עיניים. עשר זוגות עיניים של נשים צעירות, שבקורות החיים שלהן, תחת קטגוריית השירות הצבאי, תירשם המילה "תצפיתנית", מיישירות מבט למצלמה ולעיני הצופים והצופות ב'משל החמ״ל', עבודתה של טליה לביא שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב. עיניים. מוטיב פיזי, רעיוני ותפיסתי שחוזר שוב ושוב ודורש גם מאיתנו להיישיר מבט. לנסות להבין את הפער בין העבודה שלהן - לא להסיר עיניים מהמסכים שהקרינו להן את הנעשה סביב גדרות ההפרדה - לבין העיוורון המערכתי שהופגן כלפיהן כשביקשו להזהיר מפני האסון. בסוף ההקרנה בת השעה לא נותרת עין יבשה בחלל החשוך, שבו מוקרנת העבודה על שני מסכים.
לביא, הבמאית והתסריטאית בת ה-47 שהביאה המונים לקולנוע כדי לצפות בחייהן של חיילות ב'אפס ביחסי אנוש', לא הצליחה להשתחרר מסיפור התצפיתניות. גם בסרט ההוא, שהיה מהראשונים בארץ שעסק בנקודת המבט של לובשות מדים, היא היטיבה לתאר את תחושת השקיפות של נשים בסביבה גברית. אבל גם לביא, שחשפה את האבסורד הצבאי במלוא הדרו, לא האמינה לממדי הזלזול, האטימות וההפקרה.
״נכון שגם לאנשי מודיעין גברים לא הקשיבו, אבל בכל זאת, יש בעולם שלנו זלזול מיוחד ששמור לנשים צעירות", היא אומרת. "מעצם התפקיד שלהן, התצפיתניות יושבות כל הזמן ורואות במובן מסוים את העתיד, מה שהן ראו על המסכים היה כמו הפרומו למה שעמד לקרות בשטח הארץ. בגלל שהכל קורה על המסך, זה יוצר לפעמים אשליה שהן רואות סרט. ולפעמים זה באמת סוג של סרט, כי הסיטואציות מבוימות לעיניהן, הרי מושאי התצפית שלהן יודעים שהן מסתכלות, יש המון תעתוע במעמד הזה: מה אם הדברים שהן רואות הם הסחת דעת ממשהו אחר? ואם במשך שנים הן מסתכלות על אימונים למתקפה, אז למה שדווקא היום זה יקרה? ב-7 באוקטובר המסך התנפץ. אי-אפשר לסכם את הסיפור שלהן רק במשפט ׳לא הקשיבו להן׳. אני חושבת שזה יותר מורכב מזה״.
תסבירי.
״האמירה הזאת משטיחה משהו. הרי הלוחמים בשטח מקשיבים להן וסומכים עליהן, הן באמת העיניים שלהם. יש כאלו שאפילו חששו שאולי יותר מדי מקשיבים להן, כלומר פחדו להקפיץ חיילים ללא צורך ולסכן חיי אדם, לצד הפחד לפספס אירוע. לא ברור אם יש להן פחות מדי כוח - או לחלופין יותר מדי כוח להשפיע על חיי אדם, בגיל צעיר, בלי להבין תמיד את המשמעויות.
