמדים לפרסי האקדמיה. גם על 'חמצן' טרח זוהר לומר שזה 'סרט אנטי-ישראלי שפוגע במורל של הצבא'. הוא כמובן לא צפה בו"
"בשנתיים האחרונות עלו פה דמויות חדשות של אמהות שנלחמות בכל מחיר עבור הילדים שלהן, כמו עינב צנגאוקר האמיצה, שבסופו של דבר הצליחה במאבק וזכתה לחבק את מתן. מנגד ישנה מעיין קהתי, שהבן שלה, גור, נהרג בלבנון במה שנראה כמו ליווי צה"לי לארכיאולוג שרצה לשוטט במבצר צלבני בשטח אש. האמהות האלה כותבות אתיקה אימהית ששואפת להוביל לחשיבה ולדרך אחרות".
התפיסה הרווחת היא שגברים עושים מלחמות ונשים צופות מהצד.
"זה נכון. אבל ב'חמצן' יש גם קריאה לנשים לקחת אחריות. אנחנו לא יכולות להגיד לנצח 'גברים עושים מלחמות ואנחנו מטגנות להם שניצלים'. אני מרגישה שאני אומרת לצופים ולצופות - קחו אחריות. לא לרצות מלחמה נעשה עניין פוליטי, והאופק הפוליטי של הסרט הזה הוא שאם נבחר הנהגה שתעשה הכל כדי שלא נחיה על חרבנו כל הזמן, לא נצטרך לשלוח חיילים למות".
× × ×
בראון, 47, גדלה בפתח-תקווה כבת למשפחה מהציונות הדתית (אולפנה, מדריכה בבני עקיבא וכל הג'אז הזה). היא ניסתה למצוא משמעות בהלכה הדתית, אבל בשלב מסוים שינעה את החיפוש לאמנות ולתרבות. לימודי תואר שני בקולנוע התנקזו אל סרט הגמר 'מתמורפוזה', שריכז עדויות של נשים שעברו תקיפה מינית. בהמשך הגיעו סרטי דוקו כמו 'התליין' על האיש שתלה את אייכמן, 'מקווה שאני בפריים' על במאית הקולנוע הוותיקה מיכל בת אדם, וסרטים עלילתיים קצרים כמו 'הנדר'. במקביל מונתה בראון לראש המסלול המעשי בתוכנית לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. היום היא גרה ביפו עם בת זוגה הנוכחית ואם לשניים, אורי (17) ואליה (10).
נשאר משהו מהאמונה שלך כילדה?
"כמיהה למשהו גבוה יותר נוכחת כל הזמן בחיים שלי. גדלתי על המושג של תיקון עולם, שזאת משמעות החיים. אז מבחינתי זאת עבודת האנושות".
המשפחה שלך עדיין דתית?
"כולם עזבו את הדת. שני ההורים שלי גדלו בבתים דתיים לאומיים, אבל כבר באמצע שנות ה-70 הציונות הדתית שינתה את פניה. ההורים שלי רקדו יד ביד בבני עקיבא, אצלי כבר הייתה הפרדה מוחלטת. כשסיימתי לימודים באולפנה בנות כבר לבשו שרוולים עד המרפקים. הציונות הדתית נעשתה מאוד דתית ואולטרה-לאומית, מיליטנטית. ראיתי את הנבטים של זה בתקופה שהייתי מדריכה בבני עקיבא, קצת לפני רצח רבין. את התמונות של רבין במדי אס-אס, את האוטובוסים שמישהו מימן כדי שבכל מוצ"ש יגיעו אנשים להפגנות. הייתה הסתה משוגעת".
את רואה את זה גם היום?
"בקרוב יש לי הקרנת טרום-בכורה של 'חמצן' ואמרו לי שרצות הודעות בקבוצת הווטסאפ 'בצלמו' של שי גליק, שקוראות להגיע ל'סרט הקיצוני והאנטי-ישראלי'. שמעתי שהם מזמינים את כל הכרטיסים ולא מגיעים, או מנתקים את הכבלים. גם מיקי זוהר טרח לומר שזה 'סרט אנטי-ישראלי שפוגע במורל של הצבא'. הוא לא צפה בו, כמובן".
