יפן / היא הייתה פה תמיד, הציוויליזציה עם הרצף השלטוני הארוך בעולם, אבל רק השנה הפכה ליעד אטרקטיבי. לא רק פעלולי האסלות הנקיות עם שטיפות העכוז המדויקות מפתים אותנו, אלא גם החנויות העתידניות, המלונות הנוחים, פריחת עצי הדובדבן, התרבות העמוקה והעשירה, האוכל המדויק, הקפיברות מסבירות הפנים בבתי הקפה והרכבות שמגיעות תמיד בזמן. הכל עובד, הכל מצוחצח, הכל מנומס, הכל אחר ואף אחד לא שואל אותך מאיפה את. גם אם תגידי, הסיכוי שיקיאו עלייך נמוך. עכשיו, כשהין נחלש והחופשה הפכה לבת-השגה, יפן ממלאת את הצורך הישראלי להרגיש איך זה מרגיש להיות לא ישראלים.
פערי גיל / רבים מהגברים המקשישים, שפחד המוות בליבם והכסף בכיסם, הטוענים ש"לגיל אין משמעות", אוהבים אותן צעירות. השנה עשו אקזיט מחייהם הקודמים שני טייקוני הייטק: איל וולדמן, 65, שהתמזג עם בת 22, ושלמה קרמר, 59, שהתמזג עם בת 28. שניהם הדגימו יפה וכרגיל את נטייתם של הגברים לקיים פלטפורמה עם חברות סטארט-אפ צעירות עם נראוּת גבוהה בשוק. אבל הייתה זו דווקא מיכל הקטנה, 43, שסוף-סוף הביאה קצת איזון לתחום הפָּתֶט והתמזגה למרבה השמחה עם השחקן יהודה בוחבוט, 24, שזכתה לקיתונות מיזוגיניה והפכה ל"תוכן סנסציוני".
זרע סלמון / כי אם אפשר להזריק עוד משהו לפנים, למה לא? השנה, מלבד בוטוקס - שאמור היה כבר להקנות לנו אחוזי נכות ממשרד הביטחון - ומלבד חומצה היאלורונית, קיבלנו גם שפריץ של זרע לפנים. עוד לא הספקנו לנגב את ריר החלזונות שהקוריאנים מרחו עלינו, והנה הגיעו מקטעי דנ”א המופקים מזרע דגי סלמון עם הפקודה: קולגן, חדש ימינו כקדם.
נוסטלגיה / הכבש ה-16, פלייליסט שירי "זהו זה!" עם העיבודים החדשים לשירים הישנים, קורין אלאל שגרמה לנו להתגעגע אליה דרך הדוקו כמו לאחותנו האובדת, יהודית רביץ ששבה, שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי. איזה אושר שיש לנו אותם כדי להזכיר לנו שהמוזיקה היא תמיד האחרונה לכבות את האור.
מאצ'ה / קערות ייעודיות, מטרפי במבוק, כפיות מינון, מקציפי חלב ואבקות מאצ’ה בדרגות שונות של טחינה, כמו גם כניסתם של עלי התה אל בתי הקפה והמסעדות, מעידים שעולמות הוולנס והבריאות זקוקים לא רק למדיטציה ולריטריטים, אלא גם למשקה קפאין שיתחרה בקפסולות הקפה. ירוק זה השחור החדש.
שש–שבע / אם בחזקתכם ילדים, אתם ודאי כבר מכירים את צירוף המספרים שהפך למטבע לשון. מה שהתחיל משורה מוזיקלית של ראפר אמריקאי והתנתק מחלילית האם, הגיע בסופו של דבר דרך טיקטוק גם לישראל. כמו רבים מהטרנדים הגחמניים, השטותיים, האקראיים שמגיעים אלינו בלי הוראות התקנה ובלי הוראות שימוש, חוסר ההיגיון הוא ההיגיון. למה ילדים צועקים שש-שבע? כי למה לא?
אוזמפיק / אם עד לא מזמן הפרשנות המקובלת להשמנה הייתה אופי חרא ונרפות, השנה סוף-סוף היא התחלפה בהבנה מתפתחת שמדובר בסך הכל בתקרית מצערת שאנחנו לא אשמים בה. העולם המערבי - פסיק זמן במונחים אבולוציוניים - פשוט הפגיש אותנו עם כמויות מזון בלתי סבירות שמנגנוני הרעב והשובע שלנו לא יודעים מה לעשות איתן. אין מה לחנך אותנו. צריכים לתת לנו תרופה. בארה"ב השימוש באוזמפיק ודומותיה שולש השנה, חברות מזון ומשקאות התחילו לדווח על האטה בביקושים ואף פירסמו אזהרות רווח, במיוחד בקטגוריות של חטיפים, מתוקים ואלכוהול. כשקרש ההצלה יפסיק להיות כל כך יקר, כולנו נקבל אוזמפיק דרך המוביל הארצי.
שנאה / בעקבות המלחמה שוטף את העולם גל חסר תקדים של אנטישמיות. שונאים אותנו בכל מקום. באוסטרליה התחולל זה עתה טבח, במנצ'סטר פיגוע דריסה, טיפוסים אמריקאים שמרנים מסוג ניק פואנטס מקבלים במה כדי לטעון שהיטלר היה מגניב, ובכל חופשה במערב אנחנו מתנהגים כמו אנוסי ספרד. תכלס? עדיף לא להוציא את האף מפה. אלא אם כן אתם לא יכולים לשאת את גלי השנאה המאיימים להטביע אתכם גם כאן. שנאה לשמאלנים, שנאה לימנים, לשופטים, לחרדים, לעיתונאים, לנשים ולערבים. בעיקר לערבים. שנת 2025 סימנה נרמול מסוכן של גזענות כלפי המיעוט הערבי, לא כסטיית תקן אלא כמדיניות. שרים וחברי כנסת התבטאו בגלוי בעד טרנספר, שריפת כפרים, נקמה קולקטיבית ושלילת זכויות.
עונש מוות / לא רק סיכת חבל תלייה מוזהבת, אלא ממש קו מחשבה חדש, הגות להתפלמס סביבה. גם אנשי מרכז-שמאל שמזדעזעים מהבקלאווה שחילק בן גביר לאחר שהצעת החוק עברה, לא נבחלים מהאפשרות האנטי-הומניסטית, אנטי-יהודית, הגורסת שיש למדינה זכות חוקית ליטול חיים (בתנאי שהם לא חיים של יהודים). מי זוכר שאפילו תלייתו של אייכמן עוררה התנגדות? מי זוכר את שבועת הרופאים? מי זוכר שנתניהו עצמו התנגד לכך בתקיפות? מי מדבר על הצד האתי של קדושת החיים?
AI / היא נטמעה בשגרה וכבר מנהלת אותה. הבינה המלאכותית חדלה להיות כלי והפכה לכוח כלכלי, תרבותי וחברתי חסר תקדים. אבל השנה התחוורה גם המניפולציה. למרות שהיא מתחפשת לכזו, יכולתה להחליף קשרים אנושיים הובילה למספר מקרי התאבדות, ויכולתה לשחק לנו בראש באמצעות צ'טבוטים, מעקבים ואיסוף נתונים מגבירה בסופו של דבר את הבדידות והתלות. האזהרות הסביבתיות לא מעניינות אף אחד, כמו גם הדיון החסר על העובדה שאלגוריתמים מגדלים את ילדינו. שנת 2025 חשפה את הפער בין השתלטותה המהירה של הבינה המלאכותית לבין יכולת העיכול האנושית. ברוכה הבאה, שנת 2026.