"יש תצפיתניות שאפילו חששו שאולי יותר מדי מקשיבים להן, כלומר הן פחדו להקפיץ חיילים ללא צורך ולסכן חיי אדם, לצד הפחד לפספס אירוע. לא ברור אם יש להן פחות מדי כוח או לחלופין יותר מדי כוח להשפיע על חיי אדם"
"הטרגדיה של התצפיתניות ב-7 באוקטובר חשפה את המעמד הלא-ברור שלהן", היא מוסיפה, "בנות שמוצבות כל כך קרוב לקו הגבול אבל הן לא קרביות, לכאורה מוגנות בתוך חמ״ל, אבל בדיעבד הסתבר שהן לגמרי חשופות. הן שומרות על הגדר, על היישובים ועל החיילים בשטח, אבל מי שומר עליהן? הן מכירות בעל פה את הגזרה שלהן, הקצינים מקשיבים להן בשטח וסביב העניינים השוטפים, אבל לא להערכות היותר רחבות שלהן לגבי מגמות שהן מזהות. אז למה מושיבים אותן שם, בעצם, כל כך קרוב לגדר?״
השאלות האלה הובילו את לביא להחלטה לצאת לתחקיר לצורך יצירה אחרת: ״התחלתי לעבוד על תסריט לסרט עלילתי עם דמויות בדיוניות, אבל שמתבסס על אירועים אמיתיים. לפני שיצאתי לתחקיר אמרתי למיכל ורשאי, חברת ילדות שלי, שאני לא עושה את זה בלעדיה. החיים של שתינו השתנו בתוך יום: פירסמנו מודעה בקבוצת קולנועניות בפייסבוק שאני עובדת על תסריט לסרט, ורוצה לדבר עם תצפיתניות בשביל להכיר את העולם שלהן. פתחנו מייל ובתוך כמה שעות היו בו מאות הודעות של תצפיתניות מכל השנים ומכל הגזרות, שנורא רצו לדבר ולחלוק את הסיפורים שלהן. הייתה תחושה שיש פה איזו בטן מלאה, ואל מול זה גם רצון לייצג משהו. כבר בהודעות שקיבלנו היה מגוון מדהים של עמדות ושל קולות: מישהי שהיה לה חשוב להגיד שהיא הרגישה נורא חשובה ומשמעותית, ומישהי אחרת שהיה חשוב לה להגיד שהיא הרגישה את הזלזול כבר לפני שנים. נשאבנו טוטאלית, נקשרנו לאנשים שפגשנו, וגם לאלה שלא פגשנו. התחקיר התרחב לממדים הרבה יותר גדולים ממה שחשבנו. החלטנו לפתח גם סדרה דוקומנטרית, וצירפנו אליה במאית נוספת. הפרויקט הזה מורכב וגדול וידעתי שייקח הרבה זמן להרים אותו, וגם שהזמן הזה חשוב, אבל רציתי גם לשמר את העוצמה הראשונית של השיחות עם התצפיתניות. לא רק לשמוע כל היום על זה שלא הקשיבו להן, אלא פשוט להקשיב להן. מכאן הגיע הרעיון לעבודת הווידיאו.
"וכשהתחלנו לפגוש כל מיני בנות", ממשיכה לביא, "החוויה הייתה כל כך חזקה, כל כך מרתקת. העבודה מנסה להעביר את החוויה הגולמית הזאת של מפגשים עם נשים שונות, בזו אחר זו. מעניין לראות כמה אלמנטים חוזרים על עצמם בעדויות שלהן, ומצד שני כמה הן שונות האחת מהשנייה. זה מפתיע כל פעם מחדש. מעבר לזוויות השונות של מצלמות המעקב שלהן יש לכל אחת גם נקודת מבט משלה. נקודת המבט היא האופי שלנו. חשבתי גם שיש משהו ׳מרענן׳ בלשמוע נשים צעירות מדברות על עניינים ביטחוניים. עצם זה שנשים צעירות בישראל מדברות בשפה הביטחונית הזו, וגם אנחנו, מסַפר המון על החברה שלנו. זה מאפיין נורא ספציפי של הישראליות. לא מעניין אותי להיות שיפוטית כלפי זה, הרי הכל מונח שם. מעניין אותי להתבונן בזה באמת ולהראות את זה כמו שזה. אלה שאנחנו. אלה הנשים הצעירות בישראל. ככה הן נראות, כך הן נשמעות, אלה התכנים שהן מתמודדות איתם ואלו העמדות שהן מגבשות״.
