טלוויזיה
'התבגרות' לא כיכבה ברשימות שסקרו בסוף השנה הקודמת את הסדרות שיעשו את השנה הבאה. ספק אם אפילו היוצרים, ג'ק ת'ורן וסטיבן גרהאם (שחקן דגול שגם מככב בסדרה, וזכה סוף-סוף להכרה בהיקף הראוי לו), נעלבו מהיחס: הם מספיק זמן בעסק כדי להבין שמיני-סדרה בריטית עגמומית לא נמצאת בתחרות אמיתית עם התכשיטים הנוצצים. נטפליקס היא אמנם כיכר העיר, אבל לאו דווקא בזכות סדרות יוצאות מהכלל ויותר בגלל להיטים מהסוג של 'דברים מוזרים', משחק הדיונון', 'ברידג'רטון' ו'אמילי בפריז'.
ההצלחה הפנומנלית של 'התבגרות', שהייתה ליותר מכמה רגעים הסדרה הכי מדוברת בעולם ואגרוף חזק במיוחד בבטן של כל הורה, הייתה יותר מהכרת תודה כלפי אמנות טובה (מקורית, מעניינת, מעוררת מחשבה, מבוצעת לעילא): היא החזירה לעידן הסטרימינג את הניחוח שכבר נדמה שהתנדף מהעולם בחסות הבינג' והדאטה ויתר הבבל"ת שמציף את המסך בבינוניות. פתאום התברר שאפשר לקחת סיפור ריאליסטי על אנשים שאיש לא שם אליהם לב במיוחד, ולהפוך אותו לתופעה שנותנים עליה את הדעת בכל קצוות תבל, כולל דיונים בנושאים כמו אשמה הורית, חינוך, אחריות והתמודדות עם שבר מטלטל.
מן הסתם, לא ניתן לדעת אם הסדרה הייתה מחוללת את אותו אפקט ללא מיצוי מושלם של פורמט השוט הבודד, אבל קשה להאמין שזהו מקור הרעש הבלעדי. בסוף, הררי המילים שהוקדשו ל'התבגרות' לא עסקו בזוויות צילום אלא בשאלות עמוקות ומייסרות, סביב סוגיה שמטרידה מאוד את תעשיית התוכן בשנים האחרונות: המרחק העצום שנוצר בין הורים לילדים, ומה עלול לקרות בחור השחור שנפער ביניהם בחסות קריסת מעמד הביניים והמהפכה הטכנולוגית. הנער במרכז הסדרה, שסצנת המעצר שלו בפרק הבכורה הייתה לבדה סטירה מצלצלת וסיבה להתקף לב, נמצא בכל מקום. את ההורים מוכי היגון אתם מכירים מצוין. את החרדה הזאת, 'האם זה אפשרי גם אצלנו?' ניסיתם להדחיק בכל הכוח. ואז באה 'התבגרות'.
לצד כל אלה, 'התבגרות' גם הטרימה את מה שהתבררה כמו שנה מפתיעה עבור נטפליקס: סדרות כגון 'החיה שבתוכי', 'מוות ממכת ברק', 'ארנבת שחורה', לצד כמה מהסרטים הטובים של השנה, הכינו את הקרקע לקראת הגרנד פינאלה - המפץ הגדול של רכישת וורנר בראדרס והתמזגות עתידית עם האיכויות של HBO. מי יודע: אולי 2025 הייתה שנת ההתבגרות של נטפליקס ביותר ממובן אחד. / עינב שיף
שירים
איך הייתם מרגישים אם הייתי מספרת לכם שעל הלהיט הגדול ביותר של השנה החולפת חתומה להקה שלא קיימת במציאות? לפני שהדם יתחיל לבעבע בעורקיכם מחשש להשתלטות המכונות, אל דאגה - לא מדובר בעוד שיר בינה מלאכותית חסר נשמה שהסתנן לפלטפורמות הסטרימינג. נותרו עוד כמה רגעים של חסד לפני שרובוטים יחליפו את הזמרות והזמרים האהובים. אבל גם הפעם מדובר בתופעה תרבותית מרתקת שמגדירה מחדש את טשטוש הגבולות בין המציאות לדמיון: השיר 'גולדן' של להקת הנטריקס, מתוך פסקול סרט האנימציה של סוני ונטפליקס, 'ציידות השדים של הקיי-פופ' - הסרט הנצפה ביותר בענקית הסטרימינג אי-פעם.
הפרדוקס המרתק בסיפור של השיר הזה הוא בניגוד שבין הדמויות שעל המסך, לבין ההצלחה המוחשית והאדירה בעולם האמיתי. חברות הלהקה רומי, זואי ומירה הן דמויות מצוירות שעסוקות בזלילת פחמימות ובשחיטה של שדים מפלצתיים שמאיימים על הקהל שלהן, כשבמקביל, הקולות מאחוריהן - אלו של הזמרות איג'יי (שגם יצרה את הלהיט), אודרי נונה וריי אמי - אמיתיים לגמרי.
עם מיליארדי האזנות ושהות ממושכת בפסגת מצעד הלהיטים של ה'בילבורד', 'גולדן' הוא לא סתם עוד להיט קיי-פופ או שיר מהסרטים - הוא תופעה פנומנלית ששוברת שיאים שהחזיקו ענקיות כמו סלין דיון עם 'טיטניק', ליידי גאגא עם 'כוכב נולד' וגם אידינה מנזל עם 'לשבור את הקרח' - חברה מצוירת מיקום קולנועי אחר. המועמדויות לגראמי, לגלובוס הזהב ובקרוב אולי גם לאוסקר, הן הוכחה לכך שלתעשיית המוזיקה אין ברירה אלא להתייחס ללהקה הפיקטיבית הזו ברצינות גמורה.
גם המאזינים הסקפטים ביותר יזהו ש'גולדן' הוא פצצת סוכר מוזיקלית מושלמת. הוא משלב מלודיה קצבית, מילים מעצימות שמתארות סיפור התבגרות נוגע ללב ופזמון גדול מהחיים בתוך מעטפת קיי-פופ ממכרת שמדלגת בין אנגלית לקוריאנית. בעולם שבו להקות הבנות חזרו להיות הדבר הכי לוהט במוזיקה, להנטריקס יש יתרון לא הוגן על פני מתחרות בשר ודם. לעומתן, הן תמיד יהיו על הביט, לעולם לא יזייפו בסולם ובעיקר יישארו צעירות לנצח.
אמנם לא יהיו כאן סיבובי הופעות עולמיים או ציטוטים שערורייתיים בצהובונים, כמו שחברות להקה אנושיות יודעות לספק, אבל ההצלחה של 'גולדן' גורמת אפילו לכוכבות כמו טיילור סוויפט ובילי אייליש להזיע. בהתאם, באולפני הענק עוד נהנים מההצלחה ועסוקים מעל הראש בתכנון החלק הבא בפרנצ'ייז. עד שזה יקרה, אין ספק שהלהקה תמשיך ללוות אותנו לפחות עד חג התחפושות הבא. בשונה מטרנדים חולפים שנלעסו היטב השנה - בובות הלבובו או השוקולד מדובאי - 'גולדן' הוא הרבה יותר מרגע ויראלי מתוק שעשוי לגרום לצרבת. להקת הנטריקס מציעה משהו יקר ערך ששורד הרבה יותר זמן על המדף: סיפור טוב. / עומר טסל
עוד שירים יפים:
WHERE IS MY HUSBAN - ריי
Abracadabra - ליידי גאגא
Gorgeous - דוג'ה קאט
Man I Need - אוליביה דין
Manchild - סברינה קרפנטר
קולנוע
אנחנו ממש רוצים להציל את הילדים שלנו, את אמריקה, ואת העולם - ובעיקר להימלט מכל הזוועה הפוליטית שבה אנחנו חיים – אבל לפני זה אנחנו חייבים להיזכר בסיסמה. הסצנה הכי מצחיקה השנה בקולנוע בכלל מתרחשת בדיוק באמצע של 'קרב רודף קרב', כשדמותו של ליאונרדו דיקפריו המסומם והמהפכן לשעבר מנסה בכוח להיזכר בסיסמה של המיליציה שלו כדי לקבל קצת עזרה באיתור בתו שעומדת להיחטף. הבחור בצד השני של הקו, ליברל יפה נפש, מסביר לו שגם במהפכה יש בירוקרטיה והוא לא יכול להתקדם הלאה בלי שישמע ממנו את הסיסמה המבוקשת. דיקפריו, מיוזע ופרנואיד מתמיד והכי רחוק ממראה נער הזהב, מתחנן שפשוט יתן לו לעבור הלאה ופאקינג יצילו אותה כבר. קצת עזרה, מה כבר ביקשנו?