עשר נשים - חלקן שירתו כתצפיתניות בעבר, חלק השתחררו רגע לפני אותה שבת ארורה וחלק ניצלו מהטבח כי יצאו לחופשה ואיבדו את חברותיהן - יושבות מול המצלמה ומשחזרות חוויות אישיות מהמוצב. הן חריפות, רגישות, מרשימות. לפעמים הסיפורים שלהן שובי לב, לפעמים הופכי בטן, וכשמשלבים אותם לתמונה גדולה מבינים את עומק המחדל וגודל הטרגדיה. לפעמים זה מתבטא בפרטים הקטנים, ״גם בדברים הכי קודרים יש פתאום משהו נורא חי", אומרת לביא. "למשל, מישהי מספרת שנסעה למוצב בפעם האחרונה ביחד עם החברות שלה, ואת מבינה שהן מתקרבות לאסון ושהן לא יחזרו והלב שלך נשבר, את מתפרקת. אבל עכשיו, ברגע הזה אנחנו יחד איתן באוטו, בנסיעה, מקשיבות למוזיקה ומרכלות. הן היו מלאות חיים ומצחיקות ומדליקות ועצבניות ושטותינקיות. הקז’ואליות שלהן והנעורים, לרכל על החברות ולתכנן מה לאכול, זו הטרגדיה. פה זה מכאיב יותר מכל. היה חשוב שתהיה הקז'ואליות של החיים שלהן בעדויות, שזה לא יהיה תחקיר מבצעי או עיתונאי שחותר למסקנות, אלא שזה יתקיים בזירה אחרת, של האמנות. לא סתם בגלל שזה מגניב או משעשע אותי, אלא כי שם בעיניי נמצאת האמת״.
מה שתפס אותי זה שהן למדו להסתכל על הצד השני רק כאויב, אבל בפועל ראו אנשים, ילדים, בעלי חיים.
״ראיינו עשרות נשים, בנינו ממש ארכיון מתועד בכתב. ב'משל החמ"ל' יש רק מדגם מצומצם של עדויות. השתדלתי לצלם עדויות שהתסריט מתבסס עליהן, אבל גם להציג נשים עם השקפות שונות. יש כאלה שמסתכלות על ילדי עזה וחושבות על האחיינים שלהן, ויש כאלה שדווקא חושבות על מישהו שקרוב אליהן שנפגע בפיגוע. יש כאלה שמתעוררת בהן חמלה כלפי הצד השני ויש כאלה שלא, שמפנימות את זה שהן מסתכלות על אויב. הן נורא צעירות, ובאות לתפקיד עם התודעה מהבית. את באה ורואה דברים שלא ראית קודם, וגם ההורים שלך לא ראו, ופתאום מקבלת איזה מבט לצד השני; אבל איך שתפרשי את מה שאת רואה, זה יהיה קשור לתודעה שכבר נבנתה בך. זה יכול לסדוק אותה, זה יכול להוסיף לה אלמנטים, אבל לא להפוך אותה. זה כבר קורה בגילים יותר מאוחרים. שימי לב שהנשים הבוגרות יותר מדברות על הדברים עם הפרספקטיבה הזאת, והצעירות שאיבדו את החברות שלהן הן עמוק בתוך המלחמה".
מסקרן שבחרת לא להעלות פוטג׳ נוסף מעבר לעדות שלהן.
"כן. הבחירה הכי משמעותית הייתה שיראו רק אותן. זה לא דבר קל, כי הן מסתכלות למצלמה ומדברות, את צריכה לערוך ראיון של שעתיים לכמה דקות ואין לך לאן לחתוך, הכל בג'אמפ-קאטים. יש הרבה קטעים שבהם נהוג, וגם מתבקש, לשים אילוסטרציה או חומרי ארכיון: כשהן מתארות את הנוף בגזרה או מזכירות חברות שנפלו. אבל הייתה החלטה גורפת שאין פוטג' נוסף, ושזה יהיה מרתק ככה. אם זה נכון שלא הקשיבו להן או לא התייחסו אליהן ברצינות, אז בגלריה של המוזיאון הן מוקרנות לפנינו, אנחנו רואים אותן ומקשיבים״.