השידוך בין דיקפריו, הכוכב הגדול האחרון שנותר בהוליווד ולא עושה זאת באמצעות קפיצות ממטוסים כמו טום קרוז, יחד עם הבמאי האמנותי הנערץ בעולם פול תומאס אנדרסון ('מגנוליה', 'זה ייגמר בדם'), נשמע כמו החלום הרטוב לכל מי שאוהב וחולם קולנוע. התוצאה היא לא סרט אקשן רגיל וגם לא מופע פלצנות עתיר שתיקות, אלא אפוס קומי סאטירי שלוקח באותה מידה השראה מסרטי רוד ראנר בלוני טונס, מסרטי האקשן השלוכים מהסבנטיז ומהקולנוע המטורלל והחידתי של יוצרים כמו האחים כהן או לחילופין רוברט אלטמן. זה סרט שקורה בלב מלחמת אזרחים באמריקה – ימין קיצוני מול שמאל קיצוני, כמו ארה"ב של היום. אבל במציאות אלטרנטיבית (מיליציית הימין הקיצוני נקראת 'אגודת הרפתקני חג המולד' והם נשבעים בסנטה), בערים ומקומות שלא קיימים, כדי שנוכל לספר לעצמנו ש'זה בעצם לא אמיתי' למרות שזה מרגיש אמיתי לגמרי.
הסרט גימגם בקופות וכיסה מאוד לאט את תקציבו המפלצתי, כשהדיבור על זכייה ודאית באוסקר בטח לא מזיק. אבל יש בכך גם מראה חשובה לעתיד של מה שנשאר מהקולנוע. כשסיפור השנה בהוליווד הוא שנטפליקס עומדת לרכוש את וורנר – אולפן הקולנוע הגדול הכמעט-אחרון, שהפיק את 'קרב' וכבר ראה שחור בעיניים - כולם מבינים שתם עידן. אנשים כבר לא נוהרים לקולנוע אלא מחכים לסטרימינג. הרכישה היא הסטמפה הרשמית שתהפוך את זה למדיניות. סרטים כמו 'קרב רודף קרב' הם ההוכחה שהיכולת לספר סיפור חד-פעמי, משעשע ונוגע בזכות עצמו עדיין קיימת בהוליווד, אבל שגם רוב הקהל לא ממש מעוניין לראות את התוצרים על המסך הגדול. המעטים שרצו לראות את הסרט ממליצים עכשיו לחברים לתפוס אותו מתישהו בנטפליקס, אולי נטפליקס-וורנר-HBO בקרוב. / בנימין טוביאס
אלבום
בראיון די ישן של לילי אלן שצץ מחדש ברשת בעקבות ההצלחה המפתיעה של West End Girl היא מספרת על סיטואציה בבית מלון עם ראפר מפורסם. אנחנו על המיטה, מספרת אלן, הראפר נמצא מאחוריי (אנחנו בסיטואציה מינית, תמיד אצל אלן), ואז שואל לגבי צלקת שיש לי על הירך. מה קרה שם? ובכן, מה שקרה שם הוא שאיבת שומן מהתחת ומהירכיים שעברה והשאירה צלקת. אבל היא לא מתכוונת לספר לו, אז היא עונה: תשמע, עברתי ניתוח להחלפת מפרק ירך.
זאת לילי אלן. בת 40, אמא לטינאייג'ריות, כוכבת פופ בריטית שהייתה ביג בתחילת האלפיימ'ז, גאונה בסיפורים שמבזים אותה ואת הזולת. מתביישת לספר לבחור בזמן הסקס על שאיבת השומן, אבל להתלקק על זה עם כלל הציבור בראיון שלא דרש את זה – ברור. לא הייתה סיבה שראיונות של לילי בכלל יתגלגלו לטיקטוק, היא מזמן אחר, רק שנסיבות של נישואים מכאיבים וגירושים מטונפים מדיוויד הארבור הביאו אותה לעשות את אלבום הקונספט-נקמה West End Girl בשלושה שבועות, ולהוציא אותו חודש לפני עליית העונה האחרונה והמדוברת מאוד של 'דברים מוזרים', להיט נטפליקס בכיכובו.
כך קרה שאלבום פופ לילי אלני מובהק, אכזרי-מתקתק-סוטה-נרטיבי, נחת בסטרימינג בידי קהל שברובו לא ממש זכר את אלן. ולא רק שמוזיקלית וסיפורית האלבום הזה הוא חתיכת חטיף מצרר, יש לו את האיכויות המדויקות לתקופה של יצירות מז'אנר "סטוריטיים: הפעם ההיא שמצאתי את דירת הזיונים הסודית של בעלי, כולל שקית חומרי סיכה, דילדואים ובאט פלאגים".
וכך היא סיפקה לקהל צעיר ורחב, שברובו שמע עליה – אם שמע בכלל – כמין אמזונת פופ קדמונית, אם רוחנית לאוליביה רודריגו, אחת ששרה לנשיא ארה"ב Fuck You ומחברת שיר קינה על חבר שלא יורד לה טוב, את הסחורה הכי מבוקשת בימינו – סיפור רכילותי שאפשר לצלול לתוכו בסדרת סרטונים. כי אם יש דבר שציבור יוצרי התוכן מטעם עצמם אוהבים זה "לעשות סדר בפרשה" שכוללת בגידות, סלבס, רפרנסים פנימיים, וכוכבת/קורבן שבעצמה בגדה, הסתממה, והשפילה את עצמה ציבורית יותר מדי פעמים.
עכשיו, כשהיא נהנית מתהילת הפתע סביב ההצלחה הפנומנלית של האלבום, ורגע לפני שהיא פוצחת בסיבוב ההופעות הראשון בלי סמים ואלכוהול, למרבה האימה שלה, אולי כדאי שאלן תבין שמותר לה להוציא אלבומים ושירים גם אם היא לא התגרשה באופן מחריד הרגע. / דפני ליסבונה
עוד אלבומים מצוינים:
באד באני / Debí Tirar Más Fotos
Fancy That / PinkPantheress
Deadbeat / Tame Impala
טיילור סוויפט / The Life of a Showgirl
סברינה קרפנטר / Man's Best Friend
רוזליה / LUX
תופעות
רצינו רק דבר אחד, וקיבלנו בדיוק מה שרצינו: סוף טוב.
יותר מזה: קיבלנו את הידיעה שסופים טובים עדיין אפשריים בעולם השבור הזה. שסכסוכים – בין תרבויות, בין להקות, בין אחים – יכולים פשוט להסתיים. כל מה שאתם צריכים זה – לא, לא אהבה, אל תהיו מגוחכים; כל מה שאתם צריכים זה רצון טוב, כדאיות תאגידית, אולי שיחת נזיפה מאמא, וכ-50 מיליון ליש"ט הכנסות ישירות, על פי הערכות, לכל חבר להקה.
ההכרזה על איחוד אואזיס במלאת 16 שנה לפירוקה הסופי, במלאת 30 שנה לאלבום Definitely Maybe ובמלאת מיליון שנה לשיחות "אם הם מתאחדים, אנחנו כל כך ראשונים בתור לכרטיסים" ביני לבין סביבתי, הגיעה בצורת סרטון קצרצר שהכריז ש"התותחים נדמו" ו"מה שחיכיתם לו הגיע". למחרת זה היה רשמי; הם חוזרים.
היינו כחולמים. או כסופרנובת שמפניה. חיכינו לתורנו לכרטיסים בלשון משורבבת ובעשרות לשוניות דפדפן פתוחות. היה לחוץ, אבל השגנו.
מה שקרה כמה חודשים אחר כך באצטדיון וומבלי הרגיש – יש שטענו – כמו טקס דתי, כמו התעלות, כמו התגלות, וכמו עוד מילים שלא באמת קשורות למה שקרה בוומבלי; כי מה שקרה בפועל היה מופע אצטדיוני סוחף, מהודק, רועש, שהרגיש כאילו אואזיס – או אנחנו – מעולם לא הלכנו לשום מקום, ופשוט ממשיכים בדיוק מהנקודה האחרונה שבה הפסקנו.
זה היה כנס המחזור העוצמתי ביותר שכל מיליון האיש שהשתתפו ב-41 מופעיו – רובם כקהל – חוו אי פעם, וזה היה בקלות אחד הלילות המאושרים בחיינו. האחים גאלגר – חוליגנים, ישירים וצודקים כרגיל – הצליחו לייצר מול ועם הקהל מסה עצומה של אנרגיה שמחה ומלאה בהכרת הטוב; ההמנונים הישנים לא איבדו מהתנופה ומהעוצמה, וקל היה לצאת בתחושה צודקת, כמעט אופורית; הדור שלנו באמת היה האחרון שעשה רוקנרול לפי הספר. אחר כך הכל התקלקל, אבל הנה; תמיד ייתכן, איפשהו במורד הדרך, תיקון.
כמובן שהערב שלנו בוומבלי היה בקושי קצה הקרחון; איחוד אואזיס החזיר את הבריטפופ לחיים – כולל אלבומים חדשים לפאלפ, סוויד ומאניק סטריט פריצ'רז, אסתטיקת טרנינגים, בלוק-קור, קמפיינים תואמים ואינספור שיתופי פעולה מסחריים. וכמובן, התור בן השעות לכניסה לחנות המרצ'נדייז של אואזיס בסוהו של לונדון. אפקט אואזיס זלג לכל עבר, ואם רק צימצמתם עיניים והתעלמתם מכאבי גב מזדמנים, יכולתם להשתכנע בקלות שלפחות בקרנבי סטריט השנה היא 1995 וכולנו בני קצת הרבה פחות.