ההחלטה להציג את העבודה במוזיאון הייתה לגמרי מודעת. ״יש פשר לזה שיושבים בחלל פיזי ורואים את הדבר הזה, שלא באולם חשוך וגנרי״, אומרת האוצרת מירה לפידות, ״זה נותן סוג אחר של הקשבה ופוקוס, בדיוק בגלל שהן היו כאלה שקופות בסיטואציה. הייתה גם מחשבה על מיקום המוזיאון - לא רק על סיפה של כיכר החטופים אלא גם מול הקריה. יש פה פתאום איזו אלטרנטיבה למה שקורה כאן, הצעה חברתית ואזרחית ומחשבה על כמה נשים נעדרות בתכלית מכל הקיום הציבורי, מהאולפנים דרך הצמתים החשובים של קבלת החלטות. וכשיש נשים אז הן דווקא הקולות הכי קיצוניים, כמו אורית סטרוק. אני אוהבת את ההתעקשות של טליה על השם של הפרויקט, ׳משל החמ״ל׳, כי יש פה משל - וכל כך הרבה נמשלים״.
• • •
על המשל והנמשלים יש ויכוחים בחברה הישראלית, נוכח העובדה שההנהגה הפוליטית טרם לקחה אחריות ומסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית. יש לקוות שהם יצפו במסמך המצולם של לביא. אם הם רוצים, אפשר לקפוץ לשם בדרך מבית המשפט המחוזי, שם מתנהל אירוע שמעסיק אותם הרבה יותר - משפט נתניהו.
״הקונספציה שמדברים עליה כל הזמן נמצאת בכל מקום ובכל תחום", פוסקת לביא. "המציאות מגיעה אלינו ארוזה. את צריכה לפרק לגורמים כל דבר שאת רואה מולך כדי שהקונספציה שלך תישבר, ומי שעושה את זה מול כל דבר נחשב קונספירטור. 'קונספציה' זו לא מילה שמתייחסת רק לאיך ישראל פירשה את כוונות חמאס, יש לנו את זה על כל דבר. גם בסיפור של התצפיתניות נוצרה איזו קונספציה - שפשוט זילזלו בהן, וזהו. זה לא שזה לא נכון, אבל את רואה גם כמה אחריות נתנו להן״.
"תמיד שואלים אם 'אפס ביחסי אנוש' עומד במבחן הזמן. הזמן הוא זה שלא עומד במבחן הסרט. הייתה בי איזו תמימות שהאנושות זה דבר שמתפתח קדימה, שהמגמה היא שיפור. זה גם סוג של קונספציה שהתנפצה"
אבל בסוף לא הקשיבו להן.
״נכון, אבל המשפט הזה הוא כללי. המשמעות שלו נשחקת אם ממשיכים לא להקשיב להן גם כשמדברים עליהן. כשמסתכלים על ההתנהלות של הבסיסים והמוצבים הצבאיים בעוטף באותו יום, זה נראה כאילו הם יושבים בכלל ליד גבול של שלום שבבוקר בהיר אחד פרצה בו מלחמה. אבל התצפיתניות מתארות את מה שהלך שם בחודשים שלפני כן, ואת קולטת כמה הכל היה רותח, אלים ועל סף התפוצצות, ואז פתאום נהיה שקט, ואמרו להן שהגיעו להסדרים כלכליים עם חמאס ונגמרה התקופה הקשה.
"תראי", היא ממשיכה, "במבט לאחור נראה שהאסון היה כל הזמן בפתח. על המון דברים את אומרת ׳איך לא עשו את זה' ו'איך לא ראו את זה׳, אבל אז את אומרת לעצמך רגע, מה עכשיו אני לא עושה? איזו מציאות יש עכשיו מולי שאני לא רוצה לראות? זה הלופ שנכנסתי אליו. גם בדברים קטנים, אני כל הזמן באווירה של סכנה מעבר לפינה. חברה אמרה לי שאני ככה בכל מקרה, אז לא יודעת״.
גם ב'אפס ביחסי אנוש' נמשכת למקום הזה, של נשים צעירות שהצבא מצמצם אותן למשהו מאוד מסוים, שהחוויה שלהן לא נספרת.