היו, כמקובל, החמוצים שצעקו שמדובר בהתמכרות לנוסטלגיה, שהפופ צועד לאחור, שהעולם תקוע בניוטרל. לא התרשמנו; כשהגלאגרים שאגו מהבמה שהם יחיו לנצח – ובעיקר כשהפצירו, כרגיל, שלא להביט לאחור בזעם – הם דיברו מנהמת ליבנו. נותר רק לתהות למה נותר לנו לחכות עכשיו. / רענן שקד
אישיות
בחודש הבא ייצא בארה״ב הסרט ׳מלאניה׳, שמבטיח מבט מקרוב על הגברת הראשונה הכי לא-מעוניינת-או-מתעניינת-בתפקיד בהיסטוריה הנשיאותית. את הסרט מפיקה ׳אמזון׳ - כלומר ג׳ף בזוס, שישב בשורה הראשונה בהשבעה של דונלד טראמפ - בתקציב של 40 מיליון דולר, כשלמלאניה טראמפ יש את זכות המילה האחרונה בחדר העריכה. הבמאי הוא ברט ראטנר, שפעם ביים סרטים לא חשובים ומאז 2017 מוקצה בהוליווד בעקבות האשמות על תקיפות מיניות מחרידות. טראמפ עצמו כנראה מרוצה מהתוצאה, כי הוא כבר כפה על חברת פרמאונט להחזיר את ראטנר לעבודה על סרט בסדרת ׳שעת שיא׳ העבשה.
לאדם סביר הפִסקה הנ״ל נוטפת שחיתות, גועל ומסחטת כספים, אבל עבור דונלד טראמפ זה סיפור שמכנס את הדבר הכי טוב שקרה לו ב-2025: הוא הגשים את חלום חייו - לנהל את הוליווד. התעשייה דחתה אותו במשך עשרות שנים, אז עכשיו הוא פשוט משתלט עליה מהבית הלבן.
טראמפ לא האמין שיש לו סיכוי לנצח ב-2016. הוא רץ לנשיאות כדי לבנות קהל מספיק גדול שיצדיק הקמת ערוץ טלוויזיה משלו, בו יוכל להמציא תארים ופרסים שייתן לעצמו. בקדנציה הראשונה הוא עוד לא חשב שיוכל לעשות באמת כל מה שבא לו, אבל אחרי שנבחר שוב - למרות שניסה לגנוב את הבחירות של 2020 ותומכיו כמעט שרפו את בניין הקונגרס - הבין שאף אחד לא מתכוון לעצור אותו. ואין מקום בו החופש הזה בלט השנה יותר מאשר בעולם המדיה, התקשורת והבידור.
בערוץ ׳פוקס ניוז׳ טראמפ שולט מעשית מזמן, אבל השנה אישר למקורביו ותורמיו, בני משפחת אליסון, להשתלט על חברת פרמאונט, מה שהפך גם את רשת CBS לזרוע שלו: סטיבן קולבר נשלח הביתה ולראש מחלקת החדשות מונתה אשת תקשורת שמרנית עם רזומה קצרצר. טראמפ כמעט הצליח לכפות על חברת דיסני לפטר מגיש תוכנית לילה נוסף, ג׳ימי קימל, ורק התנגדות מאסיבית נדירה של הציבור האמריקאי עצרה את זה. ועכשיו הוא מחכה לראות מה נטפליקס מוכנה לעשות בשבילו כדי שיאשר את רכישת אולפני האחים וורנר.
כל הדברים האלה הם שחיתות הון-שלטון, אבל את הנקמה הרגשית האמיתית באליטות התרבות שלא קיבלו אותו, עשה טראמפ בהשתלטות על המרכז הלאומי לאמנויות על שם ג׳ון קנדי. קודם על ידי פירוק חבר המנהלים הקיים והחלפתו בנאמניו, ואחר כך בהוספת שמו, בגסות אופיינית, למבנה של מרכז קנדי. טראמפ יודע שהשם יוסר ביום הראשון של הנשיא הדמוקרטי הבא, אבל יש עוד הרבה זמן ועד אז הוא יקום בכל בוקר ויספר לעצמו שהוא הג׳וקר. / ציפי שמילוביץ