״זה לא דבר שמאפיין רק את הצבא, יכול להיות שהדבר שאני נמשכת אליו זה שיש היררכיה מסוימת שהעולם מכתיב, במקרה הזה הצבא, שמכתיב כגוף את סדר המעמדות בצורה גלויה. יש דרגות, והן משקפות מי יותר חשוב ומי פחות חשוב, זה לא כמו במקומות אחרים שיש בהם ניואנסים שאת צריכה להבין לבד. ולאמנות יש יכולת לקחת את ההיררכיה הזו ולבלגן אותה, או לסדר אותה אחרת, את בוחרת מי בקדמת המסך ומי ברקע״.
את מסתכלת על 'אפס ביחסי אנוש' אחרת מאז 7 באוקטובר?
״בשנה שעברה עשו בקולנוע לב הקרנה לכבוד עשור לסרט, ובצפייה המחודשת אני זוכרת במיוחד את הסצנה שבה דפי (נלי תגר) מראה למחליפה שלה, תהילה (יונית טובי) את המגירה שבה הן מחביאות אקדח סיכות, ואומרת לה ׳זה סוד צבאי׳. ואז זוהר (דאנה איבגי) אומרת לה ׳גם אם תיפלי בשבי ויענו אותך, אסור לך לדבר על זה׳. זו הייתה בדיחה שהקהל תמיד היה צוחק בה. המחשבה שייקחו פקידה בשבי ויענו אותה בשביל להוציא ממנה איפה אקדח הסיכות הייתה מופרכת, וכשראינו את זה פתאום, בזמן שנשים צעירות נמצאות בשבי חמאס, זה הפך להיות שחור משחור. אחר כך שאלו אותי אם אני חושבת שהסרט עומד במבחן הזמן, שאלה שתמיד שואלים על סרטים. אמרתי שבעיניי דווקא הזמן הוא זה שלא עומד במבחן הסרט. הייתה בי פעם סוג של תמימות, חשבתי שהאנושות זה דבר שמתפתח קדימה, גם אם בקצב איטי ועם פניות לא נכונות, שבגדול המגמה היא שיפור, תיקון עוולות. ההבנה שזה לא ככה היא ממוטטת. זה גם סוג של קונספציה שהתנפצה".
ומה לגבי הפרויקט העלילתי?
״העבודה נמשכת כל הזמן. המפיקים שלי ואני מנסים לגייס את המימון שעדיין דרוש כדי לצאת לדרך. את יודעת שהקולנוע הישראלי מסתמך רוב הזמן על קו-פרודוקציות אירופיות, והשותפים האירופאים שבדרך כלל עובדים איתנו לא מתלהבים לקחת עכשיו חלק בהפקות ישראליות. גם זה דבר שלא קל לגלות״.
שלא ששים לשתף פעולה עם הנרטיב הישראלי.
״חשבתי שהם פשוט לא רוצים להסתבך, אבל ביום שהתפרסם הסרטון המחריד של חטיפת התצפיתניות, שכולנו הזדעזענו ממנו, קלטתי שיש אנשים בעולם שרואים את הסרטון וחושבים שבגלל שהן חיילות אז זה דבר שהן יכלו לקחת בחשבון שיקרה להן, או אולי מגיע להן. את מבינה שאלה אנשים כמוני וכמוך, שפשוט נולדו במקום אחר ולכן הם רואים את זה ככה. אין כמעט דרך להסביר להם שגיוס החובה בישראל זה הרבה מעבר לחוק, זו תרבות שלמה שאנחנו סופגים גם מההורים שלנו, זה האתוס שלנו, המסורת. הם אומרים 'מה הבעיה, שיסרבו להתגייס', אבל בשביל שמישהו יסרב בגיל הזה להתגייס מטעמים פוליטיים הוא צריך לגדול בסביבה מאוד מסוימת ועם הורים מסוימים. זה עולם אחר. אז את מבינה שהם רואים חיילות - ואנחנו רואים נערות. זה פער שאני לא יודעת כמה אפשר לגשר עליו, אבל אני כן מקווה שהם יבינו את זה כשהם יראו סרט עליהן. כשרואים אותן, רואים אותן באמת״.
